טראמפ הקים את מועצת השלום לעזה. האם יישאר עד שתשיג את מטרותיה?

ב-17 בנובמבר 2025 התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה מס' 2803. בהחלטה אישרה המועצה את תוכנית 21 הנקודות של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, וכן בירכה על הקמת "מועצת השלום" שמטרתה לכאורה היא לתמוך בשיקום הרצועה. 

באותה החלטה אושרה פריסת "כוח ייצוב" בינלאומי, שמטרתו שמירה על השלום באזור. עם זאת, יש הסוברים שטראמפ משתמש בהחלטה ובמנדט שניתן לו כאמצעי לפרק למעשה את האו"ם ולהקים יש מאין התארגנות חדשה ששיקום עזה יהיה רק המשימה הראשונה שלה. למרות ההתנגדות, או לכל הפחות הסתייגות של חלק מהמדינות באירופה ובעולם בכלל, הודיעו לא מעט מדינות על הכוונה שלהן לקחת חלק במועצה המתגבשת. 

מה היקף ההשקעה הנדרש לשיקום הרצועה, מי המדינות שהסכימו לקחת חלק בגוף החדש המתגבש, כמה זמן זה ייקח ומה ואיך הכל ייראה בסוף? 

מאות מיליוני טונות של פסולת ממתינים לפינוי

המלחמה בעזה, שהתחילה ב-7 באוקטובר 2023 ונמשכת למעשה עד היום, הביאה להרס עצום ברצועה בכלל, ובעיר עזה בפרט. למרות זאת, תושבי עזה מעולם לא חדלו לתמוך בחמאס ובמטרותיו. עם זאת, קיימת הסכמה רבתי בעולם שהמצב כפי שהוא אינו יכול להימשך ויש צורך לשקם את עזה. צילומי לוויין, סיורי מומחים בשטח ותמונות המתפרסמות מעת לעת מהרצועה, מצביעים על כך שכ-80% מהמבנים בעזה הפכו לעיי חורבות, או שהם לכל הפחות אינם ראויים למגורים. ועדיין אין אומדן ברור של התשתיות שנהרסו. 

• המספר היומי - 3.5 מיליארד דולר תקציב האו"ם. למה גוטרש הזהיר מקריסה?
• המנהיגים בועידת האקלים מזהירים מהסכנה, אבל הוועידה כולה היא הצגה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בתחילת 2025 העריכו מומחים שמאות מיליוני טונות של פסולת בניין קיימים בעזה. ההערכות מדברות על 30, 40 ואפילו 50 מיליון טון פסולת. ככל הנראה מדובר בהנחה שמרנית, וההרס ברצועה גדול הרבה יותר. אם תתחדש הלחימה בעקבות סירובו של החמאס להתפרק מנשקו היא תהיה עצימה והרסנית, משום שהפעם לא יצטרך צה"ל להתחשב בחטופים ולהימנע מתקיפות באזורים מסוימים. 

מומחים מעריכים שפינוי ההריסות בלבד עלול לארוך עשור ואולי אף מעבר לכך. כותב שורות אלה מאמין שהפינוי בלבד ייקח הרבה יותר. זאת משום שבין ההריסות ובעיי החורבות נמצאת כמות אדירה של חומרי נפץ, חימושים וכיוצא באלה. מדובר בפצצות שלא התפוצצו, חומרי נפץ שאבדו או ננטשו על ידי החמאס וחומרי נפץ, נשק ואביזרים נפיצים אחרים שהחמאס איפסן בבתים של אזרחים שבינתיים קרסו. 

כולי תקווה שפינוי ההריסות יתבצע בזהירות המתבקשת, תוך דאגה לביטחונם של העושים במלאכה. כמו כן, יש לקחת בחשבון שלמרות ההסכמה לכאורה של החמאס לתהליך, עלול להיווצר מצב שפעילי חמאס או פעילים של ארגוני טרור אחרים עלולים לגלות התנגדות חמושה לתהליך. זאת בדיוק הסיבה לכך שישראל עומדת על כך שהחמאס יפורק מנשקו לפני שיתחיל תהליך כלשהו של שיקום. אבל החמאס, שלא במפתיע, מתנגד לפירוקו מנשק.

