בפסק דין תקדימי שניתן בימים האחרונים, בג"ץ קיבל את עתירותיהם של ארבעה גברים שעתרו נגד החלטות בתי הדין הרבניים, שחייבו אותם בתשלום מזונות לילדיהם. בדעת רוב, קבעו השופטות יעל וילנר ורות רונן כי הלכת שרגאי – פסיקה עליונה שנקבעה בעבר – מחייבת את בתי הדין הרבניים, ולכן אין להם סמכות לדון בתביעות מזונות ילדים. השופט נעם סולברג, בדעת מיעוט, הסכים כי ההלכה מחייבת, אך פרש אותה כך שבתי הדין כן יכולים לדון בתביעות כאלה, בשל זכותו העצמאית של הילד למזונותיו.

העתירות הוגשו בעקבות כמה מקרים שבהם בתי הדין הרבניים דנו וחייבו אבות במזונות ילדים, אף שעמדת בתי המשפט האזרחיים היא כי סמכות זו נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בלבד. העתירות התמקדו בהחלטות בתי הדין הרבניים האזוריים והגדול לערעורים, שקבעו כי הם מוסמכים לדון בתביעות המזונות שנכרכו בתביעות גירושים - זאת כאמור בניגוד לפסיקה קודמת של בג"ץ בעניין הלכת שרגאי.

פרשנות מחודשת של ההלכה

בעתירות נטען כי על פי ההלכה שנקבעה בפסק דין שרגאי מ-1969, לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון בתביעות מזונות ילדים, גם אם הן נכרכות בתביעות גירושים. מנגד, בתי הדין הרבניים טענו כי בפרקטיקה המשפטית הם דנים במקרים כאלה מזה שנים, וכי מדובר בפרשנות מחודשת של ההלכה המאפשרת דיון במזונות הילדים כשהם נידונים כחלק ממכלול העניינים שבין בני הזוג.

מצד העותרים, נטען כי ההחלטות שהתקבלו בבתי הדין הרבניים פגעו בזכותם החוקית לבחור היכן תידון שאלת המזונות, וכי חיובם על ידי בית הדין הרבני מהווה חריגה מסמכות. הם הדגישו כי הורים רבים מוצאים עצמם חסרי יכולת להתגונן מפני הליכים שהתקיימו בבית הדין הרבני ללא סמכות, ושלא בהתאם לדין האזרחי.

• האם ביקשה להגדיל את המזונות - זו הסיבה שהם דווקא ירדו
• עזבה את הבית וביקשה שבעלה ימשיך לפרנס אותה: מה קבע בית המשפט?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מנגד, המשיבים – אמהות הילדים וכן נציגי מערכת בתי הדין הרבניים – טענו כי מדובר בפרקטיקה מקובלת של דורות, ולפיכך יש להמשיך לאפשר לבתי הדין לדון במזונות ילדים כחלק מהליכי גירושים. לטענתם, הדבר מסייע לייעול ההליכים ומונע התדיינויות כפולות ומיותרות בין ההורים בשתי ערכאות שונות.

השופטות וילנר ורונן קבעו בפסק הדין שפורסם באופן חד משמעי כי, "פסיקתו המחייבת של בית המשפט העליון, הקובעת כי בתי הדין אינם מוסמכים לדון בתביעות מזונות ילדים – עודנה עומדת על כנה ואינה נתונה לפרשנות מחודשת על ידי בתי הדין הרבניים". הן הוסיפו כי, "עצם העובדה שבית הדין הרבני דן בתביעות מזונות ילדים, גם כאשר נעשה שימוש במונחים כגון 'השבת הוצאות', אינה משנה את המהות – המדובר בתביעות מזונות לכל דבר ועניין, שאין לבית הדין סמכות לדון בהן".

השופט סולברג, בדעת מיעוט, טען כי למרות שהלכת שרגאי מחייבת, יש להכיר בכך שלילד יש זכות עצמאית למזונותיו, ולכן כשהנושא נידון בפני בית הדין הרבני אין מניעה כי זה ידון בו, כל עוד הזכות נשמרת. הוא סבר בהכרעתו כי, "במצב הקיים, מניעת בתי הדין הרבניים מלעסוק בנושא עלולה לגרום לסרבול מיותר ולפגיעה בהורים ובילדים המבקשים הליך מהיר והוגן".

• תושב אילת חשוד בהעלמת הכנסות של מיליון שקל
• האם השכנים יכולים לבלום הריסה של אחד מחלקי הבניין?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית

מאבק סמכויות בין בתי הדין הרבניים ובתי המשפט האזרחיים

פסק הדין מהווה נקודת ציון משמעותית במאבק בין סמכויות בתי הדין הרבניים לבין סמכות בתי המשפט האזרחיים. משמעותו היא שבתי הדין הרבניים לא יוכלו עוד להכריע בסוגיות מזונות ילדים, גם אם התביעות האלה נכרכו בתביעות גירושים.

בהמשך לפסק הדין, צפוי כי אבות רבים יפנו כעת לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לבטל חיובים שהוטלו עליהם בבתי הדין הרבניים. מנגד, ייתכן כי בתי הדין ינסו למצוא דרכים משפטיות לעקוף את ההגבלות, בטענה כי אין מדובר בתביעות מזונות קלאסיות אלא בתביעות להשבת הוצאות. כך או כך, בג"ץ הבהיר כי סמכות השיפוט בעניין זה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה בלבד, וכי פסיקות בתי הדין הרבניים שחורגות מסמכות זו – יעמדו בפני ביקורת בג"ץ ויבוטלו.

במקרה של בע"מ 7628/17 פלוני נגד פלונית (2019), חזר פסק הדין ואישש את הלכת שרגאי, וקבע כי סמכות הדיון במזונות ילדים מסורה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה. עוד נקבע כי בתי הדין הרבניים יכולים לדון רק בתביעות השבה של הורה שהוציא כספים למזונות ילדיו, אך לא בתביעות מזונות ילדים עצמאיות. במקרה של בג"ץ 7880/21, הוגשה עתירה נגד החלטות בתי הדין הרבניים שעסקו במזונות ילדים. היועץ המשפטי לממשלה דאז תמך בעותרים, וקבע כי לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון בנושא. בפסק הדין נקבע כי סמכות זו נתונה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה