במבט ראשון היה נדמה כי מדובר במקרה פשוט: אם לחמישה כתבה בצוואה ברורה כי דירתה תעבור לאחר מותה לבנה היחיד. ואולם עם מותה, נוצר מצב יוצא דופן: באותו יום ממש הוציא בית הדין הרבני שני צווים שונים - צו לקיום הצוואה שבו נכתב כי הדירה תועבר לבן, וצו ירושה שבו נכללו חמישה יורשים, שהם הבן וארבע אחיותיו. במשך שנים נותרה הדירה רשומה על שם האם המנוחה, עד שבני המשפחה העבירו אותה על שם כל האחים ביחד, מבלי להזכיר בפני הרשויות את דבר קיומה של הצוואה. המחלוקת שהלכה והחריפה בין הבן, אחיותיו ואשתו הגיעה עד לפסק דין עקרוני של בית הדין הרבני בנתניה, שהכריע בדעת רוב כי הצוואה תקפה והדירה שייכת לבן.

בית הדין עמד בפני מצב משפטי נדיר של "שני צווים חיים זה לצד זה". אחד מהם, צו ירושה רגיל, כלל את כל חמשת הילדים כיורשים שווים; השני, צו לקיום צוואה, התייחס לנכס המסוים - הבית ברחוב מגורי המשפחה - והעביר את כולו לבן. השאלה המרכזית שנדונה היתה האם שני הצווים עומדים בסתירה האחד לשני, או שניתן לפרש אותם כמשלימים זה את זה. הדיינים דנו בהרחבה במקורות ההלכה ובחוק הירושה. בסעיף 66(ב) לחוק נקבע במפורש כי, "ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום ועל הנותר צו ירושה". ובמלים אחרות, החוק עצמו מכיר במציאות של שני צווים מקבילים - האחד לצוואה על נכס מסוים, והשני ליתר העיזבון. "זו הדרך הנכונה", נכתב בפסק הדין שפורסם, "להוציא במצב כזה שני צווים, צו קיום צוואה וצו ירושה, ואין כל סתירה ביניהם".

תחילת הסכסוך - שלום בית מול נאמנות לצוואה

הבן טען בפני בית הדין כי בתחילה ביקש את קיום צוואת אמו בלבד, אך בהמשך, מתוך רצון לשמור על שלום עם אחיותיו, הסכים כי גם הדירה תיכלל בצו הירושה הכללי. לדבריו, "ויתרתי על הצוואה של אמא כדי לשמור על שלום בית עם אחיותיי". אלא שההסכמה זו מעולם לא קיבלה ביטוי רשמי בביטול הצו הראשון. בית הדין ציין כי בפרוטוקול הדיון מ-2008 אין זכר לביטול הצוואה, וממילא שני הצווים נותרו בתוקפם.

מנגד, אשתו של הבן טענה לאורך ההליך כי הדירה שייכת לבעלה בלבד, ועל כן גם לה יש זכויות במחצית ממנה במסגרת הליכי הגירושים ממנו. "אין כל סתירה בין הצווים", אמרה האשה. "הצוואה עוסקת בדירה, ואילו הירושה מתייחסת לשאר הנכסים".

• נדחה ערעור בנוגע לצוואה: "לא נתערב בממצאי מהימנות"
• חשבתם להוריש ישר לנכדים? הנה הסיכונים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

שנים לאחר מכן, כשביקשו האחים להסדיר את רישום הנכסים, הם הגישו לרשם הירושות רק את צו הירושה ולא את צו קיום הצוואה, ובעקבות זאת הועברה הבעלות בדירה על שם כל החמישה. המהלך הזה, שהוסבר בבית הדין כ"טעות טכנית", נהפך לגורם מרכזי בסכסוך, שכן ממנו עלה רושם כי נעשתה פעולה מכוונת להסתיר את דבר הצוואה. בית הדין קבע כי ההתנהלות הזו לא משנה את המסקנה המשפטית: העובדה ששני צווים ניתנו באותו יום מלמדת שאין לראות בהם סותרים זה את זה. יתרה מזאת, לאורך כל השנים גר הבן בדירה עם אשתו, מבלי ששילם לאחיותיו שכר דירה או שהן דרשו ממנו תשלום כלשהו - נסיבה שתרמה לחיזוק מעמדו כבעל הזכויות.