• ראש בראש: ג'ורג' חורש מול שמואל חרל"פ
• החברה ששואפת לעשות לתחבורה האווירית את מה שעשו כלי הרכב החשמליים לכבישים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

עלויות השיקום: 50-100 מיליארד דולר ואולי יותר

באשר לעלויות - ההערכות נעות בטווח של בין 50 מיליארד דולר ארה"ב, לבין 100 מיליארד. יש הסבורים שהעלויות תהיינה גבוהות אפילו יותר, ועלולות להגיע לכדי 300 מיליארד דולר. האמת היא שדי קשה לייצר הערכה מבוססת. אף אחד לא באמת יודע כמה פסולת בניין והרס יש ברצועה. כמו כן, אין באמת הסכמה של מהות השיקום ומה הסטנדרט שעל פיו הוא יימדד. האם שיקום הוא החזרת המצב לקדמותו, והפיכת עזה למקום שאפשר לגור בו ותו לא? או שמא תהיה זו בנייה מחדש של הרצועה, במטרה להפוך אותה ל"שווייץ של המזרח התיכון"? 

כמו כן, כשמתפרסמת הערכה כזאת או אחרת המתייחסת לעלויות השיקום בעזה, חשוב לבדוק מי פרסם אותה. גוף עוין לישראל יפרסם מן הסתם הערכות מופרזות, בכוונה להצביע על "הרס בלתי סביר" שצה"ל גרם. גוף אחר יצביע על מספר מופרז של מבנים שנהרסו ומספר העזתים העקורים, כדי לייצר תמונה מסולפת של המספר האמיתי של התושבים בעזה. אפילו מספר ההרוגים והנעדרים בעזה איננו מוסכם, ולא ברור מה היחס בין "לוחמי חמאס" לבין "אזרחים עזתים תמימים" שנהרגו. 

לדעתי הצנועה ייקחו לפחות שנה-שנתיים רק להעריך את הנזקים ולהסכים על המטרות הסופיות של השיקום. רק אחר כך תתאפשר הערכה סבירה ומציאותית של עלויות השיקום והזמן הנדרש לו. יש הערכות הגורסות שהשיקום לא יסתיים לפני 2040. לדעתי הצנועה, השיקום עלול לארוך הרבה יותר, וגם 2050 היא הערכה שמרנית למדי.    

עשרות מדינות הצטרפו למועצה, אירופיות רבות - בחוץ 

בינתיים, הקמת "מועצת השלום" בעזה שנויה במחלוקת. עד כה הודיעו טורקיה, קטאר ואינדונזיה על כוונתן להצטרף למיזם, ולצדן גם פקיסטן, ארגנטינה ואוזבקיסטן. מדינות נוספות שתצטרפנה למיזם הן וייטנאם, איחוד האמירויות, בחריין, אזרבייג'ן, אלבניה, בלארוס, הונגריה, מרוקו, קוסובו, מצרים, סעודיה, ירדן, ארמניה, בולגריה, קזחסטן, מונגוליה, ופרגוואי. גם ישראל הודיעה שתיקח חלק בשיקום הרצועה. והראשונה במעלה - ארצות הברית היא שתוביל את המועצה. 

ב-28 בינואר הוכרז על מדינות שבוודאות ישתתפו במועצה. ישראל לא נכללת ברשימה. בנוסף, כל המעצמות האירופיות נמנעו מלהצטרף. מדובר בצרפת, גרמניה, ואנגליה, שאליהן הצטרפו מדינות אירופיות אחרות שלא הודיעו על אי הצטרפותן, אבל בפועל לא הצטרפו. בסביבת הנשיא טראמפ אמרו שגם רוסיה הוזמנה, אבל הרוסים טוענים שהבקשה עדיין נבחנת. סין אפילו לא הוזמנה. 

בסביבת הנשיא טראמפ יש המודים שהכוונה של המועצה החדשה היא למעשה להחליף את האו"ם בהתארגנות חדשה התואמת את המצב הבינלאומי העכשווי. זאת לעומת האו"ם ומועצת הביטחון, שבה התקבע מצב שהיה נכון לזמנו, קרי סוף מלחמת העולם הראשונה. 

החברות הקבועות במועצת הביטחון כיום הן ארצות הברית, רוסיה, סין, צרפת ובריטניה. שתי האחרונות חדלו מזמן להיות "מעצמות" והן נמצאות בתהליך מואץ של אסלאמיזציה והידרדרות כלכלית מואצת. מועצת הביטחון הוא המקום האחרון שבו נותר שריד מסוים לתהילת העבר שלהן, והן אינן מוכנות לוותר עליו. באשר לרוסיה, גם היא כבר לא ממש מעצמה, אף שפוטין מנסה לעצב את מעמדה ככזאת. סין, שהיא אכן מעצמה, מצויה בעימות חזיתי עם ארה"ב ומעולם לא התבקשה לקחת חלק במתרחש בעזה. 

בנוסף, כל מדינה שמעוניינת להישאר במועצה נדרשת לשלם מיליארד דולר בשנה הראשונה, ונראה שגם צרפת וגם אנגליה לא ממהרות לוותר על סכום כזה, על רקע היציבות המעורערת של הכלכלות שלהן עצמן, במיוחד הכלכלה הצרפתית המידרדרת. 

אינטרסים כלכלייים בעיקר, אבל לא רק 

הסיבה להצטרפות של המדינות שנענו ליוזמה היא בעיקר כלכלית. בשורות לעיל הוזכרו עלויות השיקום הצפויות, שעשויות לנוע בטווח של בין 50 מיליארד דולר לבין 100 מיליארד דולר. לדעתי, הסכומים יהיו אפילו גבוהים יותר, בהתאם למטרות הסופיות שייקבעו לשיקום עזה. לכל אחת מהמדינות הללו יש אינטרס לקחת חלק בשיקום, ומכאן משתמע שגם חלק ברווחים האדירים. כמו כן, מדינות אלה יוכלו לשלוח לעזה עובדים, מה שעשוי להקטין את האבטלה בהן. 

בכתבה קודמת (למה מצרים לא רוצה את העזתים? הסיבות האמיתיות) כתבתי ששיעור האבטלה במצרים גבוה, ומגיע לכדי 10% ויותר. מדובר בשיעור משמעותי, שעלול לאיים בטווח הבינוני והארוך על יציבות השלטון במצרים. עשרות, ואולי מאות אלפי מצרים שיועסקו בפרויקט השיקום בעזה יוכלו להקל משמעותית על הכלכלה המצרית. גם הטורקים לוטשים עיניים לשיקום, הן מבחינת התעסוקה והן משום שטורקיה היא יצואנית של חומרי בניין, בדגש על פלדה ומלט. הכלכלה הטורקית מקרטעת, ובהחלט  לא יזיקו לה כמה עשרות מיליארדי דולרים. 

מעבר לאינטרס הכלכלי, לחלק משמעותי מהמדינות שהצטרפו למועצת השלום, יש גם אינטרסים אחרים. טורקיה, אחת המדינות המשמעותיות לכאורה החברות במועצה, מונהגת על ידי אדם שחונך על ברכי "האחים המוסלמים" ואוחז בדעות אסלאמיסטיות רדיקליות. גם קטאר הצטרפה למועצה מאותה הסיבה בדיוק. לקטאר לא חסר כסף, אבל היא פועלת ללא הרף בעשורים האחרונים להפצת האסלאם במדינות המערב. מבחינתם, החמאס מייצג יותר מכל את האג'נדה שלהם. לכן הקטארים הצטרפו לעגלה, פחות על מנת להפיק ממנה רווח כספי ויותר על מנת לשמור על החמאס שלא יפורק ושלא יאבד מכוחו. 

סעודיה ומצרים, מעבר לאינטרס הכלכלי, הצטרפו בדיוק מהסיבה ההפוכה - למנוע מהחמאס את האפשרות להעתיק את הפעילות הדתית שלו אל תוכן. פקיסטן ואינדונזיה, למרות הריחוק שלהן מאזורנו, הצטרפו הן על רקע כלכלי והן על רקע הרצון שלהן לשמור על הצביון האסלאמיסטי של עזה. שאר המדינות מצאו את עצמן בתוך ההסכם, בעיקר על רקע האפשרות להפיק ממנו תועלת כלכלית או מדינית. 

נשיא ארגנטינה, שהוא תומך נלהב ומובהק של ישראל, עושה זאת כנראה גם על רקע הרצון שלו לשמור על האינטרס של ישראל, נוסף על האינטרס הכלכלי המובהק של ארצו בשיקום עזה. אינטרס נוסף של נשיא ארגנטינה הוא לצבור נקודות זכות אצל הנשיא טראמפ. ככל הנראה, המשימה הזאת כבר הוכתרה בהצלחה. רק אמש פרסם נשיא ארצות הברית בחשבון ה-X שלו, שמועצת השלום מכירה בארגנטינה כחברה מייסדת. עבור ישראל מדובר בחדשות מצוינות, בהינתן העובדה שהחברות המייסדות עשויות להנות מזכויות כאלה ואחרות שאין לחברות אחרות שלא הוכרו כמייסדות.     

ככל שמועצת השלום בעזה תקרום עור וגידים וככל שתתקדם יותר לכיוון השגת פתרון מעשי לבעיית עזה, תצטרפנה ככל הנראה גם מדינות אחרות שכעת יושבות על הגדר. 

ארה"ב ידועה כמי שנוטשת פרויקטים ארוכי טווח 

חשוב להבין כי מועצת השלום טומנת בחובה הזדמנות פז להישגים חסרי תקדים במזרח התיכון. אם היא תפעל בהצלחה, עשוי המזרח התיכון להיפטר מאחת הבעיות הכואבות, אחד הפצעים המוגלתיים של האזור. מנגד, אם המועצה הזאת תיכשל, אף מדינה לא תרצה שהכישלון הזה יהיה רשום על שמה. 

למרבה הצער, הסיכויים לכישלון זהים לסיכויי ההצלחה, או אפילו גבוהים יותר. העזתים הם אותם עזתים, המזרח התיכון הוא אותו המזרח התיכון ולא נראה שהוא עומד לקראת שינוי, לפחות לא בעזה. גם החלומות הוורודים ביותר עלולים להתפוגג בגלל פוליטיקה קטנה, טרור, מלחמות אגו ועוד. 

בנוסף, אני מעריך שיש מדינות שמבינות ומעריכות שהתוכנית הגדולה לא תצא לפועל, משום שלארצות הברית פשוט אין אורך הנשימה המספיק. מדובר בתוכנית שההכנה והביצוע שלה משתרעים על פני עשורים, וארצות הברית ידועה, למרבה הצער, ככזאת שנוטשת פרויקטים אם הם לא מצליחים כאן ועכשיו. ארצות הברית התחילה מלחמה בUוייטנאם - ונטשה את בעלי בריתה. נכנסה לאפגניסטן - ונטשה בקול ענות חלושה. נכנסה לעיראק - וחוללה חורבן שהשליך את עיראק לזרועות האיראנים. האמריקאים שתפו פעולה עם הכורדים בצפון סוריה, ונטשו אותם לגורלם. (ראו: הכורדים שילמו את המחיר: טורקיה היא השליטה החדשה בצפון סוריה). 

