האם הביטוח הלאומי חייב להשיב כסף מיוזמתו?

בבסיס ההליך שנדון באחרונה בבית הדין הארצי לעבודה עומדת שאלה פשוטה לכאורה, אך כזו שנוגעת בלב היחסים שבין אזרח לרשות ציבורית: מה קורה כשהמדינה גובה כסף ממי שלא היה אמור לשלם אותו מלכתחילה. האם די בכך שהאזרח יוכל לבקש החזר, או שמא מוטלת על הרשות חובה אקטיבית לפעול ולהשיב את הכסף מיוזמתה, גם בלי פנייה מצדו של המבוטח. הדיון התעורר בעקבות בקשת רשות ערעור שהגיש המוסד לביטוח לאומי על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, שאישר שלוש בקשות לנהל תובענות ייצוגיות נגד המוסד. ההליכים האזוריים עסקו כולם בטענה כי המוסד גבה דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות ממבוטחים שהיו זכאים לפטור מתשלום, בעיקר בשל מצבם הרפואי ושיעור נכותם, ובכך התעשר שלא כדין.

בפתח פסק הדין הארצי מתואר הרקע הנורמטיבי: תושבי ישראל מחויבים בתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות, כשאופן הגבייה משתנה בהתאם למעמדם: שכירים, עצמאים או מקבלי פנסיה מוקדמת. לצד חובת התשלום, חוק הביטוח הלאומי מעגן שורה של פטורים, ובהם פטורים הניתנים למי שנקבעה להם דרגת נכות גבוהה, לעתים גם אם יש להם הכנסה נוספת. סעיף 351 לחוק קובע, בין היתר, כי מי שמקבל קצבת נכות בשיעור המזכה בכך, אינו חייב בתשלום דמי ביטוח עבור תקופות מסוימות. הבעיה מתעוררת כשהפטור הזה אינו מיושם בפועל. במקרים רבים, דמי הביטוח מנוכים משכר העבודה על ידי המעסיק או מקצבת פנסיה מוקדמת על ידי גוף משלם, בעוד שהמוסד לביטוח לאומי הוא זה שמקבל את הכספים. כשמבוטח אינו מודע לזכאותו לפטור, או מתקשה לממש אותה, הכסף ממשיך להיגבות - לעתים במשך שנים.

שלוש הבקשות שאושרו בבית הדין האזורי הוגשו בשם קבוצות שונות של מבוטחים ומעסיקים. חלק מהמבקשים היו מקבלי קצבת נכות כללית שנוכו מהם דמי ביטוח מהכנסות נוספות, חלקם עצמאים שטענו כי ההחזר שניתן להם היה חלקי בלבד, ואילו אחת המבקשות היתה חברה מעסיקה שטענה כי שילמה דמי ביטוח עבור עובדים שהיו זכאים לפטור. בחלק מהמקרים, המבוטחים עצמם הלכו לעולמם במהלך ניהול ההליך, ויורשיהם תפסו את מקומם.

האם הביטוח הלאומי חייב לפעול מיוזמתו?

השאלה המרכזית שעמדה להכרעה בפני בית הדין האזורי, ושהגיעה כעת לפתחו של בית הדין הארצי, היתה האם חלה על המוסד לביטוח לאומי חובה לפעול מיוזמתו להשבת דמי ביטוח שנגבו ביתר, כשכל הנתונים הדרושים לכך מצויים בידיו, או שמא חובתו מסתכמת בכך שכשמבוטח פונה ומבקש החזר, עליו לבדוק את הבקשה ולהשיב את הכסף. בית הדין האזורי השיב לשאלה זו בחיוב, לפחות בשלב הדיוני של אישור התובענה הייצוגית. בהחלטתו נקבע כי קיימת אפשרות סבירה שבסיום ההליך העיקרי ייקבע כי על המוסד מוטלת חובה לבצע החזר יזום של דמי הביטוח שנגבו ביתר, גם ללא פנייה מצד המבוטח. בית הדין האזורי הדגיש כי סעיף 362 לחוק הביטוח הלאומי, שעוסק בהחזרת תשלום יתר, קובע כי כששולמו דמי ביטוח ביתר - יש להשיבם, וכי המוסד אף מחויב להודיע למי ששילם תשלום יתר על זכאותו להחזר.

