פועל בניין
צילום: Getty images Israel

ערער על דחיית תביעה של פגיעת עבודה - ויקבל הזדמנות נוספת

האיש, שעבד במשך שנים רבות בענף הבנייה, ערער על החלטת בית הדין האזורי שלא למנות מומחה רפואי לצורך בירור תביעתו להכרה בליקוי שמיעה, כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק. שופטי בית הדין הארצי לעבודה סברו שבית הדין האזורי החמיר מדי עמו וקיבלו את הערער

עוזי גרסטמן |
נושאים בכתבה דיני עבודה משפט


בפסק דין שפורסם באחרונה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בראשות השופטת לאה גליקסמן, התקבל ערעורו של אדם שעבד בענף הבנייה על החלטת בית הדין האזורי שלא למנות מומחה רפואי לצורך בירור תביעתו להכרה בליקוי שמיעה, כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק. השופטים קבעו כי יש למנות מומחה, תוך שהם מציינים: "בית הדין האזורי החמיר יתר על המידה עם המערער".




המקרה עוסק במערער, יליד 1969, שעבד בענף הבנייה במשך שנים רבות, בתחילה כעובד ולאחר מכן הוא שימש מפקח בנייה עצמאי מ-2001. במהלך עבודתו, פיקח האיש על אתרי בנייה קטנים ובינוניים, שכללו שימוש בכלים כבדים כמו פטישי חציבה, מכונות ניסור בטון ומשחזות. לטענתו, הוא עבד שמונה-תשע שעות ביום בסמוך לכלים הרועשים.


בפברואר 2021 הוא הגיש תביעה להכרה בליקוי השמיעה שלו כפגיעה בעבודה. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו, בטענה שלא הוכח כי נחשף לרעש מזיק - ובעקבות כך פנה המערער לבית הדין האזורי.



בית הדין האזורי: האיש לא הגיש ראיות אובייקטיביות



בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער, תוך שהוא מדגיש כי אין די בתצהירו ובעדויותיהם של העדים מטעמו כדי להוכיח חשיפה לרעש מזיק. נקבע כי לא הוגשו ראיות אובייקטיביות, כמו בדיקות רעש או חשבוניות שמוכיחות את היקף עבודתו באתרי בנייה. בנוסף, נטען כי עבודתו של המערער היתה מגוונת, ורק חלק ממנה התבצע באתרים שבהם ייתכן שהיה רעש מזיק.


השופט ציין בפסק הדין שפרסם בית הדין האזורי לעבודה כי, "העובדה שעבודתו המשרדית של המערער נעשתה בקרבת אתרי הבנייה, אינה מעידה בהכרח על חשיפה לרעש מזיק, מה גם שחלק מעבודותיו בוצעו בחנויות רשת קסטרו שאינן דורשות שימוש בכלים כבדים".




בערעורו, טען המערער כי בית הדין האזורי התעלם מעדויות התומכות בגרסתו, ומהעובדה שלא היתה לו אפשרות לבצע בדיקות רעש. הוא הוסיף כי כלים כבדים ושימוש במכשירי ניסור בטון היו חלק מהותי בעבודתו. לטענתו, העובדה שלא מונה מומחה רפואי פוגע בזכותו לבירור הוגן של תביעתו.




בית הדין הארצי קיבל את הערעור, וקבע כי יש למנות מומחה רפואי לבחינת תביעתו של המערער. בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "שוכנענו כי בית הדין האזורי החמיר עם המערער, וכי די בתשתית הראייתית שהובאה על ידו כדי ללמד בסבירות הנדרשת שנחשף בעבודתו לרעש שעשוי להיות מזיק".

קיראו עוד ב"משפט"


"עדויות המערער ועדי המומחים שלו לא נסתרו"


השופטת גליקסמן ציינה כי הלכת פאנוס, המתייחסת למקרים שבהם אין אפשרות להציג ראיות אובייקטיביות כמו בדיקות רעש, מחייבת מינוי מומחה כשיש תשתית ראייתית מספקת. "עדויות המערער ועדי המומחים שלו לא נסתרו, ויש לראות בהן בסיס מספק למינוי מומחה רפואי", היא כתבה.



בפסק הדין הודגשו כמה נקודות: התשתית העובדתית שהציג המערער, כולל עדויות תומכות, מספיקה לצורך מינוי מומחה; ההימנעות מהגשת חשבוניות או דוחות עבודה נבעה מכך שהמוסד לביטוח לאומי לא דרש אותן במפורש בשלב מוקדם של התהליך; הלכת פאנוס מדגישה את החשיבות של מינוי מומחים במקרים שבהם קיימת סבירות לחשיפה לרעש מזיק, גם אם אין ראיות ישירות לכך.


פסק הדין מחדד את האחריות של בתי הדין לעבודה לוודא בירור מלא של תביעות רפואיות, בייחוד במקרים שבהם אין אפשרות להציג ראיות אובייקטיביות. ההחלטה עשויה לשמש תקדים במקרים דומים, שבהם עובדים מתקשים להוכיח את תנאי עבודתם בשל היעדר תיעוד מתאים.



