בית משפט   פסק דין
צילום: דאלי

אם ל-5 ביקשה שיקום כלכלי, הנאמנת התנגדה - מה הוחלט?

החובות שצברה האשה נבעו, בין היתר, מהוצאות רפואיות על ילדיה, שחלקם סובלים מבעיותץ רפואיות שונות, ומאובדן הכנסה בשל היעדרויות תכופות ממקומות עבודה קודמים. הנאמנת שמונתה לניהול חדלות הפירעון התנגדה לבקשת השיקום הכלכלי, בטענה שהחייבת לא עושה מאמץ מספיק כדי להגדיל את הכנסותיה

עוזי גרסטמן |

רשמת ההוצאה לפועל בחיפה קבעה באחרונה כי אשה בת 37, אם לחמישה ילדים, תזכה לשיקום כלכלי למרות התנגדות הנאמנת שמונתה להליך. הנאמנת טענה כי החייבת לא עושה די למקסם את הכנסותיה, ולכן אין הצדקה לאשר לה את ההליך. ואולם הרשמת קבעה כי נסיבות חייה החריגות, הכוללות טיפול בילדים, שחלקם סובלים מבעיות בריאותיות, מצדיקות את מתן ההזדמנות לשיקום כלכלי.


החייבת פנתה להליך חדלות פירעון מתוך מטרה לקבל הפטר מחובותיה ולפתוח דף חדש בחייה. החובות שצברה נבעו, בין היתר, מהוצאות רפואיות על ילדיה ומאובדן הכנסה בשל היעדרויות תכופות ממקומות עבודה קודמים. הנאמנת שמונתה לניהול הליך חדלות הפירעון התנגדה לבקשה, בטענה כי החייבת לא ממצה את פוטנציאל ההשתכרות שלה ולא עושה מאמץ מספיק כדי להגדיל את הכנסותיה.


במהלך הדיונים התברר כי החייבת מגדלת לבדה חמישה ילדים, שכאמור חלקם סובלים מבעיות רפואיות שונות - מה שמגביל את יכולתה להשתלב בעבודה במשרה מלאה. בנוסף, הוצגו מסמכים רפואיים המעידים על כך שהיא נאלצת להיעדר לעתים קרובות מעבודתה בשל הטיפול בילדיה. החייבת טענה כי מצבה מקשה עליה למצוא עבודה שתאפשר לה לשלב בין חיי המשפחה לבין דרישות שוק העבודה, וכי אין לה אפשרות להעסיק מטפלת שתסייע לה בטיפול בילדים.


הנאמנת טענה כי החייבת אמנם מתמודדת עם אתגרים משמעותיים, אך עם זאת היא חייבת לעשות מאמץ גדול יותר להשתלב בשוק העבודה ולמצות את כושר ההשתכרות שלה. עוד נטען כי היא לא מציגה ראיות לכך שניסתה למצוא עבודה המותאמת למצבה, וכי אין הצדקה לפטור אותה לחלוטין מחובתה לשלם את חובותיה. היא ציינה גם כי, "לא ניתן לאשר תוכנית פירעון המבוססת על הכנסה כה נמוכה, כאשר החייבת אינה מוכיחה כי היא עושה כל שביכולתה להגדיל את הכנסותיה. גם אם מצבה מורכב, אין בכך כדי להוות הצדקה מוחלטת לפטור מחובותיה".


הרשמת קבעה כי יש להתחשב בנסיבות החריגות של החייבת, ובהתאם לכך לאפשר לה הליך שיקום כלכלי. בהחלטתה היא ציינה כי, "לא ניתן להתעלם מהעובדה שהחייבת נאלצת לטפל לבדה בחמישה ילדים, שחלקם חולים, ומכך שהדבר משפיע באופן ישיר על יכולתה להשתלב בשוק העבודה במשרה מלאה". עוד נכתב בהכרעה כי, "ההליך נועד לתת הזדמנות לחייבים לחזור למסלול כלכלי תקין, ויש לבחון כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במצב המשפחתי, הבריאותי והכלכלי של החייב". הרשמת ציינה גם כי החייבת הוכיחה כי פעלה בתום לב, וכי מצבה מקשה עליה לשפר את הכנסותיה בטווח המיידי.


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

על פי פסק הדין, החייבת תקבל הזדמנות להליך שיקום כלכלי, שיאפשר לה להקטין את חובותיה ולנהל חיים כלכליים תקינים בעתיד. הרשמת הבהירה כי כל עוד החייבת תפעל בתום לב ותעמוד בהתחייבויות שייקבעו להמשך ההליך, היא תוכל לזכות בהפטר מחובותיה. "מדובר בהחלטה שמביאה לידי ביטוי איזון בין הצורך של החייבים לשקם את חייהם לבין האינטרס של הנושים לקבל את כספם, תוך התחשבות מיוחדת בנסיבות חריגות הקשורות למשפחה ובריאות", נכתב בהחלטה.


האם החייבת ניסתה לפנות לעזרה כלשהי לפני שפנתה להליך חדלות פירעון?


החייבת טענה כי ניסתה לקבל סיוע כלכלי מגורמים שונים, כולל הרשויות המקומיות ועמותות, אך לא קיבלה תמיכה מספקת שאפשרה לה לצאת מהמשבר הכלכלי אליו נקלעה.

קיראו עוד ב"משפט"


כיצד משפיע מצבה הרפואי של החייבת עצמה על כושר השתכרותה?

במהלך הדיון עלתה גם סוגיית מצבה הרפואי של החייבת עצמה, שלדבריה סובלת מבעיות רפואיות המונעות ממנה לעבוד במשרה מלאה. המסמכים הרפואיים שהוצגו תומכים בכך שהיא לא מסוגלת לעבודה פיזית מאומצת.


האם החייבת קיבלה תמיכה כספית מהאב של ילדיה?


הרשמת התייחסה גם לנושא זה, וציינה כי החייבת לא מקבלת תמיכה כספית סדירה מהאבא של ילדיה, שמכור לסמים - מה שמגביר את הקושי הכלכלי שלה.


במקרה אחר, בפסק דין ע"א 6416/01 בנבנישתי נגד כונס הנכסים הרשמי, נדונה שאלת תום הלב של החייב בהליכי פשיטת רגל, ונקבע כי בהיעדר תום לב, אין החייב זכאי לחסות בצל המטריה של הפקודה. במקרה נוסף, בפסק דין ע"א 476/20 פלוני נגד כונס הנכסים הרשמי, מדובר בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שלא להעניק הפטר לחייב, בשל חוסר תום לב ביצירת החובות ובהתנהלותו בהליך פשיטת הרגל. בית המשפט העליון דחה את הערעור, והדגיש את חשיבות תום הלב בהליכי פשיטת רגל. ברע"א 6485/19 כונס הנכסים הרשמי נגד פלונית, מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להעניק הפטר לחייבת, למרות התנגדות כונס הנכסים הרשמי. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, וקבע כי יש לבחון בקפידה את התנהלות החייבת לפני מתן הפטר, בייחוד כשקיימות אינדיקציות לחוסר תום לב. פסקי דין אלו מדגישים את החשיבות הרבה שמייחס בית המשפט לתום הלב של החייבים הן ביצירת החובות והן בהתנהלותם במהלך הליכי פשיטת הרגל.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.