הבוקר שבו השתנו חייו של התובע, גבר ערירי כבן 71, התחיל כמו כל יום אחר. הוא חצה את הכביש, לבדו, כשהאופנוע שהגיח לפתע פגע בו בעוצמה ושלח אותו אל רצפת האספלט. מאז אותו רגע, שנצרב היטב בתודעתו, הוא לא שב עוד לחיים שהכיר. את השבועות שאחר כך העביר בבתי חולים, בין ניתוחים, טיפולי שיקום ומאבק כמעט יומיומי לחזור ולשלוט בגופו. ואולם השיקום לא הגיע, ומאז הוא מתגורר במוסד הסיעודי גיל־עד שבבית החולים תל השומר - בתחילה בחדר זוגי, ובהמשך בחדר פרטי, שבו הוא שוהה עד היום.

פסק הדין החדש של בית משפט השלום ברמלה, שניתן בידי השופט זיוון אלימי, מציג תמונה כואבת אך גם תקדימית במידת מה: חברת הפול (המאגר לביטוח רכב חובה) ניסתה במשך תקופה ארוכה להימנע ממימון מלא של שהות התובע במוסד הסיעודי, ובייחוד מהחדר הפרטי שבו הוא שוהה. אלא שבית המשפט לא קיבל אף אחת מטענותיה, וחייב אותה לשאת במימון לכל ימי חייו של התובע, לפי העלות המשתנה של חדר יחיד, ישירות למוסד עצמו. מדובר בהחלטה שמחדדת את חובתה של המבטחת להעמיד לנפגע את התנאים שיאפשרו לו חיים בכבוד, גם כשמדובר בנפגע ערירי, ללא משפחה וללא מסגרת תומכת.

השופט אלימי הבהיר כבר בראשית פסק הדין כי הנתבעת, הפול, מודה באחריותה לתאונה, ולכן הדיון התמקד אך ורק בשיעור נזקיו של התובע ובצרכיו לשארית חייו. הפגיעה היתה קשה במיוחד. כפי שנכתב במסמכי בית החולים, מדובר היה ב"חבלה רב־איברית", שבעקבותיה עבר התובע ניתוחים, ובהמשך נזקק לשיקום ממושך. מומחה האורתופדיה מטעם בית המשפט, ד"ר יוסף לייטנר, קבע בתחילה נכות של 80% ברגל שמאל ועוד 10% בכתף. ואולם בבדיקה מאוחרת שנערכה לאחר ניתוח נוסף, החמיר מצבו. לייטנר ציין בחוות דעתו כי שרירי השוק השמאלית "מנוונים וכף הרגל תלויה בתנוחת CAVUS ללא יכולת ליישר אותה", וקבע נכות של 90% ברגל שמאל. בית המשפט אימץ את קביעת המומחה כלשונה וקבע את נכותו הרפואית הכוללת של התובע על לא פחות מ-91%.

תמונה עגומה לגבי התפקוד היומיומי

במקביל, התבררה הסוגיה המורכבת של תוחלת חייו. מאחר שהתובע חלה בעבר במחלת סרטן, מינה בית המשפט מומחים בתחומי האונקולוגיה והרפואה הפנימית, שנדרשו לקבוע האם מחלות הרקע שלו מקצרות את חייו. ד"ר קטן קבע כי הסרטן שממנו סבל ב-2007 “לא גרם לנכות או קיצור כלשהו בתוחלת חייו”. פרופ' משה וינטרוב, מומחה ברפואה פנימית, סבר כי רק היותו של התובע מעשן מקטין את תוחלת חייו, והעריך קיצור של 4.9 שנים. השופט אלימי אימץ גם את חוות הדעת הזו, וקבע כי התובע, בן 75 ושמונה חודשים במועד כתיבת פסק הדין, צפוי להגיע לגיל 83 וחודש.

