11 אירועים שהסעירו את עולם המשפט בשנת תשע"ט
נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה
השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי צוואתה המאוחרת של קשישה, שחילקה את רכושה בין ילדיה, אינה תקפה, אף שהיא משקפת את רצונה האמיתי. לדבריו, "ריכוך הכלל של ביטול צוואה מחמת חוסר כשרות יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה"
בערוב ימיה של אשה בת 84, אם לשלושה, מצאה את עצמה המשפחה שלה מפולגת סביב השאלה מי יירש את הבית שבו היא חיה ומי יירש את הבית שבנה אחד מבניה על אדמתה. מאבק הירושה המשפחתי הזה, שנמשך שנים, הגיע לשיאו בפסק דין ארוך ומפורט של השופט איתי כרמי מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל, שקבע כי אף שצוואתה האחרונה של המנוחה תואמת את רצונה, היא אינה תקפה מבחינה משפטית משום שנעשתה כשהיא כבר לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.
החלטתו של השופט כרמי מציבה דילמה עקרונית ועמוקה: האם צריך להעדיף את רצונו של אדם, כפי שניתן לזהותו לאורך השנים, גם אם במועד חתימתו על הצוואה הוא לא היה כשיר משפטית, או שעל בית המשפט לדבוק בדרישת הכשרות גם במחיר של ביטול רצון מפורש וברור? הכרעתו של השופט היתה נחרצת: אין מקום לריכוך הכלל, שכן הדבר "יכרסם ביציבות ויערער את יסודות השיטה".
המנוחה נולדה בארגנטינה, עלתה לישראל עם משפחתה ונישאה, ולימים נולדו לה שלושה ילדים - שניים מנישואיה הראשונים ובן נוסף, צעיר מהם, שנולד בארץ. לאחר מות בעלה היא נותרה לגור לבדה, ובסוף שנות ה-90 העניקה לבנה הצעיר, התובע, את הזכות לבנות את ביתו בצמוד לביתה על אותו מגרש. התובע השקיע בבנייה מכספו, גר במקום עם משפחתו מאז, והיחסים בין האחים הידרדרו והלכו.
מיד אחרי מינוי האפוטרופוס נחתמה צוואה חדשה
עוד ב-1999 ערכה האם צוואה ראשונה ("הצוואה המוקדמת"), שבה חילקה את רכושה בין ילדיה: את ביתה שלה הורישה לשני ילדיה הבוגרים, ואילו את הבית שבנה התובע היא הותירה לו. בהמשך היא ערכה גרסאות נוספות של צוואות, שכולן עסקו בשאלה כיצד יחולק המגרש והבתים, אך עם השנים הידרדר מצבה הבריאותי והקוגניטיבי של האם, וב-2017 ביקשו ילדיה הבוגרים למנות לה אפוטרופוסים. בית המשפט באותו הליך דחה את הבקשה, לאחר ששמע את המנוחה עצמה והתרשם כי היא מבינה היטב את הנעשה. באותו שלב מונתה רק בקרה מסוימת על חשבונה, והתובע - בנה הצעיר - מונה כמיופה כוח. אלא שמיד לאחר מכן, ב-2 בספטמבר 2017, חתמה האם על צוואה נוטריונית חדשה ("הצוואה המאוחרת"), שבה חילקה את ביתה בין שלושת ילדיה באופן שווה, ואת הבית שבנה התובע היא הותירה לו לבדו.
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- ישראלי-צרפתי נפטר בחו"ל - לפי איזה דין יחולק רכושו?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכללה כרונולוגיה מפורטת של ארבע צוואות שונות שערכה המנוחה לאורך השנים: צוואה מ-1999, צוואה נוספת מ-2003 שבה היא חילקה באופן מפורט את המגרש והבתים, צוואה מ-2012 שבה היא הביעה לראשונה רצון לחלק את ביתה שווה בשווה בין שלושת ילדיה, ולבסוף הצוואה המאוחרת מ-2017. לאחר פטירתה הוגשו לרשם הירושות שתי בקשות מתחרות - ילדיה הבוגרים ביקשו לקיים את הצוואה המוקדמת, בעוד שהבן הצעיר עתר לקיים את הצוואה המאוחרת. כל צד טען כי הצוואה האחרת אינה תקפה - זה בשל חוסר כשרות, וזה בשל השפעה בלתי הוגנת.
המשחק הסתיים באשפוז: "המועצה ומשרד החינוך התרשלו"
תלמיד צעיר נפצע קשה במהלך פעילות ספורטיבית לא רשמית שנערכה מחוץ לבית הספר, לאחר שתלמיד אחר, גדול ממנו בהרבה, נפל עליו במשחק סומו מתנפח. בית המשפט הטיל אחריות על מפיקת האירוע, על המועצה האזורית ועל משרד החינוך - וקבע כי לא ננקטו צעדים סבירים למניעת התאונה.
