במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות, ויוצגו על ידי עו"ד אבי גפן. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

• הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.

במשך שנים ארוכות חיו בני הזוג, תושבי דימונה, עם מציאות כלכלית שהלכה והכבידה עליהם מיום ליום. חובות שנוצרו עוד בשלהי שנות ה-90, חלקם אף קודם לכן, המשיכו ללוות אותם אל תוך גיל הזקנה. עם הזמן, החובות עצמם חדלו להיות לב הסיפור. הריבית, שנצברה בהתמדה לאורך עשרות שנים, היא זו שתפחה ונהפכה את הסכומים למפלצתיים. כשהגיעו בני הזוג לשנות ה-70 לחייהם, הגיעו החובות בתיקי האיחוד שלהם לסכום מצטבר של יותר מ-1.5 מיליון שקל, סכום שמרביתו המכריע אינו קרן אלא תוספות ריבית והצמדה.

ההליך שהביא לשינוי הדרמטי לא החל בבקשה להקלה, אלא דווקא באיום ממשי על קורת הגג האחרונה שנותרה לבני הזוג. אחד הנושים פנה ללשכת ההוצאה לפועל וביקש למנות כונס נכסים לדירת המגורים שלהם בדימונה. מדובר בדירה ישנה, שנבנתה בשנות ה-60, ושוויה נמוך יחסית. עבור בני הזוג, שגילם ומצבם הרפואי אינם מאפשרים התחלה מחדש, המשמעות היתה אחת: סכנה מוחשית לאובדן הבית. אלא שכבר בשלבים הראשונים של ההליך החלו להיחשף הנסיבות החריגות של המקרה, נסיבות שהובילו בסופו של דבר להחלטה תקדימית.

רשם ההוצאה לפועל, איל רוזין, קבע לקיים דיון שבו יוזמנו כלל הנושים, וביקש לבחון לא רק את שאלת מימוש הנכס, אלא גם את האפשרות להפחתת הריביות בתיקי האיחוד. עוד לפני שהתקיים הדיון, הודיע בא כוחו של הנושה כי הוא חוזר בו מבקשת הכינוס. בהחלטתו ציין הרשם כי יש לברך על צעד זה, שנעשה “לאור טיבו של הנכס, הצורך בדיור חלוף וכן לאור מצוקתם האישית של החייבים”. ואולם גם לאחר משיכת הבקשה, הדיון התקיים, והשאלה העקרונית נותרה על השולחן: האם יש מקום להפחית - ואף למחוק - את הריביות שהצטברו לאורך השנים.

16 תיקי הוצאה לפועל, רובם בני יותר מ-20 שנה

מן הנתונים שהוצגו בפני הרשם עלתה תמונה קשה ועקבית. תיק האיחוד של החייב נפתח כבר ביוני 2005 וכולל 16 תיקי הוצאה לפועל, כש-11 מהם נפתחו עוד לפני שנת 2000. החוב הכולל בתיק זה הגיע לכ-1.493 מיליון שקל. החייב, יליד 1956, נפגע בתאונת עבודה ב-1985, פגיעה שהובילה לפגיעה חמורה ביכולתו להתפרנס. רק כעבור שלושה עשורים, ב-2015, הוכר כנכה בשיעור של 54%. מאז, כך עולה מההחלטה, הוא מתקיים מקצבת אזרח ותיק ומשלם באופן קבוע 150 שקל בחודש במסגרת תיק האיחוד.

• מי ישלם? החתימה שעלתה לאח הקטן ביוקר
• דיירת רחוב לשעבר תקבל מחיקת ריביות עבור חובותיה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

תיק האיחוד של החייבת נפתח באותו מועד וכולל שמונה תיקים, חמישה מהם מלפני 2001. החוב הכולל בתיק שלה הגיע לכ-470 אלף שקל. החייבת, ילידת 1955, סובלת מבעיות עיניים קשות, כפי שפורט במסמכים הרפואיים שהוגשו. גם היא מתקיימת מקצבת אזרח ותיק ומשלמת 200 שקל בחודש. לשניים יש שלושה ילדים בוגרים, אלא שבניגוד לציפייה הטבעית, הם אינם משענת כלכלית להוריהם, אלא להפך.