• הבדיקה הסתיימה בקטיעת אצבע - האם זו תאונת דרכים?
• כלל סירבה - נהג משאית יקבל בכל זאת 190 אלף שקל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לאחר שנקבעו הנתונים הרפואיים, נדרש בית המשפט לבחון את תפקודו היומיומי של התובע. כאן התבררה תמונה עגומה עוד יותר. אחות המוסד הסיעודי, אתי פפיסמדוב, העידה כי התובע אינו יכול לבצע כמעט שום פעולה בסיסית ללא סיוע. לדבריה, הוא "ישן בלילה עם טיטול ועם פנרוז, מתקלח בסיוע אחות, זקוק לעזרה בקימה מהמיטה ובנעילת נעליים", ואינו יכול ללכת לבדו. גם מעבר פשוט מכסא הגלגלים למיטה מסכן אותו בנפילה. השופט תיאר את עדותה כ"קוהרנטית ואמינה", והוסיף כי מדובר באחות מקצועית ששיקפה את המציאות ללא כל הטיה. בתוך כך, ציין בית המשפט כי אף שהתובע עצמו ניסה בעבר להאמין שיוכל לשוב לעצמאות, בסופו של דבר ברור כי “מצבו של התובע אכן לא מאפשר לו לחזור ולהיות עצמאי”.

מכאן נבחנה השאלה המעשית ביותר: היכן וכיצד אמור התובע לחיות כעת, ועל מי מוטלת החובה לממן זאת. בעוד שהפול טענה כי התובע "לא עושה דבר להקטנת נזקיו" ויכול היה לעבור לדירה מונגשת עם מטפל, היא לא הציגה ולו ראיה אחת שתומכת בכך. לא הוכחה עלות דירה, לא הוצגו נתונים על הכשרת דירה לנכה בכסא גלגלים, ולא התקבלו נתונים על עלות העסקת מטפל. בית המשפט קבע כי בהיעדר כל תשתית ראייתית לתיאוריה הזו, אין מקום לקבלה. מנגד, מחומר הראיות התברר כי שהותו בגיל־עד אינה מותרות אלא הכרח.

גם סוגיית החדר הפרטי זכתה להתייחסות רחבה. הפול טענה כי מאחר שהתובע "ערירי" והתגורר לפני התאונה ברכבו, אין הוא זכאי ליהנות מפרטיות העולה על זו שהיתה לו בעבר. אבל כאן מצא השופט אלימי לנכון להדגיש כי מדובר בהשוואה שאינה במקומה. התובע אולי חי בצמצום לפני התאונה, אך עשה זאת מתוך בחירה ומבלי לחלוק מרחב עם אדם אחר. עדותו בבית המשפט המחישה את הסבל שעבר כשחלק חדר עם דיירים הסובלים מבעיות קוגניטיביות והתנהגותיות. הוא תיאר אדם שחלק עמו את החדר ו"היה מאיים עליו", ודיירים אחרים שעשו את צורכיהם במיטה. גם האחות אישרה זאת, וציינה כי “רוב הדיירים במוסד בעייתיים או סיעודיים, נאנחים וכאובים… בעוד שהתובע הינו אדם צלול וחזק ביחס אליהם”. בהסתמך על כך, קבע השופט כי חיובו לגור בחדר זוגי יפגע בפרטיותו באופן בלתי סביר, בייחוד לנוכח מצבו הרפואי וגילו.

• ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
• טלפון של חשוד יישאר בידי החוקרים לעוד 180 יום
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הגג חזר לדיירים: מה מותר בבניינים משותפים?

"אין מקום להורות על ניכוי"

גם הטענה שלפיה ניתן להעבירו למוסד זול יותר בלוד נדחתה, לאחר שהנתבעת לא סיפקה ולו מסמך אחד שמפרט איזו מסגרת זולה קיימת, מהי עלותה ומהם תנאיה. “משלא הוצגה לעיוני חלופה ראויה אחרת, מצאתי לדחות טענה זו”, קבע אלימי. הפול טענה גם כי שהות התובע במוסד מקטינה את הוצאותיו ולכן יש לנכות 70% מקצבתו במסגרת "הוצאות נחסכות". ואולם בית המשפט הסביר כי כלל זה חל רק כשלניזוק היו הוצאות מחיה משמעותיות לפני האירוע, ולא במקרה שלפנינו. “נוכח העובדה שהתובע התגורר ברכבו לפני התאונה… אין מקום להורות על ניכוי כלשהו”, נכתב בפסק הדין שפורסם.

