תאונות עבודה הם נושא שכיח בבתי הדין לעבודה. אבל מה קורה כאשר תאונת העבודה לא קרתה בכלל בעבודה? בית הדין האזורי לעבודה בחיפה דן לאחרונה במקרה בו רופא ילדים, יליד 1950, בעל וותק של 40 שנים במקצוע, שעבד במרפאת קופת חולים כללית תבע להכיר להכיר באירוע מוחי בו לקה בשנת 2017 כפגיעה בעבודה.   לטענת התובע האירוע המוחי נגרם כתוצאה מאירוע חריג בעבודה שאירע יומיים לפני כן, אשר במהלכו התרגז באופן חריג, חש דחק נפשי וסערת רגשות וצעק בצורה לא אופיינית על מזכירת המרפאה. קצפו של התובע יצא עת הסתבר לו, באמצע יום עבודה עמוס במיוחד, כי הוא רופא יחיד במרפאה, אשר ככלל מתופעלת באמצעות שני רופאים וכי לא עודכן מבעוד מועד, בניגוד למקובל במרפאה, במקרים בהם לא נמצא רופא מחליף. התובע הגיש לביטוח לאומי תביעה להכרה באירוע המוחי כפגיעה בעבודה. אך בביטוח לאומי דחו את התביעה.

חש מושפל

  תחילתו של הסיפור בשנת 2017 התובע עבד במרפאה בה מקבלים שני רופאים. כאשר הנוהג היה בדרך כלל במידה ואחד הרופאים נעדר, הצוות המנהלי היה דואג שיהיה רופא מחליף. באותם הימים בהם לא היה מתייצב רופא מחליף, הצוות מנהלי של המרפאה היה מעדכן את התובע או את עמיתו לעבודה מראש ביום חמישי של שבוע קודם, על כך שצפוי הרופא לעבוד לבד, על מנת שיוכל להיערך בהקדם. בבוקרו של יום האירוע התובע התייצב לעבודה בשעה 12:00 והחל לקבל את המטופלים במרפאה בהיותו רופא יחיד, מבלי לדעת כי הרופא המחליף לא הגיע. בסביבות השעה 14:00 התובע הרגיש כי יש לחץ במרפאה וכי הוא נותן מענה למטופלים שאינם שייכים לו והתקשר למזכירת המרפאה על מנת לברר מה קורה עם הרופא המחליף. המזכירה הודיעה לתובע כי הרופא אינו מגיע וכי הדבר היה ידוע לה כבר מיום חמישי. התובע הרגיש מושפל ושמזלזלים בו והתעצבן מאוד על כך שלא קיבל הודעה מראש שהרופא המחליף אינו מגיע, אחרת היה נערך בהתאם נפשית ופיזית. התובע יצא מחדרו, ניגש למזכירה וצעק עליה כי הדבר אינו מקובל עליו. תגובת התובע בצעקות הייתה חריגה ויוצאת דופן. המזכירה ביקשה מהתובע להירגע ולא להתעצבן. התובע חזר לחדרו והמשיך בעבודתו, אולם עדיין חש לא רגוע ועצבני. התובע סיים את יום עבודתו בשעה 19:00 וחזר לביתו.   בבוקר יום המחרת, התייצב התובע לעבודה, עבד 5-6 שעות וחזר לביתו. באותו יום היה התובע לא רגוע ולא הצליח להירדם. בשעה 21:00 לערך יצא התובע להליכה קצרה יחד עם אשתו לכיוון ביתו של בנם, במרחק של כקילומטר. התובע עצר בביתו של בנם כ-15-20 דקות והיות והרגיש לא טוב, וחזר הביתה ברגל. בסמוך לכניסתו הביתה, הרגיש התובע חולשה והפרעות בדיבור, שחלפו.

