פסיקת בית משפט גזר דין פטיש שופט פרקליטות
צילום: Istock

ביקש לפסול את השופט: מקדם באופן חד צדדי את עמדת התובעים

בעל דירה טען כי זכויותיו בדירה שבבעלותו לא כובדו, וכי נעשו נגדו מהלכים פסולים במטרה לקדם פרויקט פינוי בינוי. התובעים ביקשו להכריז עליו דייר סרבן, ולמנות כונס נכסים שיחתום בשמו על ההסכם. לטענת האיש, בית המשפט לא נתן לו הזדמנות הוגנת להציג את עמדתו
עוזי גרסטמן | (6)

בית המשפט המחוזי בחיפה, בראשות השופט איל באומגרט, דחה באחרונה בקשה לפסול את עצמו מלדון בתיק הנוגע לפרויקט פינוי-בינוי. התיק, שעוסק בסכסוך בין יזמי המיזם לבין דיירים שגרים במקרקעין שבמוקד הפרויקט, נהפך לשדה קרב משפטי, שבו אחד הנתבעים טען כי השופט "נעול" על כך שהוא דייר סרבן. השופט דחה את הטענות, וקבע כי מדובר בהחלטות דיוניות שאינן מעידות על משוא פנים או נעילת דעה.

הדיון נסוב סביב פרויקט פינוי-בינוי שממוקם ברחוב דויד שמעוני בחיפה, שם התקשרו רוב בעלי הדירות עם מור סבג השקעות ויזמות לקידום המיזם. עם זאת, כמה מבעלי הדירות סירבו לשתף פעולה, ובמרכזם הנתבע הנ"ל, שטען כי זכויותיו בדירה שבבעלותו לא כובדו, וכי נעשו נגדו מהלכים פסולים במטרה לקדם את הפרויקט. התובעים ביקשו מבית המשפט להכריז עליו דייר סרבן, ולמנות כונס נכסים שיחתום בשמו על ההסכם.

האיש טען שהשופט נעל את דעתו מראש צילום: Istock

במהלך הדיונים טען האיש, באמצעות עורך דינו, כי השופט באומגרט קיבל סדרת החלטות שמעידות על נעילת דעה מראש. לטענתו, בית המשפט לא נתן לו הזדמנות הוגנת להציג את עמדתו, וקיבל החלטות המקדמות באופן חד-צדדי את עמדת התובעים. הוא הצביע על כמה נקודות מרכזיות להוכחת טענתו:

הגבלת זמן לחקירת עד - השופט קבע כי החקירה הנגדית של עד מטעם התובעים תוגבל ל-45 דקות, בעוד שלדבריו נדרשות לפחות ארבע-חמש שעות לצורך חקירה יסודית.

שיטת התיעוד בדיון - בהחלטה נוספת הורה השופט כי החקירה תתועד בהקלדה ולא בהקלטה - דבר שלטענת גוב פוגע בתיעוד מדויק של ההליך המשפטי.

הצעה להגיע להבנות מחוץ לכותלי בית המשפט - האיש טען כי ההצעה לשוחח עם התובעים ולהגיע להבנות מלמדת על נטיית השופט לטובת התובעים.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

דחיית בקשה להארכת זמן - הנתבע טען כי דחיית בקשתו להארכה לצורך הגשת מסמכים פגעה בזכויותיו, שכן היא הוגשה באיחור קל, בין היתר בשל הצורך בהכנת חומר רב ומורכב.

"ראיית מנהרה" מצד בית המשפט

במהלך הדיון הציג האיש טענה נוספת, שלפיה החלטות השופט נובעות מתפישה מוטעית שלפיה הוא דייר סרבן, ולכן דעתו של השופט נעולה על כך שיש לפנותו מדירתו במיזם. לטענתו, מדובר ב"ראיית מנהרה" מצד בית המשפט, המונעת ניתוח אובייקטיבי של טענותיו.

קיראו עוד ב"משפט"

השופט באומגרט דחה את הבקשה לפסול אותו, וקבע כי לא מדובר במקרה שבו ניתן ללמוד על חשש למשוא פנים. בהחלטתו המפורטת ציין השופט כי, "עיון בהחלטות המוזכרות מעלה כי הן כולן החלטות דיוניות הנוגעות לאופן ניהול הדיון, ואין בהן כדי ללמד על עמדה מוקדמת ביחס להכרעה הסופית בתיק".

השופט הדגיש כי סדרי הדיון, כמו הגבלת זמן לחקירות או אופן תיעוד הדיון, נקבעים על פי שיקול דעתו של בית המשפט - ובהתאם לנסיבות התיק. לדבריו, "ככל שמבקש הנתבע להאריך את זמן החקירה או לשנות את שיטת התיעוד, עליו לנמק זאת באופן שישכנע את בית המשפט כי מדובר בהכרח לתיק הספציפי. במקרה זה לא הוצג נימוק משכנע דיו".

בנוגע להצעת בית המשפט להגיע להבנות מחוץ לאולם הדיונים, ציין השופט כי מדובר בפרקטיקה מקובלת, שאינה מעידה על העדפת צד: "בית המשפט רשאי ואף מחויב, במקרים מסוימים, להציע לצדדים לנסות להגיע להבנות, במיוחד בתיקים העוסקים במחלוקות משפחתיות או קהילתיות, שם יש חשיבות ליחסים ארוכי הטווח בין הצדדים".

השופט התייחס גם לפסיקות קודמות בנושא פסילת שופט, וציין כי לפי סעיף 77א לחוק בתי המשפט, צריך לבחון אם יש חשש ממשי למשוא פנים. הוא כתב בהחלטתו כי, "העובדה שמותב זה דן בהליכים נוספים הקשורים למיזם אינה מקימה עילת פסלות. השגות על החלטות דיוניות אינן מהוות עילה לפסילה, גם אם הן אינן לרוחו של אחד הצדדים".

"הטענות לא יכולות לשמש בסיס לפסילה"

הוא גם הוסיף כי טענותיו של הנתבע על קיפוח זכויותיו נוגעות בעיקר לגוף ההליך, ולא למידת הניטרליות של בית המשפט. לדבריו, "טענות בדבר פגיעה בזכויותיו של בעל דין במסגרת ההחלטות עצמן אינן יכולות לשמש בסיס לפסילה, אלא יש לבררן במסגרת ההליך המשפטי או בערכאת הערעור".

לבסוף, דחה השופט את בקשת הפסילה וחייב את האיש בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 שקל. בהחלטתו הדגיש השופט כי בית המשפט ימשיך לדון בתיק בצורה עניינית, תוך שמירה על זכויות כל הצדדים, וכי "בית המשפט פתוח לשמוע את טענות הצדדים בנפש חפצה ובלב פתוח. ניהול ההליך ייעשה באופן הוגן ושקוף, תוך מתן זמן שווה לכל צד להציג את עמדותיו".

פסק הדין מבסס את העיקרון שלפיו אי הסכמה עם החלטות דיוניות אינה מהווה עילה לפסילת שופט. הוא גם מדגיש את תפקידו של בית המשפט לנהל את ההליך בצורה יעילה, תוך שמירה על איזון בין צורכי הצדדים לבין האינטרס הציבורי לקדם את ההליך.

תגובות לכתבה(6):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 6.
    בכוחנות 22/12/2024 17:20
    הגב לתגובה זו
    אנשים כוחניים.
  • 5.
    שופטים, עורכי דין, חברי כנסת, יזמים - כולם מושחתים (ל"ת)
    אורן 22/12/2024 16:40
    הגב לתגובה זו
  • 4.
    אזרחית ותיקה 22/12/2024 06:59
    הגב לתגובה זו
    אף אחד לא בודק את ההליכים של פשיטות רגל וכונסי הליכים שמתנהלים במחוזי חיפה...הצדק רחוק מההחלטות
  • 3.
    אזרחית ותיקה 22/12/2024 06:57
    הגב לתגובה זו
    מנסיוני יכולה להאמין לך כיון שבמקרה של משפחתי נעשו בהית משפט מחוזי חיפה דברים הרבה יותר גרועים
  • 2.
    נכון שאדם אחר ידון 21/12/2024 14:58
    הגב לתגובה זו
    בלי להתייחס לתיק הספציפי, כמובן, אלא כבעיה עקרונית בשיטה שבה דנים היום בבקשות לפסילה של שופט מתיק. מאוד נדיר ששופט יודה שדעתו ננעלה לטובת צד אחד, ושאלמלא היתה מוגשת בקשת פסילה היה ממשיך לדון בתיק. האפשרות לערער אינה פתרון טוב בגלל האופי של ערעורים ומיעוט ההתערבות. הפתרון צריך להיות גורם אובייקטיבי שאליו תוגש הבקשה מלכתחילה, רצוי כזה שגם אינו בקשרים כלשהם והכרות עם השופט.
  • 1.
    כפייה למכור דירתך 21/12/2024 14:01
    הגב לתגובה זו
    החוק בעצם מאפשר למנות כונס נכסים כדי לכפות מכירת הדירה ליזם והוצאה בכוח של בעלי הדירה. לא כולם חייבים להסכים למכירה כפוייה, מותר רק לכפות את הליך החיזוק. בפועל מנצלים את המצב לפרוייקטים מגלומניים עם תוספת רבה של יחידות דיור, חזית מסחרית ודיור בר השגה - על כל אלה סורקים אדם בכוח מביתו.
מסמך חתימה
צילום: pixabay

נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"

עוזי גרסטמן |

בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".

המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.

מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה

עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.

בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.

מסמך חתימה
צילום: pixabay

נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"

עוזי גרסטמן |

בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".

המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.

מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה

עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.

בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.