• איפה נגמרת הדרך לעבודה ומתחיל הבית של העבוד?
• התגמול שנעלם: כך נוצרו חובות למילואימניקים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

סעיף זה, כך צוין, אינו קובע במפורש שהיוזמה להשבה חייבת לבוא מהמבוטח, ובוודאי שאינו מתיר למוסד להיוותר פסיבי כשבידיו מצויים הנתונים הדרושים לביצוע ההחזר. בית הדין האזורי הוסיף והסתמך על פסיקה קודמת, כולל אמירות חריפות שנאמרו בעבר בבית המשפט העליון, שלפיהן אין זה ראוי שרשות ציבורית תפיק תועלת מאי-ידיעת הציבור או מקשיים ביורוקרטיים שמונעים מימוש זכויות.

בהקשר הזה הזכיר בית הדין האזורי גם מקרים קודמים שבהם הגיש המוסד הודעות חדילה בתובענות ייצוגיות דומות, והתחייב לבצע בדיקות שנתיות והחזרים יזומים של גביית יתר, בעיקר כשהיה מדובר בניכויים שביצע המוסד עצמו מקצבאות שהוא משלם. העובדה הזו, לטענת בית הדין האזורי, מחלישה את טענת המוסד שלפיה אין באפשרותו לבצע החזר יזום כשמדובר בניכויים שבוצעו באמצעות מעסיקים או גופים משלמי פנסיה.

מנגד, המוסד לביטוח לאומי טען בבקשת רשות הערעור כי ההחלטה שגויה מיסודה. לטענתו, סעיף 362 לחוק מהווה הסדר ספציפי וממצה, שלפיו חובת ההחזר מתגבשת רק לאחר שהוצגו למוסד הנתונים הדרושים, בדרך כלל בעקבות פנייה של המבוטח או הגורם המשלם. עוד נטען כי הטלת חובה להשבה יזומה מחייבת הצלבה מורכבת של מידע בין אגף הנכות לאגף הגבייה, ושנכון להיום אין בידי המוסד מערכת טכנולוגית שמאפשרת זאת באופן מלא ומהימן.

• שילמו לעו"ד על שירות שלא קיבלו - ולא יזכו להחזר
• ביהמ"ש: למעסיק יש זכות להחזיר עובדים לעבודה מהמשרד
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• מכר דירה, ביקש לבטל את העסקה - ונדחה בבית המשפט

חשיפת מידע רגיש על המבוטח בפני המעסיק

בנוסף, העלה המוסד טענה עקרונית בדבר פגיעה בפרטיות. לדבריו, מימוש פטור מדמי ביטוח בשל נכות רפואית כרוך בחשיפת מידע רגיש על מצבו הבריאותי של המבוטח, והעברת מידע שכזה למעסיקים או לגופים משלמים ללא הסכמתו המפורשת עלולה לפגוע בזכותו לפרטיות. המנגנון הקיים, שבו המבוטח מקבל אישור זכאות ומחליט אם להציג אותו למעסיק, נועד בדיוק לאפשר לו שליטה על חשיפת המידע. בית הדין האזורי דחה גם את הטענה הזו, וקבע כי ניתן להתמודד עם החשש לפגיעה בפרטיות באמצעות מנגנונים מתאימים, כמו מתן הודעה למבוטח ומתן אפשרות להתנגד להעברת המידע. עוד צוין כי כשההחזר מבוצע ישירות למבוטח, כלל אין צורך בהעברת מידע לגורם שלישי.

הדיון בבית הדין הארצי, כפי שעולה מפסק הדין הארוך והמפורט שניתן באחרונה, לא עסק רק בשאלה אם ההחלטה האזורית היתה נכונה לגופה, אלא גם בשאלה הדיונית: האם בשלב של אישור תובענה ייצוגית הונחה תשתית מספקת לקביעה כי קיימת אפשרות טכנולוגית ממשית לבצע החזר יזום. בתחילת הכרעתו הדגיש בית הדין הארצי את העיקרון הכללי שלפיו רשות ציבורית שגבתה כספים שלא כדין צריכה להשיבם. בפסק הדין נכתב כי חובת ההשבה מבוססת על תפישה מוסרית ומשפטית של עשיית צדק, וכי אין זה ראוי שגוף ציבורי יחזיק בכספים שאינם שלו, גם אם הגבייה נעשתה בתום לב. עם זאת, הודגש כי חובת ההשבה אינה מוחלטת, וכי ייתכנו סייגים הנובעים מהוראות חוק מפורשות, משיקולי סבירות וממאזן האינטרסים הציבורי.