סיכוי של 5.7%

  יום למחרת בשעות הבוקר המוקדמות בסביבות 05:30 בבוקר הופיעו אצל התובע סימנים של אירוע מוחי. אשת התובע הזעיקה אמבולנס אשר פינה את התובע לבית החולים. המומחית מטעם בית הדין, פרופ' ויויאן דרורי קבעה כי התובע לקה באוטם מוחי אסכמי וכי אין קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין הליקוי , בין השאר, משום שעל סמך הנתונים בתיקו הרפואי, הסיכון המחושב שלו לפתח אירוע מוחי במהלך 10 השנים הבאות עמד בחודש אפריל 2017 על 5.7% - נמוך יותר בהשוואה לאוכלוסיית גברים ממוצעת בגילו שהינה בעלת סיכון ממוצע של 11%. "נושא הדחק הנפשי כגורם לאירוע מוחי נבדק בצורה חלקית בלבד בספרות הרפואית. נמצא שחוויות רגשיות שליליות וכעס דווחו באחוזים גבוהים בשעתיים שקדמו להופעת אוטמים מוחיים, לכן נראה שיש לאירועים מסוג זה תפקיד כזרז להופעת אוטם מוחי. מחקרים אלה באו לידי ביטוי גם בחוות דעתו של פרופ' רכס לבית הדין הארצי לעבודה במקרה יהושוע לב שהפך לאסכולה מקובלת בנושא. במקרה שלפנינו האוטם המוחי הופיע יום וחצי לאחר הוויכוח כאירוע חריג, לכן דעתי הוא לא היווה זרז להופעת האוטם המוחי במקרה זה. כנראה הזרז העיקרי להופעת האוטם המוחי במקרה זה הוא הפסקת אספירין מספר ימים לפני האירוע". ד"ר עידית ורבר, מומחית מטעם התובע קבעה כי "קיים קשר סיבתי ברור וחד משמעי בין האירוע החריג בעבוד לבין האירוע המוחי הנדון". בית הדין החליט להביא מומחה נוסף משום שעפ"י הפסיקה מספר קביעות של המומחית פרופ' דרורי מהוות חריגה מסוימת מהעובדות המוסכמות. המומחה, ד"ר אוסמה בשארה קבע כי "קיים קשר סיבתי בין האירוע המוחי לבין האירוע החריג שהיה יומיים לפני כן. ד"ר בשארה קבע כי האירוע החריג היווה טריגר שגרם או הקדים את התרחשות האירוע המוחי. עוד נקבע כי התובע היה מאוזן מבחינה רפואית, בהתייחס לגורמי הסיכון שלו – יתר לחץ דם ושומנים בדם, וכי הפסקת האספירין מספר ימים לפני האירוע לא היוותה כל סיכון.   התובע טען כי בפרשת מושינזון הכיר בית הדין הארצי בקיומה של אפשרות לקביעת קשר סיבתי בנסיבות בהן חלפו למעלה מ 24 שעות בין אירוע חריג לבין אירוע מוחי, על בסיס מחקרים עדכניים ונתונים אישיים של כל מבוטח. באותה פרשה הוכר קשר סיבתי בחלוף 5 ימים מהאירוע החריג.   לטענת התובע יש להעדיף את חוות דעתו  של ד"ר בשארה, על פני חוות דעתה של פרופ' דרורי, ש"דוגלת בגישה מחמירה ביותר, אשר מנוגדת להלכה העדכנית בתחום ואשר ניתנה תוך סטייה מהעובדות המוסכמות ושללה קשר סיבתי".   הנתבע, הביטוח הלאומי טען כי הקביעה בפרשת מושינזון אינה מסייעת לתובע. ההיפך הוא הנכון מהטעם שקביעה זו מחזקת את מסקנתה של המומחית הראשונה, פרופ' דרורי דווקא. בנסיבות המקרה שבפנינו "לא נקבע על ידי בית הדין כי התובע המשיך לחשוש ולהיות במתח נוכח 'התמשכות האיום' וחוסר וודאות תעסוקתית. במקרה של התובע מדובר במקרה ספציפי וחד, שחלף ולא השאיר את התובע בחששות מפני עתידו התעסוקתי".  

קיים קשר סיבתי 

השופטת כרמית פלד קבעה כי "יש מקום לקבל את התביעה, על יסוד חוות דעתו של ד"ר בשארה, אשר קבע כי קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האירוע המוחי בו לקה התובע.  בהתאם להלכה פסוקה ומושרשת "ככלל, כאשר קיימת מחלוקת בין מומחים יועצים רפואיים שהתמנו על-ידי בית-הדין, בשאלת הקשר הסיבתי, יכריע בית-הדין על-פי עקרונות פירוש חקיקה מתחום הביטחון הסוציאלי, שלפיהם פועל הספק לטובת המבוטח". השופטת פלד קבעה כי "ד"ר בשארה הבהיר כי קיים קיים קשר סיבתי בין האירוע המוחי לבין האירוע בעבודה וכן הסביר כי אין בשנת הלילה כדי לשמוט את הקרקע תחת קביעה זו. השופטת ציינה כי "לא ניתן לקבל את טענת הנתבע לפיה חוות דעת ד"ר בשארה לכאורה אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה. לדעתו של ד"ר בשארה עולה כי ניתן לקבוע קשר סיבתי גם בנסיבות בהן חולף פרק זמן העולה על 24 שעות בין האירוע החריג לבין האירוע המוחי. בפרשת מושינזון בית הדין הארצי הכיר באופן מפורש באפשרות האמורה כמו כן ציינה השופטת פלד כי לפי דעת ד"ר בשארה עולה במפורש כי הוא נכון להכיר בקשר סיבתי בין אירוע חריג לבין אירוע מוחי גם בחלוף פרק זמן של למעלה מ-24 שעות. פרופ' דרורי, לעומת זאת, אוחזת בבירור באסכולה שמכירה בקשר כאמור רק ככל שלא חלפו למעלה מ-24 שעות בין האירוע החריג לאירוע המוחי. השופטת ציינה כי פרופ' דרורי דחתה קיומו של קשר סיבתי בעיקר לאור חלוף הזמן. כך בסבב ראשון של שאלות הבהרה השיבה פרופ' דרורי כי "גם אירוע חולף זה חל יותר מ-24 שעות לאחר האירוע החריג בעבודה, לכן השפעתו על הופעת אוטם מוחי אפסית". מנוסח זה עולה שלילה גורפת של אפשרות להכיר בקשר סיבתי בשל חלוף פרק זמן העולה על 24 שעות.