במקרה אחר, בית הדין האזורי לעבודה בחיפה פסק באחרונה בתביעה של מורה ותיק בדרקישה להכרה בתאונת עבודה. פסק הדין עסק באירוע שהתרחש ב-2017, שבמסגרתו הוזמן המורה לחדרה של מנהלת בית הספר שבו עבד, ונאלץ להתמודד עם עימות פומבי משפיל שניהלה המנהלת לעיני תלמידה והוריה. האיש, ששימש מורה לפיזיקה ולמתמטיקה במשך יותר משני עשורים, הוזמן לחדרה של מנהלת בית הספר. שם, בנוכחות תלמידה והוריה, דרשה ממנו המנהלת להתנצל על כך שטען שהתלמידה שיקרה בנוגע לעבודה שניתנה בכיתה. המורה הופתע מהפגישה, שלא הוכן אליה מראש, ונאלץ להתמודד עם הביקורת של המנהלת שהטיחה בו כי "התנהלותו אינה ראויה". לפי עדותו, האירוע גרם לו לתחושות קשות של השפלה וסערת רגשות. הוא סיים את יום הלימודים ויצא לביתו במצב נפשי ירוד. למחרת, הוא פנה לרופא משפחה שהתלונן בפניו על חרדה ודיכאון, ובהמשך נזקק לטיפול פסיכיאטרי ונעדר מעבודתו עד פרישתו לפנסיה באותה שנה.


הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
שופטת בית משפט
צילום: Photo SaUl Bucio on Unsplash

הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?

עסקת מכר לבית פרטי במיתר נהפכה למאבק משפטי ממושך, כשמוכרת דרשה מאות אלפי שקלים בטענה להפרת הסכם. היא צדקה, אבל...

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא התחיל, כמו לא מעט עסקות נדל"ן בישראל, ברצון למכור בית ולהמשיך הלאה. בית מגורים במיתר, עסקה שנחתמה בינואר 2022, סכום של יותר מ-3 מיליון שקל, לוח תשלומים מדורג, והתחייבות ברורה מצד המוכרים להעביר נכס נקי מעיקולים. אלא שמאחורי החתימות והסעיפים המשפטיים הסתתרה מציאות מורכבת יותר: חובות עבר, הליכי הוצאה לפועל, ועיקולים שהוטלו בזה אחר זה. כשהקונים עצרו את התשלומים, והמוכרת פנתה לבית המשפט בדרישה לפיצויים מוסכמים ולדמי שכירות, נדרש השופט יניב בוקר, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, להכריע מי באמת הפר את ההסכם, ומתי.

בפסק דין מפורט, שניתן באחרונה, קבע בית המשפט כי המוכרת היא זו שהפרה את ההסכם באופן יסודי, כבר בשלב מוקדם, כשלא הסירה עיקול שהוטל על הנכס במועד שנקבע בהסכם. בעקבות כך, נקבע כי הקונים היו רשאים לעצור את התשלומים, ולא ניתן לחייבם בפיצויים או בדמי שכירות. התביעה נדחתה, וגם התביעה שכנגד של הקונים נדחתה, אך המוכרת חויבה לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של עשרות אלפי שקלים.

העובדות עצמן לא היו שנויות במחלוקת. הצדדים חתמו ב-11 בינואר 2022 על הסכם מכר למכירת בית המגורים במיתר. המוכרים היו בני זוג לשעבר, והקונים - זוג שרכש את הבית במחיר שנקבע על 3.075 מיליון שקל. ההסכם כלל חמש פעימות תשלום, חלקן ישירות לבנקים ולנושים, וחלקן למוכרים עצמם. כבר במעמד החתימה היה ידוע על עיקול אחד, בסכום של כ-484 אלף שקל, והקונים שילמו אותו ישירות ללשכת ההוצאה לפועל, כפי שנקבע בהסכם.

אלא שלאחר מכן, כך עלה מהראיות, הוטלו עיקולים נוספים על הנכס, בגין חובות של אחד המוכרים. כאן החל הסכסוך. המוכרת טענה כי הקונים חדלו לשלם את התמורה במשך כשנה, אף שתפסו בעלות על הבית והתגוררו בו, ולפיכך הפרו את ההסכם הפרה יסודית. היא דרשה פיצויים מוסכמים בסכום של יותר מ-300 אלף שקל, וכן דמי שכירות עבור תקופת המגורים בנכס.

הכניסה לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער נזקים

מנגד, הקונים טענו כי עצרו את התשלומים כדין, משום שהמוכרים הפרו את התחייבותם החוזית להסיר עיקולים בתוך פרק זמן קבוע. לדבריהם, ההסכם קבע במפורש כי אם יוטל עיקול על זכויות המוכרים בדירה, “הקונה יהא פטור מהמשך התשלומים על פי הסכם זה עד להסרתם”. עוד הם טענו כי כניסתם לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער את נזקיהם, לאחר שהמוכרים לא עמדו בהתחייבויותיהם.

צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.