לאחר בחינת מכלול הטענות, פסק בית המשפט לתובע פיצוי כספי משמעותי מעבר להוצאות השהייה במוסד. כך למשל, נקבע כי הוא זכאי לליווי של חמש שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, מאחר שאינו יכול להתנייד או לצאת מהמוסד בלעדיו. מאחר שהוא כבר מקבל חלק משעות הליווי מביטוח לאומי, נפסק לו פיצוי נוסף מהנתבעת בגובה של 156 אלף שקל. בנוסף נפסקו לו 64 אלף שקל עבור הוצאות ניידות עתידיות, ו-30 אלף שקל עבור הוצאות רפואיות ואביזרים שונים שאינם מכוסים בסל הבריאות. בגין נזק לא ממוני נפסק לו סכום של 227 אלף שקל. בסך הכל הגיע הפיצוי החד־פעמי לסכום כולל של 477,000 שקל, לא כולל שכר טרחת עורך הדין שנקבע על 297,360 שקל.

עם זאת, הרכיב המרכזי בפסק הדין, והמשמעותי ביותר בעבור התובע, הוא דווקא ההחלטה בדבר תשלום זמני. בית המשפט בחר במנגנון זה בשל מצבו המורכב של התובע ומאחר שתוחלת חייו מוגבלת. אלימי הסביר כי תשלום חד פעמי עלול לסכן את עתידו הכלכלי של התובע, משום שאם יאריך ימים מעבר לצפי, הוא עלול למצוא את עצמו ללא משאבים למימון חדר במוסד. לפיכך, נקבע כי הפול תשלם מדי חודש את עלות חדר היחיד בגיל־עד, ישירות למוסד, “וכל עוד התובע מתגורר בו”. ואם הוא יבחר לעבור למקום אחר, הוא יקבל לידיו את העלות החודשית של חדר פרטי, אך ללא תוספות על שירותים אחרים הניתנים במוסד.

הפיצוי הזה מבטיח לתובע ביטחון בסיסי - קורת גג מכובדת, טיפול סיעודי מתאים ופרטיות - למשך כל ימי חייו. עבור אדם ערירי בן 76, שאיבד כמעט לחלוטין את יכולת התנועה והעצמאות, מדובר לא רק בהיבט כלכלי, אלא גם בהכרה בכבודו ובזכותו לחיים סבירים, גם לאחר פגיעה קשה ובלתי הפיכה. הפול נדרשה לשלם גם את הוצאות המשפט כולן, למעט פריט אחד קטן.

למה בכלל חשוב אם התובע גר בחדר פרטי או בחדר זוגי?

מכיוון שבמקרה הזה, לא מדובר רק בנוחות אלא בשאלה של כבוד בסיסי. התובע הוא אדם צלול שדווקא בגלל שמצבו הפיזי קשה, כל סביבה רועשת או מאיימת מחמירה את מצבו. מעבר לכך, לפי עדויות האחות, דיירים אחרים בחדרים זוגיים סובלים לעתים מבעיות קוגניטיביות, מלכלכים, צועקים או נאנחים כל הלילה. זה יוצר מציאות שאדם במצבו של התובע פשוט לא מסוגל להתמודד איתה. לכן בית המשפט קבע שחדר פרטי אינו מותרות, אלא צורך חיוני.

למה הפול ניסתה להוכיח שאפשר לשכן אותו בדירה פרטית עם מטפל?

מפני שאם התובע היה יכול לגור בדירה, העלות היתה יכולה להיות נמוכה יותר מאשר מוסד סיעודי. מבחינת חברת הביטוח, מדובר בחיסכון גדול. אבל כדי לטעון את זה בבית משפט צריך ראיות: מה העלות של דירה מונגשת? מה העלות של מטפל צמוד? האם זה בכלל מתאים לאדם במצבו? הפול לא הביאה אף מסמך שמראה עלות אמיתית או היתכנות, ולכן בית המשפט דחה את הטענה לחלוטין.

למה דווקא תשלום חודשי ולא פיצוי חד-פעמי, כמו ברוב התיקים?

