לבעל היתה דירה מלפני החתונה - האישה תבעה חצי מהדירה בהליך הגירושים; מה קבע בית המשפט?
גירושים בני זוג התחתנו כשלכל אחד מהם היתה דירה על שמו. הזוג התגרש והאישה טוענת לזכאות על מחצית הדירה של הבעל מלפני הנישואים. היא קיבלה צו עיקול במעמד צד אחד. אבל, הרשמ ביהמ"ש לענייני משפחה בירושלים ביטלה את צו העיקול וקבעה כפי שניתן היה לחשוב מלכתחילה שדירת הבעל היא נכס שלא משתתף בחלוקה בין בני הזוג מכיוון שהוא נרכש לפני החתונה.
נכס כזה נקרא נכס חיצוני, ואם האישה סבורה שיש להכניסו לנכסים של שני בני הזוג היא צריכה להוכיח שהוא משותף. רק כדי להדגים - יכול להיות שנכס נרכש לפני החתונה, אבל המימון עליו נלקח או התחדש אחרי החתונה ואז יש מקום להתייחס אליו כנס משותף. יש כמובן סיבות נוספות שיכולות לגרום לבית המשפט להתייחס לנכס כזה כנכס משותף.
בית המשפט קבע מבחנים לנכס משותף, לרבות מבחנים כמו מתי נרכשה הדירה ביחס לנישואין , מה מקור המימון והאם מדובר במימון מתחדש, האם היה שיפוץ בנכס, כמה שנים גרו הזוג בנכס האמור ועוד.
במקרה הנדון, נקבע שמשך זמן הנישואים, כ–6 שנים, לא מצדיק שיתוף בדירה וזאת למרות שחלק מהזמן הזוג גר בדירה זו. כלומר, למרות שבבסיס עלולים לחשוב שנכסים לפני הנישואים אינם שייכים לזוג, אם הזוג חי בנכס תקופה ממושכת לשני הצדדים יש סוג של החזקה בנכס.
- הילדים ישובו לגליל לאחר הפינוי - חרף התנגדות האם
- העסק של הבעל קרס, הנישואים התפרקו - והשופטת קבעה: גם האישה תישא בחובות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במקרה הנדון, לזוג יש ילד והאישה טענה שהבעל אלים כלפיהם. מנגד, בית המשפט גער על כך שלא מסרה לו כי יש לה דירה שנרכשה לפני הנישואים.
- 1.צדק 17/03/2024 21:27הגב לתגובה זוברירת המחדל צריכה להיות שרכוש שנצבר לפני הנישואים יהיה בבעלות של מי שהיה אצלו הרכוש. גם אם עברו 30 שנה.
נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"
בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.
החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".
המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.
מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה
עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.
