בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

• הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
• ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

הדירה בראשון לציון היתה אמורה להיות ביתם החדש של בני הזוג חסון כבר בסוף 2019. הם חתמו על הסכם מכר, שילמו את התמורה, תכננו את המעבר - ואז החלו הדחיות. חודש רדף חודש, והדירה לא נמסרה. רק במאי 2021, יותר משנה לאחר המועד החוזי, קיבלו בני הזוג את המפתח. אלא שגם אז, כך לטענתם, הם גילו כי הבית החדש רחוק מלהיות מושלם. ליקויים, רטיבויות, עבודות שלא הושלמו - והדרך לבית המשפט היתה קצרה.

פסק דין שניתן החודש בבית משפט השלום בתל אביב־יפו על ידי השופט אבי כהן מצייר תמונה מורכבת, שמוכרת היטב לרוכשי דירות בישראל: קבלן שמאחר במסירה, רוכשים שמנסים להוכיח נזק, ומאבק משפטי שבו לא כל טענה, גם אם מתקבלת עקרונית, מזכה בפיצוי כספי. בסופו של יום, הרוכשת זכתה בפיצוי של יותר מ-110 אלף שקל, אך לא בגין האיחור במסירה, אלא דווקא בשל ליקויי הבנייה ועוגמת הנפש שנגרמה לה. התביעה הוגשה ב-2022 על סכום של כ-377 אלף שקל. התובעים, מאיר חסון ז"ל ורעייתו מרים חסון, טענו כי הנתבעת, אלציון עולה, הפרה את התחייבויותיה כלפיהם - הן באיחור ממושך במסירת הדירה והן בביצוע לקוי של עבודות הבנייה. במהלך ניהול ההליך הלך מאיר חסון לעולמו, ורעייתו המשיכה לנהל את התביעה לבדה, לאחר ששימשה קודם לכן אפוטרופוסית שלו.

לפי הסכם המכר, הדירה היתה אמורה להימסר עד ה-30 בנובמבר 2019. בפועל, החזקה נמסרה רק ב-5 במאי 2021 - איחור של כ-17 חודשים. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמדובר באיחור משמעותי. גם בית המשפט קבע באופן חד משמעי כי הדירה נמסרה באיחור, וכי טענות הקבלנית שלפיהן מדובר בנסיבות שאינן בשליטתה, לא הוכחו. הנתבעת ניסתה לטעון כי העיכוב נגרם בשל שינוי נהלים בעיריית ראשון לציון, שחייב קבלת טופסי אכלוס באופן שונה מבעבר, וכן בשל מגפת הקורונה שפגעה, כך לטענתה, בענף הבנייה. אלא שבית המשפט דחה את הטענות האלה. השופט כהן קבע כי מדובר בטענות כלליות, שלא נתמכו בראיות של ממש. לא הוצגו מסמכים רשמיים מהעירייה, לא זומנו עדים רלוונטיים, ולא הובאה תשתית עובדתית שמוכיחה קשר סיבתי בין אותם אירועים לבין האיחור במסירה. “טענות כלליות אינן יכולות לשמש בסיס לפטור מחובת הפיצוי”, כתב השופט, והבהיר כי עצם אזכור המלה קורונה אינו מהווה מלת קסם שפוטרת קבלן מאחריות.

גם טענת הנתבעת, שלפיה השינויים שביקשו הרוכשים לבצע בדירה הם שגרמו לעיכוב, נדחתה. בית המשפט קבע כי סעיף בהסכם המכר, שאפשר דחייה כללית של מועד המסירה ללא קביעת מועד חדש וברור, מהווה למעשה תניית פטור בלתי חוקית. “מדובר בתניית פטור מובהקת במסווה של הסכמה חוזית”, כתב השופט בפסק הדין שפורסם, והוסיף כי הנתבעת לא הוכיחה בפועל שהשינויים אכן עיכבו את הבנייה. אלא שכאן מגיע הטוויסט המרכזי בפסק הדין. אף שבית המשפט קבע כי היה איחור במסירה, ואף שהנתבעת לא הוכיחה הצדקה לאיחור - התובעת לא זכתה בפיצוי עבור הרכיב הזה. הסיבה לכך היא כשל ראייתי. לפי חוק המכר (דירות), הפיצוי בגין איחור במסירה מחושב על בסיס דמי שכירות של דירה דומה. על הרוכש להוכיח מהו שווי השכירות הראוי, ועל בסיסו נגזר הפיצוי.

• היזמית התעכבה שנתיים - וזה מה שנגזר עליה
• קניתם דירה – אבל אין מפתח: כך הפך איחור במסירה לנורמה בענף הנדל"ן
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

גם אם האיחור הוכח - אין מקום לפיצוי

במקרה הזה, התובעת טענה כי דמי השכירות הראויים לדירה מגיעים לכ-8,500 שקל בחודש, והסתמכה על שתי מודעות אינטרנט לדירות להשכרה באזור. אלא שבית המשפט קבע כי אין בכך די. “שתי מודעות אינטרנט בודדות, שונות באופיין ובמאפייניהן, אינן יכולות לשמש בסיס ראייתי מספק”, נכתב בפסק הדין. השופט הדגיש כי לא הוגשה חוות דעת שמאית, לא הוצגו חוזי שכירות רלוונטיים, ולא הונחה תשתית מקצועית שתאפשר לקבוע את שווי השכירות של הדירה. בהיעדר ראיות מספקות, נקבע כי אין מקום לפסוק פיצוי, גם אם האיחור עצמו הוכח.