פסיקת בית משפט גזר דין פטיש שופט פרקליטות
צילום: Istock

ביקש לפסול את השופט: מקדם באופן חד צדדי את עמדת התובעים

בעל דירה טען כי זכויותיו בדירה שבבעלותו לא כובדו, וכי נעשו נגדו מהלכים פסולים במטרה לקדם פרויקט פינוי בינוי. התובעים ביקשו להכריז עליו דייר סרבן, ולמנות כונס נכסים שיחתום בשמו על ההסכם. לטענת האיש, בית המשפט לא נתן לו הזדמנות הוגנת להציג את עמדתו
עוזי גרסטמן | (6)

בית המשפט המחוזי בחיפה, בראשות השופט איל באומגרט, דחה באחרונה בקשה לפסול את עצמו מלדון בתיק הנוגע לפרויקט פינוי-בינוי. התיק, שעוסק בסכסוך בין יזמי המיזם לבין דיירים שגרים במקרקעין שבמוקד הפרויקט, נהפך לשדה קרב משפטי, שבו אחד הנתבעים טען כי השופט "נעול" על כך שהוא דייר סרבן. השופט דחה את הטענות, וקבע כי מדובר בהחלטות דיוניות שאינן מעידות על משוא פנים או נעילת דעה.

הדיון נסוב סביב פרויקט פינוי-בינוי שממוקם ברחוב דויד שמעוני בחיפה, שם התקשרו רוב בעלי הדירות עם מור סבג השקעות ויזמות לקידום המיזם. עם זאת, כמה מבעלי הדירות סירבו לשתף פעולה, ובמרכזם הנתבע הנ"ל, שטען כי זכויותיו בדירה שבבעלותו לא כובדו, וכי נעשו נגדו מהלכים פסולים במטרה לקדם את הפרויקט. התובעים ביקשו מבית המשפט להכריז עליו דייר סרבן, ולמנות כונס נכסים שיחתום בשמו על ההסכם.

האיש טען שהשופט נעל את דעתו מראש צילום: Istock

במהלך הדיונים טען האיש, באמצעות עורך דינו, כי השופט באומגרט קיבל סדרת החלטות שמעידות על נעילת דעה מראש. לטענתו, בית המשפט לא נתן לו הזדמנות הוגנת להציג את עמדתו, וקיבל החלטות המקדמות באופן חד-צדדי את עמדת התובעים. הוא הצביע על כמה נקודות מרכזיות להוכחת טענתו:

הגבלת זמן לחקירת עד - השופט קבע כי החקירה הנגדית של עד מטעם התובעים תוגבל ל-45 דקות, בעוד שלדבריו נדרשות לפחות ארבע-חמש שעות לצורך חקירה יסודית.

שיטת התיעוד בדיון - בהחלטה נוספת הורה השופט כי החקירה תתועד בהקלדה ולא בהקלטה - דבר שלטענת גוב פוגע בתיעוד מדויק של ההליך המשפטי.

הצעה להגיע להבנות מחוץ לכותלי בית המשפט - האיש טען כי ההצעה לשוחח עם התובעים ולהגיע להבנות מלמדת על נטיית השופט לטובת התובעים.

דחיית בקשה להארכת זמן - הנתבע טען כי דחיית בקשתו להארכה לצורך הגשת מסמכים פגעה בזכויותיו, שכן היא הוגשה באיחור קל, בין היתר בשל הצורך בהכנת חומר רב ומורכב.

"ראיית מנהרה" מצד בית המשפט

במהלך הדיון הציג האיש טענה נוספת, שלפיה החלטות השופט נובעות מתפישה מוטעית שלפיה הוא דייר סרבן, ולכן דעתו של השופט נעולה על כך שיש לפנותו מדירתו במיזם. לטענתו, מדובר ב"ראיית מנהרה" מצד בית המשפט, המונעת ניתוח אובייקטיבי של טענותיו.

קיראו עוד ב"משפט"

השופט באומגרט דחה את הבקשה לפסול אותו, וקבע כי לא מדובר במקרה שבו ניתן ללמוד על חשש למשוא פנים. בהחלטתו המפורטת ציין השופט כי, "עיון בהחלטות המוזכרות מעלה כי הן כולן החלטות דיוניות הנוגעות לאופן ניהול הדיון, ואין בהן כדי ללמד על עמדה מוקדמת ביחס להכרעה הסופית בתיק".

השופט הדגיש כי סדרי הדיון, כמו הגבלת זמן לחקירות או אופן תיעוד הדיון, נקבעים על פי שיקול דעתו של בית המשפט - ובהתאם לנסיבות התיק. לדבריו, "ככל שמבקש הנתבע להאריך את זמן החקירה או לשנות את שיטת התיעוד, עליו לנמק זאת באופן שישכנע את בית המשפט כי מדובר בהכרח לתיק הספציפי. במקרה זה לא הוצג נימוק משכנע דיו".

