ביקש לפסול את השופט: מקדם באופן חד צדדי את עמדת התובעים
בית המשפט המחוזי בחיפה, בראשות השופט איל באומגרט, דחה באחרונה בקשה לפסול את עצמו מלדון בתיק הנוגע לפרויקט פינוי-בינוי. התיק, שעוסק בסכסוך בין יזמי המיזם לבין דיירים שגרים במקרקעין שבמוקד הפרויקט, נהפך לשדה קרב משפטי, שבו אחד הנתבעים טען כי השופט "נעול" על כך שהוא דייר סרבן. השופט דחה את הטענות, וקבע כי מדובר בהחלטות דיוניות שאינן מעידות על משוא פנים או נעילת דעה.
הדיון נסוב סביב פרויקט פינוי-בינוי שממוקם ברחוב דויד שמעוני בחיפה, שם התקשרו רוב בעלי הדירות עם מור סבג השקעות ויזמות לקידום המיזם. עם זאת, כמה מבעלי הדירות סירבו לשתף פעולה, ובמרכזם הנתבע הנ"ל, שטען כי זכויותיו בדירה שבבעלותו לא כובדו, וכי נעשו נגדו מהלכים פסולים במטרה לקדם את הפרויקט. התובעים ביקשו מבית המשפט להכריז עליו דייר סרבן, ולמנות כונס נכסים שיחתום בשמו על ההסכם.
האיש טען שהשופט נעל את דעתו מראש צילום: Istock
במהלך הדיונים טען האיש, באמצעות עורך דינו, כי השופט באומגרט קיבל סדרת החלטות שמעידות על נעילת דעה מראש. לטענתו, בית המשפט לא נתן לו הזדמנות הוגנת להציג את עמדתו, וקיבל החלטות המקדמות באופן חד-צדדי את עמדת התובעים. הוא הצביע על כמה נקודות מרכזיות להוכחת טענתו:
הגבלת זמן לחקירת עד - השופט קבע כי החקירה הנגדית של עד מטעם התובעים תוגבל ל-45 דקות, בעוד שלדבריו נדרשות לפחות ארבע-חמש שעות לצורך חקירה יסודית.
שיטת התיעוד בדיון - בהחלטה נוספת הורה השופט כי החקירה תתועד בהקלדה ולא בהקלטה - דבר שלטענת גוב פוגע בתיעוד מדויק של ההליך המשפטי.
הצעה להגיע להבנות מחוץ לכותלי בית המשפט - האיש טען כי ההצעה לשוחח עם התובעים ולהגיע להבנות מלמדת על נטיית השופט לטובת התובעים.
דחיית בקשה להארכת זמן - הנתבע טען כי דחיית בקשתו להארכה לצורך הגשת מסמכים פגעה בזכויותיו, שכן היא הוגשה באיחור קל, בין היתר בשל הצורך בהכנת חומר רב ומורכב.
"ראיית מנהרה" מצד בית המשפט
במהלך הדיון הציג האיש טענה נוספת, שלפיה החלטות השופט נובעות מתפישה מוטעית שלפיה הוא דייר סרבן, ולכן דעתו של השופט נעולה על כך שיש לפנותו מדירתו במיזם. לטענתו, מדובר ב"ראיית מנהרה" מצד בית המשפט, המונעת ניתוח אובייקטיבי של טענותיו. השופט באומגרט דחה את הבקשה לפסול אותו, וקבע כי לא מדובר במקרה שבו ניתן ללמוד על חשש למשוא פנים. בהחלטתו המפורטת ציין השופט כי, "עיון בהחלטות המוזכרות מעלה כי הן כולן החלטות דיוניות הנוגעות לאופן ניהול הדיון, ואין בהן כדי ללמד על עמדה מוקדמת ביחס להכרעה הסופית בתיק". השופט הדגיש כי סדרי הדיון, כמו הגבלת זמן לחקירות או אופן תיעוד הדיון, נקבעים על פי שיקול דעתו של בית המשפט - ובהתאם לנסיבות התיק. לדבריו, "ככל שמבקש הנתבע להאריך את זמן החקירה או לשנות את שיטת התיעוד, עליו לנמק זאת באופן שישכנע את בית המשפט כי מדובר בהכרח לתיק הספציפי. במקרה זה לא הוצג נימוק משכנע דיו". בנוגע להצעת בית המשפט להגיע להבנות מחוץ לאולם הדיונים, ציין השופט כי מדובר בפרקטיקה מקובלת, שאינה מעידה על העדפת צד: "בית המשפט רשאי ואף מחויב, במקרים מסוימים, להציע לצדדים לנסות להגיע להבנות, במיוחד בתיקים העוסקים במחלוקות משפחתיות או קהילתיות, שם יש חשיבות ליחסים ארוכי הטווח בין הצדדים". השופט התייחס גם לפסיקות קודמות בנושא פסילת שופט, וציין כי לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט, צריך לבחון אם יש חשש ממשי למשוא פנים. הוא כתב בהחלטתו כי, "העובדה שמותב זה דן בהליכים נוספים הקשורים למיזם אינה מקימה עילת פסלות. השגות על החלטות דיוניות אינן מהוות עילה לפסילה, גם אם הן אינן לרוחו של אחד הצדדים"."הטענות לא יכולות לשמש בסיס לפסילה"
הוא גם הוסיף כי טענותיו של הנתבע על קיפוח זכויותיו נוגעות בעיקר לגוף ההליך, ולא למידת הניטרליות של בית המשפט. לדבריו, "טענות בדבר פגיעה בזכויותיו של בעל דין במסגרת ההחלטות עצמן אינן יכולות לשמש בסיס לפסילה, אלא יש לבררן במסגרת ההליך המשפטי או בערכאת הערעור". לבסוף, דחה השופט את בקשת הפסילה וחייב את האיש בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 שקל. בהחלטתו הדגיש השופט כי בית המשפט ימשיך לדון בתיק בצורה עניינית, תוך שמירה על זכויות כל הצדדים, וכי "בית המשפט פתוח לשמוע את טענות הצדדים בנפש חפצה ובלב פתוח. ניהול ההליך ייעשה באופן הוגן ושקוף, תוך מתן זמן שווה לכל צד להציג את עמדותיו". פסק הדין מבסס את העיקרון שלפיו אי הסכמה עם החלטות דיוניות אינה מהווה עילה לפסילת שופט. הוא גם מדגיש את תפקידו של בית המשפט לנהל את ההליך בצורה יעילה, תוך שמירה על איזון בין צורכי הצדדים לבין האינטרס הציבורי לקדם את ההליך. בית המשפט לענייני מקרקעין בתל אביב הכריע בחודש שעבר בנוגע לפרויקט התחדשות עירונית. כל בעלי הנכסים, מלבד אחת, חתמו על הסכם תמ"א 38/2 להריסה ובנייה מחדש של הבניין. ואולם כאמור, דיירת אחת, הנתבעת, סירבה לחתום, והביעה התנגדות מהותית לפרויקט - תוך הטחת טענות על פגיעות לכאורה בזכויות שלה ועל חוסר שקיפות לאורך ההליך. הפרויקט, שממוקם ברחוב אחימאיר בתל אביב, מיועד לשפר את העמידות של הבניין ולחדש את הדירות במסגרת תוכנית הריסה ובנייה מחדש (תמ"א 38/2). כל אחד מבעלי הדירות אמור לקבל דירה חדשה בשטח של 105 מ"ר, בתוספת מרפסת של 12 מ"ר ושתי חניות לא עוקבות. בנוסף, במסגרת הפרויקט מובטח לבעלי הדירות מפרט טכני גבוה הכולל חלונות אלומיניום, ממ"ד, מערכת מיזוג אוויר והחזר הוצאות שכר דירה זמני לאורך כל תקופת הבנייה. הבניין החדש יחולק לשני מבנים – צפוני ודרומי – עם שמירה על מיקום כללי של הדירות בהשוואה לכיווני אוויר של הדירות הקיימות.- 6.בכוחנות 22/12/2024 17:20הגב לתגובה זואנשים כוחניים.
- 5.שופטים, עורכי דין, חברי כנסת, יזמים - כולם מושחתים (ל"ת)אורן 22/12/2024 16:40הגב לתגובה זו
- 4.אזרחית ותיקה 22/12/2024 06:59הגב לתגובה זואף אחד לא בודק את ההליכים של פשיטות רגל וכונסי הליכים שמתנהלים במחוזי חיפה...הצדק רחוק מההחלטות
- 3.אזרחית ותיקה 22/12/2024 06:57הגב לתגובה זומנסיוני יכולה להאמין לך כיון שבמקרה של משפחתי נעשו בהית משפט מחוזי חיפה דברים הרבה יותר גרועים
- 2.נכון שאדם אחר ידון 21/12/2024 14:58הגב לתגובה זובלי להתייחס לתיק הספציפי, כמובן, אלא כבעיה עקרונית בשיטה שבה דנים היום בבקשות לפסילה של שופט מתיק. מאוד נדיר ששופט יודה שדעתו ננעלה לטובת צד אחד, ושאלמלא היתה מוגשת בקשת פסילה היה ממשיך לדון בתיק. האפשרות לערער אינה פתרון טוב בגלל האופי של ערעורים ומיעוט ההתערבות. הפתרון צריך להיות גורם אובייקטיבי שאליו תוגש הבקשה מלכתחילה, רצוי כזה שגם אינו בקשרים כלשהם והכרות עם השופט.
- 1.כפייה למכור דירתך 21/12/2024 14:01הגב לתגובה זוהחוק בעצם מאפשר למנות כונס נכסים כדי לכפות מכירת הדירה ליזם והוצאה בכוח של בעלי הדירה. לא כולם חייבים להסכים למכירה כפוייה, מותר רק לכפות את הליך החיזוק. בפועל מנצלים את המצב לפרוייקטים מגלומניים עם תוספת רבה של יחידות דיור, חזית מסחרית ודיור בר השגה - על כל אלה סורקים אדם בכוח מביתו.
למה האח שנשאר במושב ישלם לאחיו 200 אלף שקל?
בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת הכריע סוף סוף בסכסוך משפחתי מר ומתוקשר בין שבעה אחים על הזכויות במשק חקלאי במושב בדרום. אחרי שנים של הליכים ודיונים, השופט בן שלו פסק שהאח ד', שנותר לגור ולעבוד במושב, הוא זה שמוכן ומסוגל להחזיק במשק ולקיימו - אך יהיה
עליו לשלם 200 אלף שקל לאחיו א', שעזב לפני עשרות שנים. מדובר במאבק משפחתי טעון, שבו הוטחו האשמות על קנוניה, סחיטה כלכלית ואף משפט שלמה משפחתי
לפני יותר משני עשורים, כשהאם המנוחה עוד היתה בחיים, היא חתמה על הצהרה באגודת המושב, שבה ביקשה להכיר באחד מבניה - ד' - כבן ממשיך. עם זאת, ההליך לא הושלם אז, והסוגיה נותרה פתוחה. רק לאחר פטירת האם, חזרו הילדים להתכתש ביניהם בבית המשפט סביב מי יהיה זה שיקבל את הזכויות במשק המשפחתי. מה שנראה היה בתחילה כעניין טכני נהפך עם הזמן למאבק טעון בין האח שנותר במושב ועסק בחקלאות, לבין האח שעבר לגור בעיר, מכר בעבר משק אחר שהיה לו וניהל את מאבקו בעיקר בשמו של בנו, ב'.
האח א', שבנו וכלתו מתגוררים כיום באחד ממבני המשק, ואף נתבעו לסלק ידם ממנו, דרש שבית המשפט יכיר בו כזכאי להתקשר עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) כמי שמחזיק בזכויות בנחלה. מנגד, יתר האחים, כולל ד', הציגו מנגנון פנימי מוסכם שלפיו ד' רכש מהם את חלקם תמורת 200 אלף שקל לכל אחד - הצעה שא' לא הצליח להשוות, ונחל כישלון בגיוס מימון מתאים.
בית המשפט לא התעלם מהעבר החקלאי של שני האחים, אך ציין כי בניגוד לד', שאכן מתגורר במושב ומעוניין לעבד את המשק, א' פרש זה מכבר מעבודה חקלאית, התגורר בעיר במשך שנים ועבד במרכול. מעבר לכך, השופט התרשם כי עיקר מטרתו היתה להבטיח מקום מגורים לבנו ב' ולכלתו ג', שמתגוררים כיום במבנה בלתי חוקי בתוך שטח המשק, ולא לקיים בפועל משק חקלאי פעיל.
- אחות הורישה לאח אחד - השני לא מוותר; מה נפסק?
- קיבל דירה בצוואה ומכר אותה - והתברר שהצוואה לא תקפה; מה עושים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ד' היה היחיד שהצליח להוציא את הצעתו לפועל
עוד נקבע כי גם אם הסכם המשבצת מול רמ"י לא דורש במפורש תשלום לאחים האחרים, הרי שבני המשפחה היו רשאים לקבוע מנגנון פנימי מוסכם שכולל פיצוי כזה. כל האחים, כולל א', נטלו חלק בהתמחרות פנימית, והגישו הצעות כספיות זהות, אלא שד' היה היחיד שהצליח להוציא את הצעתו לפועל. השופט בן שלו דחה את טענותיו של א' בדבר קנוניה משפחתית והבהיר: "הטענה המשתמעת לפיה ככל שלא ניתן יהא לבחון את האפשרות לאזן את האינטרסים של בני המשפחה באמצעות תשלום כספי, תגבר עד מאוד הנטייה להתדיין... תחת הגעה להסכמות פנים משפחתיות".
החורבה לא נהפכה לבית - ועלתה לבעליה ביוקר
ועדת הערר למיסוי מקרקעין בירושלים דחתה את עררו של אדם שניסה לטעון כי המבנה הנטוש שבמגרש שלו מהווה "דירת מגורים מזכה" הפטורה ממס שבח. בפסק דין מפורט קבעו שלושת חברי הוועדה כי המבנה כלל לא עומד בהגדרה של דירה, וכי מדובר בנכס מסחרי מובהק. לדברי יו"ר הוועדה,
השופט דורות, "הנכס אינו עונה להגדרת דירה לא בפועל ולא בכוח"
הסיפור של ויקטור אסולין, שהחל עם רכישת מגרש בשכונת מקור חיים בירושלים עוד c-1976, הסתיים כמעט 50 שנה אחר כך בבית המשפט, כשניסה לטעון שהמבנה הישן שעל הקרקע הוא "דירת מגורים מזכה" - מונח שעשוי להעניק לו פטור ממס שבח או לפחות הקלה משמעותית. אלא שוועדת הערר שמעה את הטענות, בדקה את הראיות, ערכה ביקור בנכס, וקבעה פה אחד כי לא מדובר בדירה, לא מדובר במגורים, ובוודאי שלא במשהו המזכה בהטבת מס.
ההליך נפתח לאחר שאסולין מכר את זכויותיו במגרש תמורת 11 מיליון שקל (ובהמשך העדכון – 12.05 מיליון שקל). במסגרת הדיווח לרשויות המס, הוא ביקש לסווג את המבנה הישן שעמד על הקרקע כ"דירת מגורים מזכה", והעריך את שוויו העצמי של המבנה בכ-3.6 מיליון שקל. אלא שלטענת מנהל מיסוי מקרקעין ירושלים, מדובר במבנה הרוס ונטוש, שאינו ראוי למגורים ואין לראות בו כלל כדירה. שומה חדשה שהוצאה חייבה את אסולין במס שבח מלא, תוך קביעה כי אינו זכאי לפטור או לחישוב ליניארי מוטב.
אסולין ערער על ההחלטה וטען כי המבנה שימש למגורים בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, כי הוא עצמו ורעייתו תכננו להתגורר בו בעתיד, וכי הייעוד התכנוני של הנכס היה "מגורים". הוא הדגיש גם צעדים שנקט לאורך השנים לקראת שיקום הנכס, כמו היוון זכויות, רכישת הבעלות המלאה בנכס וסילוק חובות. אלא שהוועדה, בראשות השופט אביגדור דורות, דחתה את כל טענותיו, וציינה כי, "לא מדובר בדירה, אלא במבנה נטוש, מוזנח ובלתי ראוי למגורים". בפסק הדין המפורט, הוסבר כי גם מבחינה משפטית וגם מבחינה עובדתית, הנכס אינו עומד בהגדרה של דירת מגורים. הוועדה הזכירה את ההגדרה שבחוק מיסוי מקרקעין, שלפיה "דירה או חלק מדירה... שבנייתה נסתיימה... ומשמשת למגורים או מיועדת למגורים לפי טיבה", והבהירה שהמבחן אינו רק תכנוני או כוונתי, אלא בראש ובראשונה פיזי.
"הנכס איבד כל צביון פיזי של דירה"
הביקור שערכו אנשי רשות המסים בנכס העלה ממצאים קשים: מדובר במבנה הרוס וחשוף, ללא תשתיות מים, חשמל או גז, נטול חלונות, דלתות, מטבח, שירותים או כל מתקן אחר המאפשר מגורים. השופט דורות הבהיר בהחלטתו כי, "הראיות מלמדות כי הנכס איבד כל צביון פיזי של דירה, ואינו יכול להיחשב לדירת מגורים לא בפועל ולא בכוח". הוועדה לא הסתפקה במצב הפיזי של הנכס, ובחנה גם את השימוש שנעשה בו בפועל לאורך השנים. מתצהירים, מסמכים ועדויות התברר כי במשך עשורים שימש המבנה לצרכים מסחריים בלבד: בתחילה הוא שימש חנות למכירת חלקי חילוף, לאחר מכן מחסן לעצים ולבסוף לאחסנת כלי רכב. גם כשלא נעשה בו שימוש מסחרי, לא נעשה בו כל שימוש למגורים. אפילו אשתו של אסולין הודתה בחקירה כי, "לא היה ראוי למגורים".
- הבית נפגע במלחמה? תוכלו למכור אותו בלי מס או לבחור בהתחדשות עירונית
- לידיעת משפרי הדיור: האוצר מנסה לקצר מחדש את תקופת הפטור ממס שבח ל-18 חודשים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אסולין ניסה לטעון כי בשנות השבעים התגוררה במבנה דיירת מוגנת בשם דוידי, אך הוועדה דחתה את הטענה. השופט דורות העיר כי "מדובר בטענה לא מבוססת, שנשענה רק על עדויות שמיעה של קרובי משפחה, ללא אסמכתאות וללא זיקה למועד הרלוונטי - יום המכירה". גם מבחינת התכנון העירוני, קבעו חברי הוועדה כי הנכס אינו מיועד למגורים. תוכנית שהיתה בתוקף בעת המכירה ייעדה את המבנה לשימור מסחרי בלבד, ואיפשרה שימושים כמו בית קפה או מסעדה - אך לא למגורים. במלים אחרות, גם לו היה שיפוץ עתידי, לא ניתן היה להסב את המבנה לדירה.
