עובדות וטענות:

בערב ל"ג בעומר רכש התובע, יליד 1985, יחד עם שלושת חבריו הקטינים, מעט דלק בתחנת הדלק שבבעלות הנתבע. משם פנו הילדים לערימת העצים שהכינו מבעוד מועד והדליקו מדורה. אחד הילדים אחז בבקבוק והחל לשפוך את תכולתו אל תוך המדורה. כתוצאה מכך החל הבקבוק שבידיו לבעור והוא השליכו בטעות אל עבר התובע, אשר התכופף אותה שעה לשרוך את נעליו. כתוצאה מכך, נגרמו לתובע כוויות בדרגה שנייה ושלישית, בגינן נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 20%.

עניינו של פסק דין זה הינו בשאלת האחריות לנזקי התובע במנותק מגובה נזקיו. לטענת התובע, התרשל הנתבע בכך שלא הנחה את עובדיו ולא פיקח עליהם שלא ימכרו לקטינים חומרים דליקים, בהיותם "דבר מסוכן" לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין, והוא נושא גם באחריות שילוחית למעשי ומחדלי עובדיו בתחנה. הנתבעים הגישו הודעות לצדדים שלישיים ורביעיים - הורי התובע והוריו של הקטין שהשליך את הבקבוק – בטענה כי היה עליהם לאסור על הקטינים לרכוש את הדלק ולהדליק את המדורה בעצמם ללא פיקוח מבוגר, ומשכך קמה להם אחריות לנזקי התובע.

דיון משפטי:

כב' הש' ד' מינץ:

חובת הזהירות נחלקת לשתיים: חובת זהירות מושגית וקונקרטית.

לצורך ההכרעה בשאלה, כלפי מי חב אדם חובת זהירות מושגית, יש להיזקק למבחן הקרבה והרעות שביחסי אדם אל חברו, כאשר אדם חב חובת זהירות לכל מי שהוא צריך לצפות כעלול להיפגע ממעשהו או ממחדלו. במקרה דנן, די ברור כי בין בעל תחנת דלק לבין לקוחותיו מתקיימים יחסי "שכנות", המחייבים אותו לקחת בחשבון כי מי מציבור הרוכשים עלול להיפגע מהסכנות הכרוכות בשימוש בדלק הנמכר. אולם, בכך אין די.

חובת הזהירות אינה קמה רק בגין סיכונים בלתי סבירים ויש לבחון גם קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שעניינה בשאלה, אם המזיק הספציפי צריך היה לצפות לקיומו של סיכון לניזוק הספציפי בנסיבות המקרה הספציפי. סעיף 35 לפקודת הנזיקין מורה, כי רמת הזהירות הנדרשת היא זו של האדם הסביר, תוך הפעלת מבחן אובייקטיבי.

הפסיקה קבעה שני קריטריונים לקביעת טיבה של הסכנה מעבר לדרישה שתהיה צפויה כמתחייב ממבחן הצפיות העומד בבסיס האחריות הקונקרטית. הראשון, מבחן כפול בעל שני פנים. הפן האובייקטיבי המתייחס למהות הסכנה שנוצרה בנסיבות הספציפיות במקום האירוע, והפן הסובייקטיבי המתייחס לזהות הניזוק שהועמד בסכנה. הקריטריון השני דן בערך החברתי שעליו חפצים להגן מפני סכנה. הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו.

במקרה דנן, מכירת דלק לקטינים לתובע וחבריו בליל ל"ג בעומר, כאשר ברור שהבנזין משמש להדלקת מדורה, אינה פעולה שהאדם הסביר היה נוקט בה. ילדים בגיל זה אינם מודיעים לסיכון הכרוך בשפיכת בנזין על אש בוערת, בעוד שבעל תחנת הדלק מודע לסיכון, ובוודאי שלכל הפחות עליו להיות מודע לו. משכך, הצפייה היא כי אדם סביר לא ימכור בנזין לקטינים ביודעו שהבנזין נועד לשמש להבערת מדורה. לכן, גם היה על המתדלק לצפות כי השימוש בדלק שמכר להבערת המדורה יכול שייעשה ללא ההורים וללא השגחת המבוגר, אם משום שהילדים אינם מודעים לסכנה שבשימוש בדלק, ואם כמעשה שובבות המתעלם מחומרת הסכנה ומהוראות ההורים.

הלכה היא כי קשר סיבתי משפטי נקבע על פי הצפיות הסבירה. לאמור, האם אדם מן היישוב היה צופה כי הנזק יארע. פעולה רשלנית של גורם מתערב זר שניתן לצפותה באופן סביר, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי. לכן, גם אם היה מקום לייחס להורי הילדים רשלנות באי התייצבותם בזמן הדלקת המדורה, אין במעשיהם כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין המעשה הרשלני של הנתבע לנזק. משום, שכאמור, לאור גילם של הנערים, הייתה זו מחובתו של הנתבע לחזות מראש מצב עניינים שכזה.

על מנת להכריע בשאלה האם מן הראוי להחיל את דיני הרשלנות ביחסים בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים לעניין סוג מסויים של נזקים, על בית המשפט גם לשקול את חשיבות המעשה היוצר סיכון מבחינת הציבור והאפשרות לבצע אותו מעשה תוך מניעת הסכנה הכרוכה בדבר. במקרה דנן, הדרך הנכונה למניעת היוצרותו של סיכון מעין זה שהתרחש, היא בהטלת האחריות על בעל תחנת דלק ולא על ההורים. הטלת מניעת הסיכון על ההורים, תדרוש מהם להימצא בצמוד לילדיהם במשך כל יום ל"ג בעומר, ואולי גם ימים ושעות לפני כן ובימים אחרים המועדים לסכנה, על מנת למנוע מעשה שובבות של הבערת אש תוך כדי סיכון ותוך הפרת הוראות ההורים. תוצאה זו בלתי מסתברת בעליל.

אשר לשאלת האשם התורם של התובע, נפסק כי אין ליחס לילד בגילו, אשר התפתה להדליק את מדורת ל"ג בעומר יחד עם חבריו באמצעות בנזין "אשם" כאמור. גם אם ידעו התובע וחבריו כי יש סכנה בדבר, שהרי הם ראו לנכון להסתיר את דבר רכישת הבנזין מהוריהם, הם לא ידעו להעריך את טיבה, את חומרתה ואת הנסיבות המובילות להתרחשותה.

באשר להודעה כנגד הורי הילדים, בדין הישראלי אין אחריות שילוחית ואחריות כוללת של הורים, בתור שכאלה, לרשלנות ילדיהם והדבר מותנה בהוכחת חובת זהירות קונקרטית ובקיומם של יתר מבחני הרשלנות. הורה ייחשב כאחראי לנזק שעשה ילדו, כאשר לא נהג במידת הזהירות הרגילה של הורה סביר ולא נראה כי במקרה דנן התרשלו ההורים, אלא מן העדויות ומהשתלשלות הארועים דווקא עולה כי הם נהגו כהורים סבירים (הזהרת ילדיהם בדבר השימוש בחומרים מסוכנים) ואין זה סביר כי ישאירו את ילדיהם צמודים אליהם ללא מידת החופש הראויה הנדרשת כאשר מחנכים ילדים. בנוסף, הוכח כי הילדים היו מודעים לסכנה שבשימוש בדלק ואף ידעו שהוריהם אינם מסכימים למעשה זה. לפיכך, אין לייחס להורים רשלנות בעניין זה.