רבים העוסקים בחובה המוסרי של מדינת ישראל לניצולי השואה אינם מזכירים בדיונים הרבים את חובה הכספי. הרי ניתן לנתח את המצב (עם כל הצער בכך) כחוב כלכלי אמיתי שהגיע הזמן להחזירו.

מדינת ישראל שקיבלה בשנות החמישים של המאה הקודמת כספי שילומים בגרמניה קיבלה אותם כנציגת העם היהודי באותו הזמן. חשוב לציין שהכספים האלו עזרו למדינה הצעירה בתחילת דרכה להתמודד עם האיום הקיומי הכלכלי והצבאי. הכספים לא היו פיצוי למדינת ישראל כי המדינה לא הייתה קיימת בתקופת המלחמה. הפיצוי היה עבור הטיפול שהייתה צריכה המדינה לעשות בניצולי השואה ובעיקר החזר עבור רכושם של היהודים שנבזז בתקופת המלחמה.

ניתן לנתח את המצב באופן כלכלי קר ולהגיד שבשנות החמישים קיבלה מדינת ישראל כספים שהיו שייכים לניצולי השואה ולהם בלבד, והשתמשה בהם לצרכים אחרים. באותו האופן יכלה מדינת ישראל לקחת הלוואות ממדינות שונות, בנקים בינלאומיים או גופים בינלאומיים, כמו קרן המטבע, ולהתחייב להחזר ההלוואות כשהמצב ישתפר. האם מדינת ישראל הייתה שוקלת לא להחזיר חובות לבנקים זרים או למדינות זרות? אם התשובה היא לא (וכנראה שזו התשובה) מדוע מרשה לעצמה מדינת ישראל לא להחזיר את חובה הכספי לניצולי השואה?

הרי בעצם בניתוח קר לקחה מדינת ישראל הלוואות מציבור ניצולי השואה, השתמשה בכספים לבניית תשתיות ומעולם לא החזירה את ההלוואות.

מדינת ישראל לוותה לאורך שנים מהציבור הישראלי כסף רב באמצעות אגרות חוב ממשלתיות ועמדה עד היום בתשלומים. את החוב הכספי לניצולי השואה מדינת ישראל לא החזירה עד היום וכנראה כבר לעולם לא תחזיר. גם אם לא ניקח בחשבון הצמדות לאינפלציה וריבית לאורך השנים הרבות, עדיין חובה הכלכלי של מדינת ישראל לניצולי השואה הוא גדול מאד. אך אותם ניצולים אינם מחזיקים ביד אגרת חוב או התחייבות אחרת של מדינת ישראל ויכולים רק לקוות שמישהו יתרגם את החוב הכלכלי גם לחוב מוסרי כלפיהם.

ד"ר טל שביט, מומחה למימון ופסיכולוגיה של משקיעים בית הספר למינהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל.