על הכסף שהמדינה לא החזירה לניצולי השואה
רבים העוסקים בחובה המוסרי של מדינת ישראל לניצולי השואה אינם מזכירים בדיונים הרבים את חובה הכספי. הרי ניתן לנתח את המצב (עם כל הצער בכך) כחוב כלכלי אמיתי שהגיע הזמן להחזירו.
מדינת ישראל שקיבלה בשנות החמישים של המאה הקודמת כספי שילומים בגרמניה קיבלה אותם כנציגת העם היהודי באותו הזמן. חשוב לציין שהכספים האלו עזרו למדינה הצעירה בתחילת דרכה להתמודד עם האיום הקיומי הכלכלי והצבאי. הכספים לא היו פיצוי למדינת ישראל כי המדינה לא הייתה קיימת בתקופת המלחמה. הפיצוי היה עבור הטיפול שהייתה צריכה המדינה לעשות בניצולי השואה ובעיקר החזר עבור רכושם של היהודים שנבזז בתקופת המלחמה.
ניתן לנתח את המצב באופן כלכלי קר ולהגיד שבשנות החמישים קיבלה מדינת ישראל כספים שהיו שייכים לניצולי השואה ולהם בלבד, והשתמשה בהם לצרכים אחרים. באותו האופן יכלה מדינת ישראל לקחת הלוואות ממדינות שונות, בנקים בינלאומיים או גופים בינלאומיים, כמו קרן המטבע, ולהתחייב להחזר ההלוואות כשהמצב ישתפר. האם מדינת ישראל הייתה שוקלת לא להחזיר חובות לבנקים זרים או למדינות זרות? אם התשובה היא לא (וכנראה שזו התשובה) מדוע מרשה לעצמה מדינת ישראל לא להחזיר את חובה הכספי לניצולי השואה?
הרי בעצם בניתוח קר לקחה מדינת ישראל הלוואות מציבור ניצולי השואה, השתמשה בכספים לבניית תשתיות ומעולם לא החזירה את ההלוואות.
מדינת ישראל לוותה לאורך שנים מהציבור הישראלי כסף רב באמצעות אגרות חוב ממשלתיות ועמדה עד היום בתשלומים. את החוב הכספי לניצולי השואה מדינת ישראל לא החזירה עד היום וכנראה כבר לעולם לא תחזיר. גם אם לא ניקח בחשבון הצמדות לאינפלציה וריבית לאורך השנים הרבות, עדיין חובה הכלכלי של מדינת ישראל לניצולי השואה הוא גדול מאד. אך אותם ניצולים אינם מחזיקים ביד אגרת חוב או התחייבות אחרת של מדינת ישראל ויכולים רק לקוות שמישהו יתרגם את החוב הכלכלי גם לחוב מוסרי כלפיהם.
ד"ר טל שביט, מומחה למימון ופסיכולוגיה של משקיעים בית הספר למינהל עסקים, המסלול האקדמי המכללה למינהל.
כלכלת ישראל (X)נתון כלכלי מדאיג - גירעון בחשבון השוטף, לראשונה משנת 2013; מה זה אומר?
נקודת מפנה בכלכלה המקומית: גירעון בחשבון השוטף ברבעון השלישי של 2025, אחרי שנים רצופות של עודף. האם צריך לדאוג?
לראשונה מאז 2013 נרשם בישראל גירעון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, אירוע שעלול לבטא נקודת מפנה משמעותית במבנה המקרו-כלכלי של הכלכלה הישראלית. ברבעון השלישי של 2025 הסתכם הגירעון, בניכוי עונתיות, בכ-1.1 מיליארד דולר, לעומת עודף זניח של 0.1 מיליארד דולר בלבד ברבעון הקודם, ועודפים רבעוניים ממוצעים של כ-3.8 מיליארד דולר בשנים שקדמו לכך.
המשמעות אינה טכנית בלבד. החשבון השוטף משקף את יחסי החיסכון-ההשקעה של המשק כולו ואת יכולתו לייצר מטבע חוץ נטו. מדובר על גירעון של תנועות הון ומעבר מעודף לגירעון מאותת כי המשק צורך, משקיע ומשלם לחו"ל יותר משהוא מייצר ומקבל ממנו - שינוי שעשוי להשפיע על שער החליפין, על תמחור סיכונים ועל מדיניות מוניטרית ופיסקלית גם יחד.
הסיבה: לא סחר החוץ, אלא ההכנסות הפיננסיות: הסיפור האמיתי מאחורי הגירעון
בניגוד לאינטואיציה, הגירעון אינו נובע מקריסה ביצוא או מזינוק חריג ביבוא הצרכני. למעשה, חשבון הסחורות והשירותים נותר בעודף של 1.8 מיליארד דולר ברבעון השלישי, שיפור ניכר לעומת הרבעון הקודם. יצוא השירותים הגיע לשיא של 22.9 מיליארד דולר, כאשר 77% ממנו מיוחס לענפי ההייטק, תוכנה, מו"פ, מחשוב ותקשורת.
הגורם המרכזי להרעה הוא חשבון ההכנסות הראשוניות, שבו נרשם גירעון עמוק של 3.7 מיליארד דולר, לעומת 2.0 מיליארד דולר בלבד ברבעון הקודם. סעיף זה כולל תשלומי ריבית, דיבידנדים ורווחים לתושבי חו"ל על השקעותיהם בישראל, והוא משקף במידה רבה את הצלחתו של המשק הישראלי למשוך הון זר, אך גם את מחיר ההצלחה הזו.
הכנסות תושבי חו"ל מהשקעות פיננסיות בישראל קפצו ל-10.0 מיליארד דולר ברבעון, בעוד שהכנסות ישראלים מהשקעות בחו"ל הסתכמו ב-6.4 מיליארד דולר בלבד. הפער הזה לבדו מסביר את מרבית המעבר לגירעון. במילים פשוטות: חברות ישראליות מצליחות, רווחיות ומושכות השקעות, אך הרווחים זורמים החוצה, לבעלי ההון הזרים.