בהקשר הזה, קבע בית הדין הארצי כי גם כשקיימת חובה עקרונית לפעול להשבה יזומה, מדובר בחובת השתדלות ולא בחובה תוצאתית מוחלטת. כלומר על המוסד לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, אך אין לחייבו לבצע פעולות הכרוכות בנטל מנהלי כבד או בעלויות בלתי סבירות, בייחוד כשמדובר בכספי ציבור. היישום הקונקרטי של העקרונות האלה הוביל את בית הדין הארצי למסקנה כי במקרה הנוכחי לא הונחה תשתית מספקת לקביעה שלפיה כבר כיום קיימת אפשרות טכנולוגית לביצוע ההצלבות הנדרשות לצורך החזר יזום. בפסק הדין צוין כי המוסד ביסס את טענותיו באמצעות תצהיר מפורט של גורם בכיר בתחום הגבייה, שלפיו המערכת הממוחשבת שנדרשת לצורך כך עדיין אינה קיימת במלואה, וכי פיתוחה מורכב ואורך שנים. מנגד, המבקשים לא הגישו חוות דעת מומחה שתסתור את הטענה הזו.

לא ניתן להצדיק ניהול הליך ייצוגי על בסיס הנחה עתידית

בית הדין הארצי הדגיש כי עצם האפשרות שבעתיד תושלם מערכת כזו אינה מספקת לצורך אישור תובענה ייצוגית בהווה. כל עוד לא הוכח כי המוסד יכול, בשלב זה, לבצע החזר יזום באופן סביר ויעיל, לא ניתן לקבוע כי הופרה חובת ההשבה או חובת ההגינות המוטלת עליו. כלומר גם אם בעתיד תשתנה התמונה, אין בכך כדי להצדיק ניהול הליך ייצוגי על בסיס הנחה עתידית.

על הרקע הזה קיבל בית הדין הארצי את בקשת רשות הערעור, דן בה כבערעור לגופו, וביטל את החלטת בית הדין האזורי שאישרה את ניהול התובענות הייצוגיות. עם זאת, פסק הדין מותיר את השאלה העקרונית פתוחה במידה מסוימת, ומבהיר כי ככל שבעתיד יתברר כי קיימת היתכנות טכנולוגית ממשית להשבה יזומה, או כי המוסד אינו עושה מאמץ ראוי, ייתכן שניתן יהיה לשוב ולהעלות את הסוגיה במסגרת הליכים מתאימים. פסק הדין כולו משקף את המתח המתמיד בין הרצון להגן על זכויות המבוטחים, בייחוד כשמדובר באוכלוסיות מוחלשות המתמודדות עם נכות ומחלות קשות, לבין הצורך לאזן את חובותיה של רשות ציבורית מול מגבלות טכנולוגיות, תקציביות ומשפטיות.

מה בעצם ההבדל בין החזר יזום לבין החזר רגיל שהמבוטח מבקש בעצמו?
החזר רגיל הוא כזה שבו המבוטח מגלה שנגבו ממנו דמי ביטוח שלא כדין, פונה בעצמו לביטוח הלאומי או למעסיק שלו, מגיש טפסים ומחכה לבדיקה ולהחזר. החזר יזום, לעומת זאת, פירושו שהביטוח הלאומי עצמו מאתר את הטעות, בלי שאף אחד פנה אליו, ופועל להשיב את הכסף אוטומטית. השאלה שבמחלוקת היתה אם מותר למוסד להמתין לפנייה, או שמצופה ממנו לפעול מיוזמתו.

למה דווקא אנשים עם נכות הם אלה שניצבים במרכז הסיפור הזה?
משום שחוק הביטוח הלאומי מעניק פטור מדמי ביטוח לחלק ממקבלי קצבת הנכות, אבל הפטור הזה לא תמיד מיושם בפועל. רבים מהם מתמודדים עם מחלה, מגבלות תפקודיות, עומס ביורוקרטי וחוסר ידע, ולכן בפועל משלמים כסף שלא היו אמורים לשלם. בית הדין עצמו ציין שמדובר בקבוצה שמתקשה במיוחד לעמוד על זכויותיה.

אם החוק אומר שיש פטור, למה צריך בכלל תובענות ייצוגיות?
מכיוון שפטור על הנייר לא תמיד מתממש במציאות. בלי מנגנון שעוצר את הגבייה או מחזיר כסף שנגבה, הזכות נשארת תיאורטית. תובענות ייצוגיות נועדו בדיוק למצבים כאלה, שבהם יש פער גדול בין מה שהחוק מבטיח לבין מה שקורה בפועל, והנפגעים עצמם לא תמיד מסוגלים להילחם לבד.

אז הביטוח הלאומי נהג שלא כדין או לא?
פסק הדין לא קבע שהמוסד פעל בחוסר תום לב או בניגוד לחוק. השאלה לא היתה אם הגבייה היתה מותרת מלכתחילה, אלא האם קיימת חובה רחבה יותר, מבחינה מוסרית ומשפטית, לפעול באופן אקטיבי כדי לתקן את טעויות העבר. בית הדין הארצי קבע שבשלב הזה לא הוכח שהמוסד יכול לבצע זאת טכנולוגית, ולכן לא ניתן לחייב אותו בכך דרך תובענה ייצוגית.

מה המשמעות של הטענה שאין לביטוח הלאומי מערכת מחשוב מתאימה?
המשמעות היא שלטענת המוסד, אין לו כיום כלי שמאפשר לחבר בין המידע הרפואי של המבוטח לבין נתוני השכר או הפנסיה שלו בצורה אוטומטית. בלי חיבור שכזה, כל בדיקה מחייבת עבודה ידנית פרטנית - דבר שבית הדין ראה כנטל כבד ולא סביר על קופה ציבורית. זו היתה אחת הנקודות המרכזיות שבגללן הערעור התקבל.

ואם בעתיד כן תהיה מערכת כזו, מה אז?
פסק הדין משאיר את הדלת פתוחה. אם בעתיד תוקם מערכת שמאפשרת הצלבה פשוטה ואמינה של הנתונים, ואם יתברר שהמוסד לא עושה בה שימוש כדי להחזיר כספים שנגבו ביתר, ייתכן מאוד שהשאלה תתעורר מחדש, גם במסגרת תובענות ייצוגיות חדשות.

איך נכנסת סוגיית הפרטיות לכל הסיפור?
משום שהפטור מדמי ביטוח מבוסס על מצב רפואי. כדי לעצור גבייה או להחזיר כסף דרך המעסיק, צריך במקרים מסוימים ליידע אותו שהעובד זכאי לפטור, וזה עלול לחשוף מידע רפואי רגיש עליו. המוסד טען שאין לו סמכות לעשות זאת בלי הסכמה מפורשת של המבוטח, ובית הדין הכיר בכך שמדובר בשיקול חשוב מאוד.

אבל אם כך, האם המבוטח צריך לבחור בין כסף לפרטיות?
זו בדיוק אחת הדילמות שפסק הדין נוגע בה בעקיפין. מצד אחד, שמירה על פרטיות היא זכות יסוד. מצד שני, מי שלא מודע לזכויותיו או לא פועל, עלול להפסיד כסף שמגיע לו. בית הדין האזורי סבר שניתן לאזן בין השניים באמצעות מנגנונים מתאימים, אך בית הדין הארצי לא נדרש להכריע בכך סופית, משום שההליך נעצר בשלב מוקדם יותר.

מה פסק הדין אומר למבוטח הפשוט, כאן ועכשיו?
בעיקר דבר אחד: האחריות עדיין מוטלת עליו. מי שסבור שנגבו ממנו דמי ביטוח שלא כדין, צריך לפנות, לברר ולבקש החזר. פסק הדין לא קבע שהביטוח הלאומי חייב כיום לעבור מיוזמתו על כל הנתונים ולהחזיר כסף אוטומטית לכל מי שזכאי לכך.

ומה המסר למוסד לביטוח לאומי?
תשובה: שגם אם לא הוטלה עליו חובה משפטית מיידית להשבה יזומה, הציפייה הציבורית ממנו גבוהה. פסק הדין מדגיש שוב ושוב את חובת ההגינות, הנאמנות והשקידה הראויה שמוטלת על רשות ציבורית, ומבהיר שככל שהטכנולוגיה תאפשר - גם רף הציפיות ממנה יעלה.