סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים (להלן – החוק) קובע כי, סכומים ששולמו במקום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14, או שהופקדו לפי סעיף 20 או לפי סעיף 21, או ששולמו לקופת גמל לתשלום פיצויי פיטורים או ששולמו או שהופרשו לקופת גמל לקצבה –

1. אינם ניתנים להחזרה, להעברה, לשעבוד או לעיקול; הוראה זו לא תחול על סכום ששולם או הופקד כאמור בעד עובד שבינתיים חדל לעבוד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, אלא אם הסכום מיועד גם לביטוח קצבה ולא נקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אחר שהוא ניתן להחזרה או להעברה.

2. אינם חלק מנכסי המעביד במקרה של פטירה, פשיטת רגל או פירוק, במידה שתביעות העובדים לפי חוק זה לא סולקו.

עוד קובע הסעיף כי הוראות סעיף זה יחולו גם לגבי ריבית והפרשי הצמדה שנוספו על סכומים כאמור.

מטרת הסעיף היא להבטיח כי העובד או שאיריו יקבלו את פיצויי הפיטורים המגיעים לו שעה שיהיה זכאי להם, בין אם המפעל פעיל אך נקלע לקשיים, ואז כספי הפיצויים אינם ניתנים לעיקול, ובין אם פשט המעביד את הרגל או פורק, ואז אין הכספים שהופקדו כאמור מהווים חלק מכספי המעביד, כלומר אין הם עוברים לידי הכונס או המפרק, וזאת עד לסכום הפיצויים הסטטוטוריים.

בעבר נפסק כי סעיף 26 לחוק נועד להגן על העובד באופן שהסעיף מונע אפשרות של עיקול כספים על ידי נושי המעביד. יחד עם זאת, בבר"ע 3024/01 צדוק עזר נ. בנק המזרחי בע"מ ואח' (ניתן ביום 6.6.2002 בבית הדין המחוזי בירושלים), נפסק כי ההגנה בסעיף זה באה להגן על הכספים המופרשים לקופת הגמל לא רק מפני נושי המעביד אלא גם מפני נושי העובד.

בית המשפט קבע כי מדברי ההסבר של החוק עולה כי כוונת החוק להבטיח את שמירת הביטחון הסוציאלי של העובד ובני משפחתו, וכי לשון החוק ברורה ופשוטה והיא אינה מבחינה בין נושה לנושה.