חברה יזמית תפצה בעלי דירות ביותר מ-450 אלף שקל
חברה יזמית תיאלץ לשאת בעלויות העבודות שהתחייבה לבצע בחינם לדיירים במסגרת פרויקט התחדשות עירונית מסוג תמ"א 38, ואף תפצה אותם על ירידת ערך הנכסים שלהם, כך קבעה שופטת בית משפט השלום בתל אביב באחרונה. הפסיקה ניתנה לאחר שהדיירים סילקו את היזמית ושכרו קבלן אחר לצורך השלמת השיפוץ.
יזמית התמ"א שסולקה חויבה לשלם לבעלי הדירות פיצוי בהיקף של מאות אלפי שקלים. בעלי הדירות פנו כאמור לקבלן אחר, ואף מנעו מהיזמית הראשונה להיכנס לדירותיהם כדי לקדם את השיפוץ. כעת כאמור, חייבה השופטת הדס פלד את היזמית לפצות אותם על ירידת ערך שגרמו העבודות שהספיקה לבצע, ולשאת בעלויות העבודות שהתחייבה לספק ללא עלות.
הפרשה החלה בספטמבר 2011, אז חתמו היזמית ובעלי הדירות בבניין שנמצא ברחוב רדינג שבצפון תל אביב על הסכם לביצוע פרויקט תמ"א 38. עבור התובעים, בעלי שתיים מהדירות בבניין, התחייבה היזמית לבצע עבודות שיפוץ נוספות, שבמסגרתן תהפוך כל אחת מהדירות נכזו שיש בה ארבעה חדרים לדירה בת חמישה חדרים.
החברה החלה לבצע את השיפוץ, אך בשלב מסוים עלו יחסי הצדדים על שרטון. לטענת בעלי הדירות הדברים הגיעו לידי כך שהם סילקו את אנשי החברה מדירותיהם ושכרו קבלן אחר לצורך השלמת העבודות. ואולם החברה לא תבעה אותם, אלא הם היו אלה שהגישו נגדה את התביעה, כשנה וחצי לאחר תום הפרויקט.
- נפצע בכנס באילת: מי אחראי - המלון או חברת ההפקות?
- בין הולנד לישראל: ביהמ"ש קובע כללים חדשים למיסוי קבוצות אחזקה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לטענת התובעים, במהלך השיפוץ שערכה החברה נתבעת נגרמו לדירותיהם נזקים רבים, כמו נזילות בקירות, קריסת התקרה, שקיעת ריצוף ויציאת שקעי חשמל ממקומם. לטענתם, על החברה היזמית לפצות אותם בסכום של כ-1.7 מיליון שקל, בין היתר בעקבות העלויות של השלמת השיפוץ, ובשל ירידת הערך שגרמה התנהלותה המרושלת, לטענתם, לנכסים שלהם.
מנגד, טענה היזמית כי התובעים לא יכולים לדרוש פיצוי אחרי שסילקו אותה מהדירות שלהם, ומנעו ממנה להשלים את השיפוץ - כל זאת תוך הפרת ההסכמות שנחתמו ביניהם.
בתחילה דחתה השופטת את הדרישה של בעלי הדירות, לחייב את החברה היזמית לשלם להם את העלויות של השלמת השיפוץ של דירותיהם. לדבריה, היזמית עשתה את אשר הוטל עליה, בעוד שהתובעים, מבחירתם, לא אפשרו לה לסיים את העבודות, ואף יצרו קשר עם קבלן אחר לצורך ביצוע המשימה. בנסיבות אלה, קבעה השופטת, אין מקום להשית על היזמית את העלויות שנגרמו לבעלי הדירות כתוצאה מהחלטתם שלא להמשיך בהתקשרות עמה.
- האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
- הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
למרות זאת, השופטת זקפה לחובת היזמית את העובדה שלאורך תקופה ארוכה היא לא הגישה שום תביעה לאכיפת או ביטול חוזה השיפוץ, והיו אלה בעלי הדירות שנקטו את ההליך המשפטי. בנסיבות אלה היא ראתה לנכון כן לחייב את החברה בכיסוי העלויות, בשל ירידת הערך שנגרמה לדירות, ובתשלום עלויות העבודות שאותן היא התחייבה לספק לתובעים ללא עלות.
לגבי הנושא הראשון, קבעה השופטת, בהסתמך על חוות דעת מקצועית בנושא, כי נגרמה ירידת ערך של 160 אלף שקל לאחת הדירות, בשל הפרשי גובה שיצרו עבודות היזמית.