מכיוון שבפגיעה קשה כמו שלו, לא ניתן לדעת מה בדיוק יהיו הצרכים בעתיד. אם היו נותנים לו סכום חד-פעמי גדול, הוא עלול היה למצוא את עצמו ללא כסף למימון השהות במוסד אם יאריך ימים מעבר לתוחלת החיים שחושבה. התשלום החודשי מבטיח לו מסגרת יציבה ושקט נפשי עד סוף חייו, בלי סיכון שיישאר בלי מימון.

מה ההיגיון מאחורי זה שלא הפחיתו הוצאות נחסכות?

בדרך כלל, כשאדם עובר למוסד סיעודי, כבר אין לו הוצאות מחיה רגילות כמו שכירות, חשמל ומים, ולכן מנכים חלק מהפיצוי. אבל כאן, התובע חי ברכב לפני התאונה, לא היה לו בית ולא היו לו הוצאות מחיה אמיתיות. כלומר לא היה מה לחסוך. לכן בית המשפט קבע שאין מה לנכות, כי אי־אפשר להקטין הוצאות שלא היו קיימות מלכתחילה.

למה בית המשפט בכלל מתעסק בתוחלת החיים של אדם? זה לא נשמע קצת מוזר?

זה אולי לא נושא נעים, אבל בדיני נזיקין חייבים לחשב כמה זמן אדם צפוי להזדקק לפיצוי. כך למשל, כמה שנים הוא יגור במוסד? כמה שנים יקבל ליווי? לכן בתי המשפט נעזרים במומחים רפואיים ובנתונים סטטיסטיים. הם לא מנבאים מוות, אלא מחשבים לצורך הפיצוי בלבד. גם בפסק הדין השופט מצטט פסיקות קודמות שמבהירות עד כמה התחושה בנושא קשה, אבל ההלכה מחייבת לקבוע נתון כדי לאמוד את הנזק.

מה קרה עם הגרסה של התובע שבה אמר לחוקרת שהוא עצמאי לגמרי?

הנתבעת ניסתה להשתמש בזה כדי להוכיח שהוא לא באמת סיעודי. אבל התובע הסביר בבית המשפט שהוא רצה להאמין שיוכל לחזור לעצמאות, וש"הוא רק משלה את עצמו". העדויות של האחות ושל המומחים הראו תמונה ברורה: הוא לא מסוגל לבצע פעולות בסיסיות ללא עזרה. כך שהמשפט האופטימי שאמר הקשיש לחוקרת לא שינה את התמונה העובדתית.

האם זה שהאיש ערירי השפיע על החלטת בית המשפט?

מאוד. מאחר שאין לו בני משפחה שיכולים ללוות אותו, לעזור לו או אפילו לבקר אותו, בית המשפט נתן לכך משקל. האחות העידה שאף אחד מהמשפחה לא מתקשר אליו בכלל. המשמעות היא שהוא תלוי לחלוטין במערכת, ולכן יש לדאוג לו לליווי, לשעות עזרה ולתנאי מגורים הולמים. אחרת הוא פשוט יישאר לבד לחלוטין, ללא תמיכה.

למה בכלל היה צורך במומחים שונים - אורתופד, אונקולוג ורופא פנימי?

כל מומחה עוסק בשאלה אחרת: האורתופד קובע מה הנזק הגופני שאירע בעקבות התאונה; האונקולוג נדרש לבדוק האם מחלת הסרטן הישנה משפיעה על מצב התובע כיום; הרופא הפנימי בוחן מחלות רקע אחרות, למשל עישון, שעלולות להשפיע על תוחלת החיים או על הצורך בטיפול.כדי לחשב פיצוי לתקופה של שנים קדימה, חייבים להבין את כל התמונה הרפואית.

למה השופט התייחס בכלל לשיחות של התובע עם אנשים אחרים במוסד?

מפני שזה חלק מהתפקוד החברתי שלו. העובדה שהוא לא יוצר קשר עם בני משפחה, ושאינו משתלב היטב חברתית עם דיירים אחרים, מחזקת את המסקנה שהוא זקוק לסביבה יציבה ושקטה. זה מסביר למה חדר זוגי דווקא יפגע בו יותר מחולה אחר, ולכן יש צורך בחדר פרטי.