פסק הדין הארוך עסק גם בשאלות הלכתיות יסודיות. הדיינים בחנו את הכללים ההלכתיים של "קרקע בחזקת בעליה עומדת" ו"תפיסה בקרקע". לפי ההלכה, כשקיים ספק למי שייך נכס מקרקעין, הכלל הוא שהנכס נשאר בידי הבעלים המקורי. במקרה הזה, האם המנוחה הורישה את הבית לבן בצוואה כתובה, ולכן הוא נחשב הבעלים מכוח הצוואה. כל טענה אחרת, כגון הסכמה מאוחרת או ויתור, דורשת הוכחה חזקה. "הנכס ודאי היה של הבן", נכתב בפסק הדין, "והבא לחדש כי לאחר מכן נתן לאחיותיו חלק בו - עליו הראיה". בית הדין אף עמד על כך שגם אילו היה נחשב המצב לספק, לא ניתן להוציא את הבית מחזקתו של הבן. "קרקע אינה נקנית בתפיסה גרידא", ציינו הדיינים, "ולכן העובדה שהאחיות רשמו את הדירה על שמן בטאבו אינה מספקת כדי להפקיע את זכויותיו של הבן".

דעת הרוב: אין סתירה בין הצווים

אב בית הדין, הרב שניאור פרדס, יחד עם הרב פנחס מונדשיין, קבעו בדעת רוב כי שני הצווים אינם סותרים. צו קיום הצוואה מתייחס לדירה בלבד, בעוד שצו הירושה עוסק בשאר העיזבון. "אין מקום להניח שבית הדין חזר בו באותו יום עצמו וביטל את צו קיום הצוואה מבלי לציין זאת במפורש", כתב הרב פרדס בהכרעתו. בפסק הדין הובא גם ציטוט מהשולחן ערוך, המדגיש כי כשיש שתי הוראות שנראות סותרות, יש לחפש דרך ליישבן: "ואפשר לקיים – מקיימין". בכך ביקשו הדיינים להבהיר כי תפקידו של בית הדין הוא להעמיד את שני הצווים על תוקפם, ולא לפרש בדיעבד כאילו אחד מהם בוטל.

• הפקח ניצח את העירייה: בית הדין הורה להשיבו לתפקידו
• ציטט את ChatGPT כהוכחה רפואית - מה פסק השופט?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• כך רשות המסים מצליחה לגבות חובות ישנים

לעומת זאת, הדיין הרב בצלאל ווגל חלק על מסקנת הרוב. לדעתו, מכיוון שצו הירושה נוסח באופן כללי וכולל את כלל נכסי העיזבון מבלי להחריג את הדירה, יש לפרשו כגובר על צו קיום הצוואה. "צו הירושה הוא סתום ואין בו כל הסתייגות", כתב, "וממילא משמעותו שכלל הנכסים, כולל הדירה, יחולקו בין האחים". הרב ווגל הוסיף כי בנסיבות שבהן קיימים שני שטרות סותרים, ההלכה מכירה בכלל של "שודא דדייני", כלומר הכרעת בית הדין לפי שיקול דעתו כשלא ניתן ליישב את הסתירה. אלא שבמקרה זה הוא חשב שההודאה המפורשת של הבן כי "הצוואה בטלה" מחזקת את מעמד צו הירושה.

לצד המחלוקת ההלכתית, לפסק הדין היתה השלכה ישירה על סכסוך הגירושים בין הבן לאשתו. מכיוון שבית הדין קבע שהדירה שייכת לבן בלבד, יש לאשתו זכויות במחצית ממנה. מכאן, שכל ההליך האזרחי בעניינם תלוי בהכרעה זו.