בפסק הדין נמתחה ביקורת על אוזלת היד של הגורמים המעורבים, ועל כך שלא פיקחו כראוי על הפעילות שנערכה בנוכחות תלמידים
האירוע שבמרכז הסיפור הבא התרחש באחד מיישובי הצפון, במהלך יום ספורט שנערך מחוץ לשטח בית הספר. קבוצת תלמידים מבית ספר יסודי השתתפה בפעילות ספורטיבית שכללה מתקני מתנפחים, בהם גם זירת סומו - מתקן רך שעליו נלחמים המשתתפים כשהם לובשים חליפות סומו מגושמות. אף שמדובר בפעילות לכאורה קלילה ומשעשעת, המשחק הסתיים בתאונה קשה: אחד התלמידים נפל אל הקרקע כשחברו, "גדול מידות ממנו בהרבה", נפל עליו והכביד על גופו. הילד נחבל קשות ונזקק לטיפול רפואי ממושך.
מהר מאוד התברר כי התאונה התרחשה בנסיבות שיכולות היו להימנע. ההורים הגישו תביעה נגד מפיקת האירוע, נגד המועצה האזורית ונגד משרד החינוך, בטענה כי לא דאגו לפיקוח נאות על הילדים ולא מנעו פעילות מסוכנת. לטענתם, האירוע התקיים ללא הדרכה מתאימה, ללא ניהול סיכונים וללא בקרה על אופן השתתפות הילדים. גם בית הספר, כך נטען, שחרר את הילדים לאירוע מבלי לוודא שהמקום מאובטח ושהפעילות עומדת בסטנדרטים הנדרשים.
השופטת קיבלה את עמדת התובעים בחלקה, וקבעה כי מדובר ברשלנות רב-מערכתית. בפסק הדין נכתב כי, “הנתבעות השונות הפקירו למעשה את שלומם של הילדים בכך שאפשרו פעילות בעלת פוטנציאל סיכון גבוה ללא פיקוח מקצועי וללא אמצעי זהירות בסיסיים”. בית המשפט הדגיש כי האחריות לשלום התלמידים חלה גם כשהפעילות מתקיימת מחוץ לשטח בית הספר, כל עוד היא נערכת באישור ובידיעת המוסד החינוכי או הרשויות.
לא בדקו מי מתאים להשתתף
השופטת ציינה כי המתקן שבו התקיימה הפעילות דרש השגחה קפדנית, בייחוד לאור העובדה שהילדים המשתתפים היו צעירים ובעלי הבדלי משקל ניכרים. היא הוסיפה כי, “היה על מארגני האירוע לצפות את האפשרות כי תלמיד קטן ממדים ייפגע אם יתמודד מול תלמיד גדול בהרבה ממנו, וכי היעדר הפרדה בין המשתתפים לפי גודל ומשקל יוצר סיכון מובנה”. בפסק הדין נכתב כי לא הוצגה כל עדות לכך שמישהו מטעם ההפקה או מטעם המועצה הקפיד לבדוק מי מהילדים מתאים להשתתף ומי לא.
- לכוד ברכב הבוער: הסיוט החוזר של דלתות חשמליות בתאונה הקטלנית; הפעם ברכב של שיאומי
- אסונות התעופה הגדולים ביותר בהיסטוריה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
עוד נקבע כי הצוות שנכח במקום לא היה ערוך להתמודד עם מקרה של חבלה, וכי לא הוצבו בשטח אנשי צוות רפואי או גורמי בטיחות. “הפעילות נערכה ברשלנות, ללא ניהול סיכונים וללא תיאום הולם בין הגופים השונים”, כתבה השופטת בהכרעתה, והוסיפה כי “העובדה שהילדים נשלחו לאירוע בהסכמת בית הספר אינה פוטרת את משרד החינוך מאחריות, אלא להפך - היא מחייבת פיקוח מוגבר”. מעדויות שנשמעו בבית המשפט עלה כי המתקן הופעל על ידי חברה פרטית שזכתה במכרז של המועצה האזורית. נציגי החברה הודו כי לא בוצעה הדרכה מסודרת לילדים לפני תחילת המשחק, וכי לא היתה נוכחות של מדריך בכל רגע נתון בתוך המתחם. עדה אחת סיפרה כי, “הילדים פשוט עלו זה אחר זה, בלי שאיש בודק מי נגד מי”, ואילו הורה אחר העיד כי, “הכול נראה כאילו זה משחק תמים, עד שראינו את הילד שוכב בלי לזוז”.