לפי איזה חוות דעת מחליטים?

  כך גם ביחס לסוגיה של השפעת שנת לילה על הדחק הנפשי וקרות האירוע. ד"ר בשארה ציין במפורש במענה לשאלות הבהרה כי שנת לילה אינה מחלישה קיומו של קשר סיבתי והסביר במילותיו "כידוע שינה זה דבר פיזיולוגי שהגוף זקוק אליו לתקן ולחדש את עצמו. סטרס יכול להפריע לישון אך לא מונע את זה. לסירוגין שאנו רואים נטייה הפוכה של הגוף לסטרס עם יתר שינה. נראה כי התובע היה עייף מספיק שגרם לו לשינת לילה. לפי דעתי זה לא מחליש קיומו של קשר סיבתי. לכן אין כדי לשנות את המסקנות".   עמדה זו של ד"ר בשארה מתיישבת גם עם מסקנתה של ד"ר ורבר אשר קבעה "התובע היה לא רגוע והתקשה להירדם דבר שבהחלט מעיד על מצב של דחק נפשי. תיאור זה ממחיש ומדגיש את רמת העקה הנפשית המתמשכת בו היה נתון בעקבות האירוע החריג בעבודתו. לפיכך העובדה שהלך לישון כשהיה טרוד ונושא עימו רגשות שליליים מאז האירוע החריג מבטלת את השפעתה המיטיבה הדרמטית לכאורה של שנת הלילה, כפי שנטען על ידי ד"ר דרורי. כמו כן חשוב להדגיש כי שינה הינה תהליך מוחי אקטיבי אשר משמש לצורך עיבוד מידע ואינה בבחינת "כיבוי" של המוח. לפיכך, גם אם הצליח התובע להירדם על אף היותו טרוד ולא רגוע, קרוב לוודאי שאיכות שנתו לא הייתה טובה והשפעתה לא היתה "מיטיבה".   השופטת פלד ציינה כי "עמדו בפנינו שתי חוות דעת המציגות אסכולות שונות – מחד גיסא חוות דעתה של פרופ' דרורי, אשר החזיקה באסכולה הגורסת כי קשר סיבתי יכול להתקיים ככל שחלף פרק זמן של עד כ-24 מהאירוע החריג ועד האירוע המוחי וכן גורסת כי שנת לילה מחלישה קיומו של קשר סיבתי. מאידך גיסא נצבת חוות דעתו של ד"ר בשארה שקבע כי קשר סיבתי יכול להתקיים גם בנסיבות בהן חלף פרק זמן ארוך יותר מ-24 שעות בין האירוע החריג לאירוע המוחי וכי שנת לילה אינה מחלישה בהכרח את הקשר הסיבתי. בחוות דעתו של ד"ר בשארה תמכה, כאמור, גם ד"ר ורבר, למרות שלא ניתן לקבוע שהיא בעלת משקל מלא, נוכח היותה מטעם התובע.   השופטת פלד קבעה כי היא מקבלת את חוות דעתו של ד"ר בשארה ודוחה את חוות דעתה של פרו' דרורי שאוחזת באסכולה מחמירה יותר. השופת קבעה כי "על יסוד חוות דעתו של המומחה השני ד"ר בשארה התביעה מתקבלת, כך שנקבע כי האירוע המוחי שלקה בו התובע הוא פגיעה בעבודה". בנוסף פסקה השופטת הוצאות משפט של 8 אלף שקל.