עובדות וטענות:

המערערת 1 היא חברה פרטית בעלת רישיון להפעלת שירות אוטובוסים בקו שירות 310 ממודיעין עלית לירושלים. מערער 2 עבד כמנהל פעיל בחברה, מערער 3 היה מנהל מחוז מודיעין עלית ואילו מערער 4 שימש בה כנהג.

המערערים הורשעו בבית משפט לתעבורה בעבירות על צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות), תקנות התעבורה וחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, ובכלל זה: אי עמידה בתנאי רישיון; אי הפעלת שירות סדיר; התנהגות בלתי ניאותה כלפי נוסע; עבירה של הסעת נוסעים שלא בבטיחות ובנוחות; כל זאת בעקבות תלונת נוסע שנסע בקו השירות ממודיעין עלית לירושלים. הסתבר, כי במהלך הנסיעה לא הפעיל המערער 4 את הטכוגרף שבאוטובוס. כמו כן, במהלך הנסיעה, עצר המערער 4 לצורך תדלוק האוטובוס בעוד המתלונן ויתר הנוסעים ישובים בתוך האוטובוס. כשהגיע האוטובוס לירושלים, הוא לא נסע במסלול הקבוע ובפועל דילג האוטובוס על שתי תחנות. אי לכך ובשל האיחור שבהגעת האוטובוס לירושלים, החמיץ הנוסע את האוטובוס האחרון לביתו ונאלץ לקחת מונית.

המערערים 3-2 הורשעו בפלילים בשל אחריותם למעשי עובדיהם. בית משפט קמא הבהיר, כי אחריותם היא משני סוגים: אחריות אישית ואחריות מיניסטריאלית-התנהגותית, וזאת מכח סעיפים 39א ו-39ב לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, המטילים אחריות מיניסטריאלית על מנהלים ומעבידים בשל עבירה פלילית של הכפופים להם אף אם לא היו שותפים לביצוע העבירה ואף אם לא הורו לבצעה. אלא אם כן יוכיח המנהל כי נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת ביצועה של עבירה. נקבע, כי לא הוכח קיומו של מערך הדרכה, פיקוח, בקרה ומשוב בחברה כדי למנוע תופעות כאמור, ולפיכך נפסק כי אין מנוס מהרשעת המערערים.

מכאן הערעור דנן. ב"כ המערערים מיקד ערעורו בשתי טענות מרכזיות: ביטולם של האישומים כנגד המערער 2 בשל טענת "הגנה מן הצדק"; והפחתה בחומרת העונשים, אשר הושתו על המערערים השונים.

דיון משפטי:

כב' הש' ע' חבש:

דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" מבקשת להבטיח קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן מקום שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות, כשם שהיא נתפסת על ידי בית המשפט. ביטולו של הליך פלילי כאמור הוא מהלך קיצוני ובית המשפט יזדקק לו אך במקרים חריגים ביותר באם אכן יראה הנאשם דבר קיומו של קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו.

ב"כ המערערים מבקש לטעון למעין חסינות של מנהל החברה מפני אישומים פליליים בשל עבירות שבוצעו על ידי עובדיו, הגם שאלה נתפסו בביצוען של עבירות קשות וחמורות. ואולם, אין בחוק הפיקוח כדי לחלץ מנהלים מאחריותם למתרחש בחברות שבניהולם. הסדרן אשר התיר למערער 4 לתדלק את האוטובוס שעה ששהו בו נוסעים, אינו האחראי הבלעדי להפרת חובותיה של החברה. האחריות למעשיו מטפסת במעלה הפירמידה, עד למנהל החברה אשר הפקיד את הפיקוח בידיו של אדם לא אחראי ולא היה מעורה כלל בנעשה בחברה שבניהולו.

אין לאפשר למערער 2, אשר נטל על עצמו האחריות להעסקתם של מאות עובדים בחברות שונות, לחמוק מאחריותו לעבירות שבוצעו על ידי פקודיו, ובפרט כאשר הללו עוסקים בהספקת שירותים חשובים לציבור כשירותי התחבורה הציבורית. מערער 2, כמנהל הכללי של החברה ושל חברות נוספות הוא גורם בעל כוח, ובכוח - כידוע - גלומה גם אחריות, אשר אין להתנער הימנה, ובפרט כשבעבירות כה חמורות עסקינן. מחובתו של המנהל להתמצא בנעשה בשטחם של הדרגים הביצועיים באמצעות גופי בקרה יעילים. התמצאות אשר לא הוכחה כאן ואף הופרכה בהכרעת דינו של בית משפט קמא. אי לכך, אחריותו של מערער 2היא כבדה ומשמעותית ואין לפטרו הימנה.

ואולם, לאחר עיון בראיות ובעדויות הצדדים, נקבע כי בית משפט קמא הכביד ידו עם המערערים, עת השית עליהם קנסות והתחייבות בשיעור גבוה. המערערים, ובפרט מערער 2, לקחו אחריות לאירוע הנדון, הביעו צערם על השתלשלות העניינים באופן שיש להקל עימם, וזאת חרף חומרת העבירות בהן הורשעו והעובדה שאין זו עבירתה הראשונה של החברה. לפיכך, התקבל הערעור על גזר הדין ובית המשפט הפחית בקנסות ובהתחייבויות שהוטלו על המערערים.