פשיטת  רגל
צילום: Unsplash

קיבל צו שיקום כלכלי, חי "כמו אוליגרך"

האיש, שהיה בחובות של יותר מ-5 מיליון שקל, ביקש לפרוע את יתרת חובותיו בתשלום חד-פעמי בעזרת כספי מתנה שקיבל לכאורה מהורי אשתו, פחות מחמישה חודשים לאחר מתן צו השיקום. על פי הנאמן, בזמן הזה הוא שט ביאכטות, נסע לחו"ל ושכר דירת חמישה חדרים בכ-7,900 שקל לחודש
עוזי גרסטמן |

צו שיקום כלכלי שמוצא לאדם ששרוי בחובות אמור לסייע לו להשתקם בחייו, להחזיר חלק מחובותיו, ולעשות הכל בצורה מסודרת ומבוקרת. ואולם יש מיש שינסו לנצל את התהליך הזה כדי להקטין את חובותיהם באופן משמעותי, בחסות החוק. זה כנראה מה שקרה במקרה הבא.

פסק דין יוצא דופן ניתן באחרונה בבית משפט השלום בראשון לציון, ובו דחה השופט עדי אברונין את בקשתו של אדם בעל חובות של יותר מ-5 מיליון שקל לשנות את צו השיקום הכלכלי שניתן לו. החייב ביקש לפרוע את יתרת חובותיו בתשלום חד-פעמי בעזרת כספי מתנה שקיבל לכאורה מהורי אשתו, וזאת פחות מחמישה חודשים לאחר מתן צו השיקום. בית המשפט קבע כי הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בחוק ובפסיקה, וכי התנהלות החייב בהליך ובמהלך יצירת החובות מעלה קשיים משמעותיים.

נגד החייב אושרו 27 תביעות חוב צילום: Unsplash

המקרה עוסק בחייב שהצהיר על חובות של כ-7.2 מיליון שקל, ושאושרו נגדו 27 תביעות חוב בסכום כולל של כ-5.4 מיליון שקל. על פי דו"ח שהגישו הנאמן והממונה על הליכי חדלות פירעון, אורח חייו של החייב היה "על גבול האוליגרכי". הוא נהנה משיט ביאכטות, נסיעות לחו"ל, רכישת בגדי מעצבים ושעוני יוקרה, ואף שכר דירה בת חמישה חדרים בעלות של כ-7,900 שקל לחודש. השופט ציין בפסק הדין שפרסם כי, "הסתירה בין החובות הגבוהים של החייב לבין אורח חייו הבזבזני זועקת לשמיים, ואין להתעלם מהשפעתה על קריסת עסקיו".

השופט הדגיש את הצורך של החייב לשנות את התנהלותו הכלכלית

בפברואר 2024, ניתן לחייב צו שיקום כלכלי, שאפשר לו לפרוס את חובותיו בתשלומים חודשיים של 3,150 שקל למשך 42 חודשים. צו זה ניתן לאחר שהשופט הדגיש את הצורך של החייב לשנות את התנהלותו הכלכלית ולהתאים את רמת חייו למצבו.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

ואולם פחות מחמישה חודשים לאחר מכן, הגיש החייב בקשה לשינוי הצו ולפירעון של כל החוב הנותר בתשלום חד פעמי של 116,400 שקל, בעזרת כספים שקיבל מהורי אשתו. החייב טען כי הקדמת התשלום תועיל לכל הצדדים ותביא לסיום ההליך מוקדם מהצפוי.

הנאמן והממונה התנגדו לבקשה. הנאמן ציין כי החייב עדיין ממשיך לחיות ברמת חיים שאינה תואמת את מצבו הכלכלי, ושיש פערים משמעותיים בין הכנסותיו המדווחות להוצאותיו בפועל. בנוסף, הועלו חששות כי היכולת לשלם סכום חד-פעמי שכזה עשויה להעיד על כך שלחייב היתה גישה למשאבים כספיים כבר בזמן מתן הצו.

קיראו עוד ב"משפט"

הממונה הוסיף כי, "תכלית הליך השיקום אינה רק תשלום חובות, אלא גם שינוי דפוסי התנהלות כלכליים. הקדמת תשלום עלולה לפגוע בממד החינוכי של התהליך".

השופט אברונין דחה את הבקשה של החייב, וקבע כי היא לא עומדת בתבחינים שהוצגו לו לפני קבלת ההחלטה על מתן הצו. ראשית, עיתוי הגשת הבקשה - זמן קצר מאוד לאחר מתן הצו - עורר את החשד כי החייב לא הפנים את מטרות ההליך. שנית, צו השיקום כבר כלל תקופת תשלומים ממושכת מהרגיל – 42 חודשים, במקום תקופת ברירת המחדל של 36 חודשים – לאור ההתנהלות הבעייתית של החייב.

פער גדול בין היקף החוב לסכום הפירעון שבצו השיקום

בנוסף, השופט התייחס לפער הגדול בין היקף החוב הכולל (5.4 מיליון שקל) לבין סכום הפירעון שנקבע בצו (132,300 שקל). הוא קבע בהחלטתו כי, "הפער המשמעותי בין החוב לבין הפירעון מעורר קושי רב, במיוחד כאשר יש חשד שהחייב הסתיר מקורות כספיים בעת קביעת התשלומים".

פסק הדין הדגיש, כאמור, את תכליתו החינוכית של הליך השיקום הכלכלי. השופט כתב עוד כי, "צו השיקום הוא מעין סימולציה לחיי המעשה, שנועדה ללמד את החייב דפוסי התנהלות אחראיים. הקדמת תשלום חד-פעמי חוטאת למטרה זו".

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.