לגבי הנושא השני, הבהיר מומחה מטעם בית המשפט כי בהתאם להסכם, היה על החברה היזמית לבצע עבודות מסוימות, כמו הריסה ופינוי, הכנת תשתיות חשמל ואינסטלציה ואיטומים במקלחות - ללא עלות. השופטת הבהירה שהעלויות שנלקחו בחשבון הן העלויות ליזמית ולא כאלה שקבלן מזדמן אמור לספוג - ולכן יש הצדקה להטיל אותן עליה.
לפיכך קבעה השופטת כי היזמית תפצה את בעלי הדירות ב-263,080 שקל עבור עלויות עבודות אלה, כשבתוספת הפיצוי על ירידת הערך שנגרמה להם והוצאות המשפט שהוטלו עליה, חויבה היזמית לשלם לתובעים סכום כולל של 453,080 שקל.
ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
חייב שנושא חוב לעורך דינו כבר מאז שנות התשעים ויתר על חלקו בעיזבון של אמו כבר לפני עשור, ביחד עם אחיו, כדי לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית המשפחה. כעת, על אף מצבו הרפואי ונכותו, בית המשפט הורה לבטל את הסתלקותו מהירושה ולהעביר את חלקו לקופת הנשייה - צעד שהיה תנאי למתן הפטר מוחלט מחובותיו.
בבית משפט השלום בטבריה ניתן באחרונה פסק דין העוסק בסיטואציה כמעט נדירה: אדם שנושא חוב לעורך דינו, מצא לנכון לוותר על חלקו בירושת אמו לפני כעשור כדי לאפשר לאביו להישאר בבית המשפחה. השופטת נסרין אסכנדר־מוסא נדרשה לשאלה אם ראוי שבית המשפט יכבד את הסתלקותו מהירושה, או שמא יבטל אותה כדי לאפשר לנושה הוותיק לקבל את חלקו. ההכרעה שהתקבלה חושפת את האיזון העדין בין דאגה לחייב במצב אישי וכלכלי קשה, לבין הגנה על זכויות הנושים.
הרקע למקרה מתחיל עוד ב-1995, אז שכר החייב את שירותיו של עורך הדין חסאן בסתוני אך לא שילם את שכר הטרחה שלו. החוב, שנפסק כבר אז בפסק דין חלוט, תפח עם השנים והגיע לסכום של 116,861 שקל. החייב, סובל מנכות רפואית לצמיתות בשיעור של 55% ואובדן כושר עבודה מלא. הוא מתקיים מקצבת נכות של כ-4,800 שקל לחודש ומתגורר בשכירות, כשהוא נעזר בסיוע בשכר דירה בסכום של כ-700 שקל בלבד. כלומר מדובר באדם שמצבו הכלכלי רעוע ביותר ואין לו שום נכסים משמעותיים.
למרות נסיבות חייו הקשות, התברר כי ב-2015, זמן רב לאחר שנוצר החוב ולא שולם, בחר החייב להסתלק מהעזבון של אמו המנוחה, שכלל דירת מגורים. לטענתו, ההחלטה נבעה משיקולים משפחתיים בלבד, במטרה לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית. אלא שבית המשפט לא קיבל את הטענה הזו ככזו שמבטלת את זכויות הנושה. השופטת קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "היחיד היה חייב כספים לנושה... היה על היחיד להיות הוגן כלפי הנושה בטרם יהיה נדיב כלפי אביו, ועליו לדאוג לשלם את חובו לנושה בטרם ייתן מתנה לאביו".
הנאמנת: חוסר תום לב של החייב
ההליך הנוכחי נפתח לאחר שבקשת החייב לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון התקבלה בנובמבר 2023, והנאמנת מונתה לפקח על ביצוע ההליך. בדו"חות שהוגשו על ידי הממונה צוין כי מצבו האישי והבריאותי של החייב מצדיק מתן הפטר מהחוב, אבל הנאמנת טענה אחרת. לדבריה, הסתלקותו של החייב מהעזבון בעת שהיה מצוי בחובות מצביעה על חוסר תום לב. היא דרשה מבית המשפט לבטל את ההסתלקות כדי להחזיר את הנכס לקופת הנשייה.