לבסוף, בדעת רוב נקבע: הדירה תישאר בחזקתו של הבן, מכוח צוואת האם. צו הירושה תקף לגבי יתר הנכסים בלבד, ואין לראות בו סותר את הצוואה. "אין מקום לומר שבית הדין טעה והוציא שני צווים סותרים באותו יום", כתבו הדיינים בהכרעת הדין שלהם. "אלא יש לפרשם כמשלימים זה את זה".

כיצד נוצר המצב הנדיר שבו ניתנו באותו יום שני צווים שונים - צו ירושה וצו קיום צוואה?

המצב נוצר משום שהבן הגיש בקשה לקיום צוואת אמו, אך במקביל ביקש להוציא גם צו ירושה כללי לגבי יתר הנכסים. במקום להכריע איזה מהצווים עדיף, הוציא בית הדין את שניהם באותו יום, כנראה מתוך מחשבה שאין ביניהם סתירה אלא חלוקה לפי תחום: הצוואה לנכס המסוים והירושה לשאר העיזבון.

מדוע לא נעשה ביטול רשמי של אחד מהצווים?

בית הדין ציין כי בפרוטוקולים מהדיון לא הופיעה החלטה מפורשת על ביטול אחד מהצווים. לכן שניהם נותרו בתוקף. אם היתה כוונה לבטל את הצוואה, היה מצופה שבית הדין ירשום זאת במפורש בהחלטתו.

מה המשמעות המעשית של ההבחנה בין צוואה חלקית לצוואה מלאה?

כשמדובר בצוואה חלקית, כלומר שהמוריש ציווה נכס מסוים בלבד ולא את כל רכושו – החוק מאפשר להוציא צו קיום צוואה רק לגבי אותו נכס, ולצדו צו ירושה על יתרת העיזבון. במקרה הזה, הדירה נחשבת צוואה חלקית, וכל שאר הרכוש חולק בירושה הרגילה.

כיצד התייחס בית הדין לעובדה שהדירה נרשמה בטאבו על שם כל האחים?

הדיינים קבעו כי הרישום בטאבו לא יכול לבטל את זכויות הבן על פי הצוואה. לדבריהם, מדובר בפעולה שנעשתה ללא גילוי מלא של העובדות, ובכל מקרה, "קרקע אינה נקנית בתפיסה גרידא". כלומר עצם הרישום אינו ראיה מספקת להעברת הבעלות.

האם בית הדין ראה בהתנהלות האחיות ניסיון להסתיר את הצוואה?

אף שבית הדין לא קבע כי נעשתה כוונה פלילית, הוא ציין במפורש שהעובדה שלא הוזכר הצו השני בעת הרישום בטאבו יוצרת רושם של העלמה. עם זאת, הדבר לא שינה את ההכרעה הסופית - הצוואה נותרה בתוקף.

אילו מקורות הלכתיים שימשו את הדיינים בנימוקיהם?

בפסק הדין הובאו מקורות מהשולחן ערוך, דינים על "קרקע בחזקת בעליה עומדת", וכללים על "שודא דדייני". הדיינים השתמשו בכללים האלה כדי להכריע מי נחשב בעלים כשקיימת סתירה בין מסמכים משפטיים.

כיצד השפיעה ההכרעה על ההליך בין הבן לאשתו?

ברגע שבית הדין קבע כי הדירה שייכת לבן בלבד מכוח הצוואה, הדבר הקנה לאשתו זכויות במחצית מהדירה בהליכי הגירושים ביניהם. בכך ההכרעה בסכסוך המשפחתי השפיעה באופן ישיר על חלוקת הרכוש בין בני הזוג.

מה חשבו הדיינים בדעת המיעוט?

הדיין בדעת המיעוט סבר שצו הירושה צריך לגבור, משום שהוא נוסח בצורה כללית ומקיפה את כל הנכסים. לשיטתו, עצם העובדה שהבן הודה כי "הצוואה בטלה" מצביעה על ויתור מצדו, ולכן היה מקום לפרש את צו הירושה ככולל גם את הדירה.