בנוגע להצעת בית המשפט להגיע להבנות מחוץ לאולם הדיונים, ציין השופט כי מדובר בפרקטיקה מקובלת, שאינה מעידה על העדפת צד: "בית המשפט רשאי ואף מחויב, במקרים מסוימים, להציע לצדדים לנסות להגיע להבנות, במיוחד בתיקים העוסקים במחלוקות משפחתיות או קהילתיות, שם יש חשיבות ליחסים ארוכי הטווח בין הצדדים".

השופט התייחס גם לפסיקות קודמות בנושא פסילת שופט, וציין כי לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט, צריך לבחון אם יש חשש ממשי למשוא פנים. הוא כתב בהחלטתו כי, "העובדה שמותב זה דן בהליכים נוספים הקשורים למיזם אינה מקימה עילת פסלות. השגות על החלטות דיוניות אינן מהוות עילה לפסילה, גם אם הן אינן לרוחו של אחד הצדדים".

"הטענות לא יכולות לשמש בסיס לפסילה"

הוא גם הוסיף כי טענותיו של הנתבע על קיפוח זכויותיו נוגעות בעיקר לגוף ההליך, ולא למידת הניטרליות של בית המשפט. לדבריו, "טענות בדבר פגיעה בזכויותיו של בעל דין במסגרת ההחלטות עצמן אינן יכולות לשמש בסיס לפסילה, אלא יש לבררן במסגרת ההליך המשפטי או בערכאת הערעור".

לבסוף, דחה השופט את בקשת הפסילה וחייב את האיש בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 שקל. בהחלטתו הדגיש השופט כי בית המשפט ימשיך לדון בתיק בצורה עניינית, תוך שמירה על זכויות כל הצדדים, וכי "בית המשפט פתוח לשמוע את טענות הצדדים בנפש חפצה ובלב פתוח. ניהול ההליך ייעשה באופן הוגן ושקוף, תוך מתן זמן שווה לכל צד להציג את עמדותיו".

פסק הדין מבסס את העיקרון שלפיו אי הסכמה עם החלטות דיוניות אינה מהווה עילה לפסילת שופט. הוא גם מדגיש את תפקידו של בית המשפט לנהל את ההליך בצורה יעילה, תוך שמירה על איזון בין צורכי הצדדים לבין האינטרס הציבורי לקדם את ההליך.

תגובות לכתבה(6):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 6.
    בכוחנות 22/12/2024 17:20
    הגב לתגובה זו
    אנשים כוחניים.
  • 5.
    שופטים, עורכי דין, חברי כנסת, יזמים - כולם מושחתים (ל"ת)
    אורן 22/12/2024 16:40
    הגב לתגובה זו
  • 4.
    אזרחית ותיקה 22/12/2024 06:59
    הגב לתגובה זו
    אף אחד לא בודק את ההליכים של פשיטות רגל וכונסי הליכים שמתנהלים במחוזי חיפה...הצדק רחוק מההחלטות
  • 3.
    אזרחית ותיקה 22/12/2024 06:57
    הגב לתגובה זו
    מנסיוני יכולה להאמין לך כיון שבמקרה של משפחתי נעשו בהית משפט מחוזי חיפה דברים הרבה יותר גרועים
  • 2.
    נכון שאדם אחר ידון 21/12/2024 14:58
    הגב לתגובה זו
    בלי להתייחס לתיק הספציפי, כמובן, אלא כבעיה עקרונית בשיטה שבה דנים היום בבקשות לפסילה של שופט מתיק. מאוד נדיר ששופט יודה שדעתו ננעלה לטובת צד אחד, ושאלמלא היתה מוגשת בקשת פסילה היה ממשיך לדון בתיק. האפשרות לערער אינה פתרון טוב בגלל האופי של ערעורים ומיעוט ההתערבות. הפתרון צריך להיות גורם אובייקטיבי שאליו תוגש הבקשה מלכתחילה, רצוי כזה שגם אינו בקשרים כלשהם והכרות עם השופט.
  • 1.
    כפייה למכור דירתך 21/12/2024 14:01
    הגב לתגובה זו
    החוק בעצם מאפשר למנות כונס נכסים כדי לכפות מכירת הדירה ליזם והוצאה בכוח של בעלי הדירה. לא כולם חייבים להסכים למכירה כפוייה, מותר רק לכפות את הליך החיזוק. בפועל מנצלים את המצב לפרוייקטים מגלומניים עם תוספת רבה של יחידות דיור, חזית מסחרית ודיור בר השגה - על כל אלה סורקים אדם בכוח מביתו.
בית משפט (גרוק)בית משפט (גרוק)

המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים

בית משפט השלום בתל אביב אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית נגד רשפים דלתות: הלקוחות שהמתינו לביקורי התקנה ותיקון של טכנאי החברה יקבלו הארכת אחריות בשווי מצטבר של כ-3 מיליון שקל, לאחר שנקבע כי תיאום חלונות זמן ארוכים פגע בזכויות הצרכנים ובזמנם

עוזי גרסטמן |

הדלת כבר היתה מותקנת, הבית סגור, סדר היום השתנה, וההמתנה הלכה והתארכה. עבור לקוחות רבים של רשפים דלתות, זה היה תסריט מוכר: ביקור של מתקין או טכנאי שתואם לטווח של ארבע שעות, שבמהלכן נדרש הלקוח להישאר בבית, להמתין, לדחות פגישות ולעתים גם להפסיד יום עבודה. מה שנתפש במשך שנים כגזירת גורל צרכנית, נהפך לבסיס של תובענה ייצוגית, שהסתיימה כעת בפסק דין מפורט ובאישור הסדר פשרה רחב היקף, שבמרכזו פיצוי לציבור הלקוחות והתחייבות לשינוי התנהלות עתידי.

פסק הדין ניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופט ליאור גלברד, במסגרת תובענה ייצוגית שהגישה זוהר יעקבסון נגד רשפים דלתות. ההליך עסק בפרקטיקה של תיאום ביקורי הובלה, התקנה ותיקון של דלתות ומוצרי החברה, בטווחי זמן של ארבע שעות, שלטענת המבקשת חרגו מהוראות חוק הגנת הצרכן ופגעו בזכויות הלקוחות. על פי המתואר בפסק הדין, המקרה הפרטי שממנו צמחה התובענה אינו חריג. יעקבסון רכשה דלת כניסה מתוצרת רשפים, ולאחר שהתגלתה תקלה ביקשה לתאם ביקור טכנאי. הביקור נקבע ליום מסוים, בטווח שבין 10:00 ל-14:00. ארבע שעות של המתנה, ללא אפשרות לדעת מתי בדיוק יגיע הנציג. לטענתה, לא מדובר במקרה נקודתי אלא במדיניות שיטתית, שננקטה כלפי לקוחות רבים. במסגרת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית צורפו גם ראיות נוספות, לרבות הליך משפטי אחר שבו הודתה החברה כי זהו חלון הזמן המקובל אצלה.

בבסיס התביעה עמדה פרשנות של סעיף 18א לחוק הגנת הצרכן, העוסק בזמני המתנה לביקור נותן שירות בבית הצרכן. הסעיף קובע כי כשנדרש ביקור של שליח, מתקין או מתקן, על העוסק לתאם מועד כך שזמן ההמתנה לא יעלה על שעתיים מעבר לשעה שנקבעה. לטענת המבקשת, תיקון לחוק שנכנס לתוקף ב-2018 הרחיב את תחולת ההסדר, כך שהוא חל על כלל נותני השירות ולא רק על טכנאים של מוצרי חשמל, כפי שהיה בעבר. תכלית התיקון, כך נטען, היא פשוטה וברורה: לכבד את זמנו של הצרכן ולמנוע פגיעה בשגרת יומו.

רשפים דלתות מצדה, דחתה את הטענות. בתשובתה לבקשה לאישור היא טענה כי החוק אינו חל עליה במלואו, וכי פרשנות המבקשת מרחיבה יתר על המידה את הוראות הדין. החברה הסתמכה בין היתר על חוות דעת של ארגון אמון הציבור, שלפיה החובה הנוגעת לזמני המתנה קשורה למוצרים מסוימים בלבד, ובראשם מוצרי חשמל, ואינה חלה בהכרח על דלתות. עוד נטען כי גם כשתואם חלון זמן של ארבע שעות, בפועל ברוב המקרים הגיעו נציגי החברה מוקדם יותר, כך שהלקוחות לא נדרשו להמתין את מלוא הזמן.

הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל

המבקשת לא קיבלה את הדברים. בתגובתה היא טענה כי עצם קביעת חלון זמן של ארבע שעות מהווה הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל. לדבריה, מדובר בפרקטיקה שמנצלת את העובדה שהחוק קובע פיצוי סטטוטורי רק לאחר חלוף פרק זמן מסוים, ומאפשרת לעוסקים להתיישר פורמלית עם הדין, אך לפגוע בפועל בצרכנים. עוד הודגש כי המונח "טובין" בחוק הגנת הצרכן אינו מוגבל למוצרי חשמל, אלא כולל כל נכס מוחשי שאינו מקרקעין, ובהגדרה זו נכללות גם דלתות.

צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.