הקרקע הופקעה ב-1954, התביעה הוגשה ב-2024 ונדחתה על הסף

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, ערן שילה, דחה על הסף תביעה לפיצויים על הפקעת קרקעות בירושלים בשנת 1954. שילה קיבל (16.3.26) את עמדת רשות מקרקעי ישראל וקבע שהתביעה התיישנה ולפיכך יש לדחותה על הסף.

הקרקע שהופקעה הייתה חלק מ-1,700 דונם עליהם נבנו שכונות קרית יובל, עיר גנים ורמת דניה. התובעים היו יורשיהם של בנימין ויונה אסולין ואהרון מזרחי בן-שלמה, והם טענו שמהמנוחים הופקעו 3.5 דונמים (לדברי רמ"י - 2.8 דונמים), ושהפיצוי המגיע להם הוא 1.2 מיליון שקל. שילה מציין, כי בירר עם המדינה האם קיימת ועדת חריגים שתוכל להעניק פיצוי לפנים משורת הדין, והתשובה הייתה שוויתור על טענת ההתיישנות בתיק זה יחייב את הרשות לפעול באותה צורה בתיקים אחרים.

"בעלי זכויות שידעו היטב לנהל מו"מ"

"המנוחים (כמו גם יתר בעלי הזכויות הנזכרים) היו מודעים היטב להפקעה ועמדו על זכויותיהם", מציין שילה. בשנים 1970-1957 הם ניסו לבטל את ההפקעה, לקבל קרקע חלופית או לקבל פיצוי; בשנים אלו הם יוצגו בידי ארבעה עורכי דין. בשנת 1972 הם הפעילו עורך דין חמישי; בשנת 1996 פנה עורך דינם השישי בבקשה לקבל מסמכים; בשנת 2004 נשלחה פנייה בידי עורך דין שביעי; בשנת 2022 החל הטיפול בידי עורך הדין השמיני, שהוביל להגשת התביעה.

"אין מדובר במקרה של בעלי זכויות שלא היו מודעים לזכויותיהם במקרקעין, להפקעתן או לזכות לפיצוי, אלא בבעלי זכויות שידעו היטב לנהל מו"מ ולהעלות דרישות שונות לאורך שנים, כשהם מיוצגים על ידי שורה של עורכי דין מנוסים", מציין שילה. הוא גם אומר, כי העובדה שבחלק מן המקרים לא ניתן לדעת מה הייתה תשובת המדינה לפניות התובעים, מחזקת את טענת רמ"י "בכל הנוגע להשלכות השיהוי הניכר בהגשת התביעה על יכולתה לאתר מסמכים ולברר את מצב הדברים לאשורו".

• המלחמה חשפה את הפער: הגיע הזמן להסיר את החסמים בפינוי-בינוי
• היזמים כבר סחבו על גבם את שוק הנדל"ן. עכשיו נוספה המלחמה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מוקד המחלוקת היה בפסק דינו של בית המשפט העליון בשנת 2013 (הלכת ארידור) לפיה עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה נולדת לכל המאוחר במועד בו הרשות תפסה חזקה במקרקעין, וההתיישנות היא כעבור שבע שנים. עוד נפסק, כי ההלכה תיכנס לתוקף רק במארס 2016. רמ"י הודיעה, כי "מי שפנה בבקשה לפיצויי הפקעה ופנייתו התקבלה עד ליום 21.3.16, פנייתו תיבדק ובעניינו תיעצר תקופת ההתיישנות עד לקבלת תשובת עמדת הרשות".

נקלעו במקרה למשרדי רמ"י

התובעים טענו, שהם פנו לרמ"י לפני תאריך היעד - בשנים 2004-1957 - כמו גם בפברואר 2014 ולפיכך הרשות אינה יכולה לטעון שתביעתם התיישנה. רמ"י טענה שהודעתה התייחסה רק לפניות שהוגשו לאחר פרסום הלכת ארידור. אבל גם בהנחה שהיא התייחסה לפניות לפני הפסיקה ולפניות בתקופת המעבר שאחריה, אומר שילה, הכוונה היא לפניות שהיו תלויות ועומדות בעת פסק הדין. "לא ניתן להלום בשום אופן פרשנות לפיה ההודעה מתייחסת, לדוגמה, לפניות שהוגשו שנים רבות קודם לכן ונדחו או סתם נזנחו", קובע שילה.

שילה ממשיך: "אין כל דרך לפרש את ההודעה כהתחייבות בלתי מוגבלת בזמן שלא להעלות טענת התיישנות ביחס למי שפנה לנתבעת בשלב כשלהו בעבר ופנייתו נדחתה או נזנחה (ובמובן זה 'לוותר' על טענת ההתיישנות שנקבעה בהלכת ארידור ביחס לכל אלה), והפרשנות גם לא מתיישבת עם ההוראה לפיה תקופת ההתיישנות 'תיעצר... עד לקבלת תשובת עמדת הרשות' שהרי בהעדרה של פנייה תלויה ועומדת אין כל משמעות להמתנה לקבלת תשובת עמדת הרשות".

• שיכון ובינוי נגד בן 99: האם הקשיש יפונה מביתו?
• טלפון סלולרי ברחבת הכותל - בהכשר בג"ץ (לפחות בינתיים)
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

בנוגע לטענת התובעים לפיה פנו לרמ"י ב-2014 אומר שילה, כי אין לרשות אין תיעוד שלה. חלק מהתובעים נקלעו במקרה לבניין בו נמצאים משרדי רמ"י, למזלם היו אלה שעות קבלת קהל, עובדת הרשות מסרה לה מסמך כללי אשר לא תויק, ובו נאמר אלו מסמכים יש לאסוף כדי לפנות לרמ"י - והם לא עשו זאת. אפילו אם פגישה זאת תיחשב לפנייה, ממשיך שילה, אין ספק שהתובעים זנחו אותה ולא פנו לרשות עד 2022 - ואז כלל לא הזכירו אותה. התובעים חויבו בהוצאות בסך 10,000 שקל. את התובעים ייצג עו"ד אלי מרדכי.