בין היחידות שלא ננטשו היא ישראל, אף שבימי ממשל ביידן היא לא הייתה רחוקה מזה. אפילו המדינות החברות בברית נאט"ו חשות נבגדות, כשהנשיא טראמפ מחייב אותן להעלות את הוצאות ההגנה שלהן ולמעשה לממן אותה בעצמן. זאת תוך שהוא מאיים בהעלאת מכסים למדינות שלא יעשו כן. 

בנוסף, קיימת המחלוקת בנושא גרינלנד, שמעיבה על היחסים בין ארצות הברית לאירופה. אבל זה כבר נושא למאמר אחר. אין פלא, לפיכך, שמדינות שחשות שלא יפיקו תועלת בטווח הקצר, לא ממהרות להצטרף לעגלה.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, לא ניתן להעריך את סיכויי ההצלחה של "מועצת השלום" בעזה. מבחינת ישראל, היא הפיקה את התועלת המיידית והשיבה את כל החטופים. כמו כן, ישראל שולטת במעל מחצית משטח רצועת עזה, וספק אם תיסוג משם אי פעם. אם השלב הבא יתממש, החמאס יפורק מנשקו ויחדל לשלוט בעזה, לפחות פורמלית. 

במאמר קודם הסברתי שמבחינה רעיונית, החמאס שולט בעזה. תושבי עזה מעולם לא חדלו לתמוך בחמאס ובמטרותיו וספק אם יעשו זאת בעתיד הנראה לעין. עם זאת, הרבה יותר מסביר להניח שאם חמאס יסרב להתפרק מנשקו, איש לא יפרק אותו מלבד ישראל. אף מדינה לא תסכן חיילים כדי לבצע תמרון צבאי בעזה, מה שיותיר את מלאכת הפירוק לישראל. זאת בעוד כל שאר המדינות יושבות ביציע, מריעות או, סביר להניח, מותחות ביקורת על ישראל.

האם התוכנית תתקדם מעבר לפירוק חמאס? אני מרשה לעצמי להעריך שמעבר להרבה דיבורים, הערכות, התוועדויות, ראיונות טלוויזיוניים וכיוצא באלה, לא תחול כל התקדמות. זאת הן בגלל ניגודי אינטרסים ברורים בין מדינות שונות והן בגלל אורך הנשימה הנדרש להוצאת תוכנית גרנדיוזית כזאת לפועל, שלמרבה הצער איננו בנמצא אצל אף מדינה. 

המצרים - הם הצטרפו לתוכנית רק כדי לוודא שאף עזתי לא יעזוב את עזה ולא מעבר לכך. הטורקים והקטארים - כדי לדאוג לחמאס. מדינות אחרות - על מנת להפיק רווחים עתידיים. האמריקאים - כדי להפיק רווחים עתידיים וכך הלאה. אבל בתוכנית הגרנדיוזית של טראמפ יש הרבה משתנים, שכל אחד מהם עלול לתקוע את התוכנית למשך זמן רב. כבר במכשול הראשון עלולות כמה מדינות לרדת מהרכבת. ככל שהמכשולים יתרבו, כך יותר מדינות ינטשו. האמריקאים, עם כל האמפתיה אליהם, טובים רק בספרינטים אבל ממש גרועים במרתון. 

אולם יש סיכוי שיהיה הישג אמריקאי אחד בתסבוכת הזאת - החלפת האו"ם ונטרול ההשפעה ההרסנית שלו ושל ארגונים מטעמו (ובכלל זה אונר"א) באזור. והעזתים? עם כל הצער שבדבר, גורלם נחרץ להישאר בעליבותם עוד שנים ארוכות בעתיד. לצערי, גם הילדים וגם הנכדים שלנו עדיין ייאלצו להתמודד עם התיק העזתי. לכן טוב תעשה ישראל אם תפעל מהר ככל האפשר למימוש האינטרסים שלה בעזה, כולל אפשרות לעידוד הגירה מאסיבית כבר בשלבים מוקדמים. כך, לפחות, נקודת הפתיחה של הדורות הבאים להתמודדות עם בעיית עזה תהיה טובה יותר מזאת שהייתה לדור שלנו.