קייזמן ממשיך להסתבך: בית המשפט העליון דחה את ערעורו והוא ישלם 6 מיליון שקל
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, דחה את ערעורו של עדי קייזמן, על פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר חייב אותו לשלם 6 מיליון שקלים, לאחר שלא החזיר סכום שעליו התחייב למשקיעים, וגם לא הפקיד סכום של 2 מיליון שקל שקבע בית המשפט עבור הרשות להתגונן.
מדובר בערעור שהגיש קייזמן על פסיקת בית המשפט המחוזי שניתנה בדצמבר 2021, פסק הדין ניתן לאחר שקייזמן לא מילא את הוראות בית המשפט ולא הפקיד 2 מיליון שקל שנקבעו על ידי בית המשפט כתנאי למתן רשות להתגונן בתביעה, אשר הגישו נגדו מולי ליטבק, חברת טרגטמץ' וד"ר ענת לוין.
במסגרת התביעה דרשו ליטבק ולוין שקייזמן ישיב להם את סכום השקעתם בפרויקט נדל"ן של קייזמן בברלין. ליטבק ולוין טענו כי קייזמן הפר את חובתו לשלם להם כ-5.9 מיליון שקל מכוח כתב אופציה שנחתם ביניהם.
בפסק הדין כתבו השופטים יצחק עמית, עופר גרוסקופף ויחיאל כשר כי "חסד נעשה עם המערער, שבית משפט התייחס לגופן של טענותיו, על אף שלא התייצב להיחקר על תצהירו. חסד נעשה עם המערער, שבית משפט התנה את הרשות להתגונן בהפקדה, על אף שמצא כי המדובר בהגנת בדים. ולמעלה מן הצורך, נציין כי אף אנו סבורים כי מתוך המסמכים עולה התחייבות אישית ברורה של המערער כלפי המשיבים".
לא ניתן לו להציג ראיה חדשה
- קיבל דירה בצוואה ומכר אותה - והתברר שהצוואה לא תקפה; מה עושים?
- ביהמ״ש העליון בבריטניה: עונשים לעורכי דין ׳שימציאו׳ תקדימים ב-AI
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
גם את ה"בקשה הבהולה" שביקש עדי קייזמן מיד אחרי הדיון שהתקיים בעליון, לאפשר לו להגיש בקשה להצגת ראייה נוספת, דחו השופטים בפסק הדין.
"לאחר שעיינו בבקשה, לא ראינו שיש בה כדי להטות את הכף לקבלת הערעור. מכל מקום, אף איננו סבורים כי יש בראיה כדי "להפוך את הקערה על פיה". השופטים ציינו כי התובעים קיבלו בשעתו אופציה אישית מקייזמן. בעובדה שנמכר נכס הפרויקט שהוחזק בשרשור על ידי חברת ורבנה, אין כדי לפגוע בהתחייבותו של קייזמן, התחייבות שבאה לעולם כדי לאיין את הסיכון של המשיבים - המשקיעים.
השופטים הוסיפו כי "לא למותר לציין כי המשיבים לא קיבלו סכום כלשהו ממכירת נכס הפרויקט וכי הטענה לפיה המערער לא ידע בשעתו על מכירת נכס הפרויקט וכי לאחר הדיון בערעור נדהם לגלות שהוא נמכר, היא טענה תמוהה בלשון המעטה"
עו״ד יותם בלאושילד ממשרד הרצוג פוקס נאמן, המייצג את חב׳ טרגטמץ׳ ומר ליטבק מסר: ״אני מברך על מתן פסק דינו של בית המשפט העליון. כפי שצפינו בית המשפט העליון דחה את כל טענותיו של קייזמן ואישר את פסק דינו הצודק של בית המשפט המחוזי שקיבל את התביעה שלנו נגד קייזמן במלואה. בית המשפט אף ביקר את התנהלותו קייזמן במהלך ההליכים המשפטיים ואישרר את הקביעה כי ההגנה שהציג מול התביעה הינה הגנת בדים".
- האם הסכם ממון הוא גם הצוואה?
- האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
- 1.גידי 28/08/2023 13:53הגב לתגובה זוהכותרת צריכה להיות "עוד מסמר לארון המתים הכלכלי של קיימ".
בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
פסק דין דרמטי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קובע כי מעורבות הבן בעריכת צוואת אמו שוללת ממנו את הזכייה בעיזבון לפי הצוואה. השופטת ריבי לב אוחיון הדגישה כי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא "חזקה חלוטה" שלא ניתנת לערעור - גם כשכל היורשים מסכימים לקיום הצוואה. עם זאת, היא הציעה פתרון שיאפשר ליורשים להסדיר את החלוקה ביניהם ולהותיר לבן חלק כלשהו בעיזבון אם יחפצו בכך.
באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה.
המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה".
למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.
אחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה
הנקודה המשפטית שעמדה במרכז ההכרעה היתה סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה. מדובר באחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה, שכן היא יוצרת "חזקה חלוטה" להשפעה בלתי הוגנת, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה כזו. השופטת ציטטה פסקי דין רבים, בהם הררי, זיידה ובוסקילה, והדגישה כי מדובר בהנחה שאי אפשר לסתור. גם אם יוכח שהמצווה פעלה מרצונה החופשי, עצם מעורבות הנהנה בצוואה מבטלת את חלקו. "אפילו נניח שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה... הוראות צוואה המזכות את המבקש ובת זוגו בטלות", כתבה השופטת.
במקרה הזה לא היתה מחלוקת עובדתית: המבקש עצמו הודה בתצהיר שהגיש כי הוא זה ש"העלה את רצונותיה של המנוחה על הכתב" - הן בעת עריכת הצוואה לראשונה והן בעדכונים שנעשו בה. ההודאה הזו הפכה את ההכרעה לפשוטה במידה רבה, משום שלפי הפסיקה "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך", ומכאן שקיימת במקרה הזה אחת מעילות הבטלות שבחוק.
האם הסכם ממון הוא גם הצוואה?
פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בקריות קבע כי בת זוגו של אדם שהלך לעולמו, עמו חיה במשך 17 שנה, תוכר כידועה בציבור ותירש מחצית המעיזבון שלו, בהתאם לחוק הירושה. השופטת דחתה את הטענות של בנו היחיד של המנוח, שלפיהן הסכם הממון שעליו חתם אביו מולה
מהווה צוואה המדירה את בת הזוג, וקבעה כי המסמך אינו יכול לשמש תחליף לצוואה
עבור האשה שניהלה קשר זוגי ארוך שנים עם המנוח, פסק הדין שניתן באחרונה הוא לא רק ניצחון משפטי, אלא גם הכרה במעמדה. השופטת רונית ויצמן מבית המשפט לענייני משפחה בקריות קיבלה את תביעתה להכיר בה כיורשת על פי דין, וקבעה כי היא עמדה במבחנים הנדרשים בסעיף 55 לחוק הירושה. בכך נקבע כי צו הירושה שניתן ביולי 2023 יתוקן, והיא תירש מחצית מהעיזבון ביחד עם בנו של המנוח.
הפרשה החלה לאחר מות בן הזוג שלה במאי 2023, אז ניתן צו ירושה המורה כי בנו הוא היורש היחיד. כחודשיים לאחר מכן פנתה בת הזוג לבית המשפט וטענה כי היתה ידועה בציבור של המנוח במשך 15 שנה לפחות, וכי יש להוסיף אותה כשותפה לירושה. הבן מצדו, הגיש תביעה נגדית, שבה ביקש מבית המשפט להכיר בהסכם הממון שנחתם בין אביו לבת הזוג ב-2007 כצוואה לכל דבר ועניין. לטענתו, מהוראות ההסכם ניתן ללמוד כי אביו התכוון להבטיח כי עיזבונו יעבור אך ורק אליו.
במרכז המחלוקת עמדה השאלה האם הסכם ממון יכול לשמש צוואה. השופטת ויצמן דחתה את הטענה הנחרצת של הבן וקבעה כי אין בסיס משפטי להעניק להסכם מעמד של צוואה. היא ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "המצווה צריך להצהיר בפני העדים שזו צוואתו... והעדים צריכים לאשר באותו מעמד בחתימתם", דבר שלא נעשה במקרה זה. עוד היא הדגישה כי הנתבע לא זימן לעדות את עורכת הדין שערכה את ההסכם, ולא הביא כל ראיה לכך שהמנוח התכוון שההסכם ישמש הוראת ירושה. "המסקנה היחידה המתבקשת היא שהמנוח לא ראה בהסכם הממון את צוואתו", כתבה השופטת בפסק הדין.
"לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון"
השופטת דחתה גם את האפשרות לראות בהסכם הממון "הוראה אחרת", השוללת את זכות הירושה של בת הזוג, כפי שניתן לעשות לפי סעיף 55 לחוק הירושה. לדבריה, ההסכם עסק בהפרדה רכושית במהלך החיים המשותפים ובמקרה של פרידה, אך לא כלל הוראות מפורשות בנוגע להורשה. "לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון לפיה רצון המנוח היה לנשל את התובעת מעיזבונו", היא פסקה בהכרעתה.
- בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
- בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר שנדחתה טענת הבן, פנה בית המשפט לבחון אם התקיימו התנאים להכרה בתובעת כידועה בציבור. השופטת ציינה כי אין מחלוקת שהצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית ארוכת שנים, והזכירה כי כבר בהסכם הממון הצהירו הצדדים על רצונם, "לחיות יחדיו באהבה וברעות ולקיים ביניהם חיי זוגיות מלאים כיחידה משפחתית אחת". עוד היא הוסיפה כי, "לא נטען שהצדדים נפרדו, שלא היתה רציפות בזוגיות, או שהיתה למנוח זוגיות אחרת".