- החייבת לא ביקשה - הרשם הפחית ריביות של 450 אלף ש'
- רשם הוצל"פ הפחית את ריביות לחייבת אחרי 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בדיון שהתקיים בפברואר 2025 ניסה החייב להגיע להסדר והציע להוסיף לקופת הנשייה 60 אלף שקל - סכום ששווה לשווי חלקו בעיזבון כפי שהוערך בהליך קודם שהתנהל בעניינו. ואולם לאחר כמה חודשים הודיע החייב כי אינו מסוגל לעמוד בתשלום, והנאמנת הגישה בקשה רשמית לביטול ההסתלקות. השופטת קיבלה את עמדתה וקבעה כי הסתלקות מירושה מהווה פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה לפי סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. "יש לראותה כפעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה", היא כתבה בהכרעתה, והדגישה כי החוק נועד למנוע מיחיד לבצע פעולות בנכסיו באופן שפוגע בנושים.
האם הסכם ממון הוא גם הצוואה?
פסק דין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בקריות קבע כי בת זוגו של אדם שהלך לעולמו, עמו חיה במשך 17 שנה, תוכר כידועה בציבור ותירש מחצית המעיזבון שלו, בהתאם לחוק הירושה. השופטת דחתה את הטענות של בנו היחיד של המנוח, שלפיהן הסכם הממון שעליו חתם אביו מולה
מהווה צוואה המדירה את בת הזוג, וקבעה כי המסמך אינו יכול לשמש תחליף לצוואה
עבור האשה שניהלה קשר זוגי ארוך שנים עם המנוח, פסק הדין שניתן באחרונה הוא לא רק ניצחון משפטי, אלא גם הכרה במעמדה. השופטת רונית ויצמן מבית המשפט לענייני משפחה בקריות קיבלה את תביעתה להכיר בה כיורשת על פי דין, וקבעה כי היא עמדה במבחנים הנדרשים בסעיף 55 לחוק הירושה. בכך נקבע כי צו הירושה שניתן ביולי 2023 יתוקן, והיא תירש מחצית מהעיזבון ביחד עם בנו של המנוח.
הפרשה החלה לאחר מות בן הזוג שלה במאי 2023, אז ניתן צו ירושה המורה כי בנו הוא היורש היחיד. כחודשיים לאחר מכן פנתה בת הזוג לבית המשפט וטענה כי היתה ידועה בציבור של המנוח במשך 15 שנה לפחות, וכי יש להוסיף אותה כשותפה לירושה. הבן מצדו, הגיש תביעה נגדית, שבה ביקש מבית המשפט להכיר בהסכם הממון שנחתם בין אביו לבת הזוג ב-2007 כצוואה לכל דבר ועניין. לטענתו, מהוראות ההסכם ניתן ללמוד כי אביו התכוון להבטיח כי עיזבונו יעבור אך ורק אליו.
במרכז המחלוקת עמדה השאלה האם הסכם ממון יכול לשמש צוואה. השופטת ויצמן דחתה את הטענה הנחרצת של הבן וקבעה כי אין בסיס משפטי להעניק להסכם מעמד של צוואה. היא ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "המצווה צריך להצהיר בפני העדים שזו צוואתו... והעדים צריכים לאשר באותו מעמד בחתימתם", דבר שלא נעשה במקרה זה. עוד היא הדגישה כי הנתבע לא זימן לעדות את עורכת הדין שערכה את ההסכם, ולא הביא כל ראיה לכך שהמנוח התכוון שההסכם ישמש הוראת ירושה. "המסקנה היחידה המתבקשת היא שהמנוח לא ראה בהסכם הממון את צוואתו", כתבה השופטת בפסק הדין.
"לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון"
השופטת דחתה גם את האפשרות לראות בהסכם הממון "הוראה אחרת", השוללת את זכות הירושה של בת הזוג, כפי שניתן לעשות לפי סעיף 55 לחוק הירושה. לדבריה, ההסכם עסק בהפרדה רכושית במהלך החיים המשותפים ובמקרה של פרידה, אך לא כלל הוראות מפורשות בנוגע להורשה. "לא ניתן לתת פרשנות עקיפה להסכם הממון לפיה רצון המנוח היה לנשל את התובעת מעיזבונו", היא פסקה בהכרעתה.
- בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
- בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר שנדחתה טענת הבן, פנה בית המשפט לבחון אם התקיימו התנאים להכרה בתובעת כידועה בציבור. השופטת ציינה כי אין מחלוקת שהצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית ארוכת שנים, והזכירה כי כבר בהסכם הממון הצהירו הצדדים על רצונם, "לחיות יחדיו באהבה וברעות ולקיים ביניהם חיי זוגיות מלאים כיחידה משפחתית אחת". עוד היא הוסיפה כי, "לא נטען שהצדדים נפרדו, שלא היתה רציפות בזוגיות, או שהיתה למנוח זוגיות אחרת".
