עובדות וטענות:

התובע הגיע לחוף הים של ראשון לציון ביום האחרון של שנת הלימודים, עת היה בן 14. באותו הזמן נקטו מצילי הים בשביתה, כך שהחל מהשעה 14:00 לא ניתנו שירותי הצלה בחוף. התובע טבע וחולץ מהים על-ידי פקחי עירייה. כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקי גוף קשים.

התובעים 2,3 הם הורי התובע. התובעים תובעים את עיריית ראשון-לציון המחזיקה את החוף ומספקת בו שירותי הצלה, ואת חברות הביטוח המבטחות אותה בביטוח אחריות; את הסתדרות העובדים אשר יזמה את השביתה; ואת מדינת ישראל אשר לה סמכויות פיקוח על העירייה. לטענת התובעים, הנתבעים חבים ביחד לחוד בגין נזקי הגוף של התובע, בשל התרשלותם.

כל אחד מן הנתבעים טוען כי הנתבעים האחרים הם האחראים לנזקו של התובע. כמו כן, טוענים הנתבעים כי יש לייחס לתובעים אחריות מלאה בגין התאונה או לחלופין אשם תורם.

דיון משפטי:

כב' הש' ב' גילאור:

על העירייה היה לנקוט במספר אמצעי זהירות חשובים והם: לנסות לגייס מצילים חלופיים; להגדיל את מצבת הפקחים בחוף; לוודא כי ביום התאונה ייתלו שלטי "אין מציל" על סוכות המצילים; להשמיע אזהרות במערכת הכריזה מפני כניסה למים; לקיים סיור ממונע על החוף ועליו מערכת כריזה; לפנות לועדת החריגים של ההסתדרות לצורך השעיית השביתה ביום התאונה; ליתן הודעות מתאימות לבתי הספר שבתחומה; לדרוש מסגן מנהל החוף לחדול משביתתו או למצוא לו מחליף; וכן להנחות את המצילים להתחיל לעבוד לאחר השעה 7 בבוקר.

מחדליה של העיריה הביאו לכך שמעת שהגיע התובע לחוף, לא חל שינוי באי-מודעותו לקיום השביתה. מכאן, שכאשר נכנס למים לא ידע שהמצילים אינם עובדים. מחדליה של העיריה הוסיפו נדבך נוסף של סיכון למבקרים בחוף, מעבר לסיכון שיצרה השביתה והתנהגותם של הנתבעים האחרים.

התרשלותה של ההסתדרות באה לידי ביטוי בעיקר בהחלטתה כי הפסקת העבודה במהלך השביתה תיעשה בכל סוכות ההצלה ובאמצע היום, במהלך חופשת הקיץ של התלמידים. העובדה כי מדובר בפעולה אינטגרלית לשביתה, אין בה, לכשעצמה, כדי לשלול קביעה שמדובר בהתרשלות. ההסתדרות צפתה בפועל כי מתכונת זו של השביתה עשויה לסכן חיי אדם.

צפיות זו, וההחלטה לבחור במתכונת זו של השביתה, הן שגרמו להסתדרות להפר את חובת הזהירות שלה כלפי התובע. זאת משום שבבחירתה זו של ההסתדרות ניתן משקל לא מידתי לזכות המצילים לשבות, תוך היעדר מתן משקל מתאים לזכות התובע לשלמות הגוף. על ההסתדרות היה להמנע מגרימת נזק בר צפיה לצד שלישי שאינו מעורב בסכסוך העבודה.

המדינה הינה בעלת סמכות פיקוח על רשויות מקומיות בנוגע לאופן בו הן ממלאות את חובותיהן לאמצעי זהירות בחופים. מסמכויות אלה עולה כי המדינה חבה בחובת זהירות מושגית כלפי מי שנפגע בחוף וכן חבה חובת זהירות קונקרטית לתובעים, שכן המדינה יכולה וצריכה היתה לצפות כי היעדר פיקוח מצידה עשוי לגרום לפגיעה במבקרים בחוף. המדינה יכלה להפעיל את סמכות הפיקוח שלה כדי לקדם הפעלת סוכות הצלה מטעם העירייה למרות השביתה, וכדי לוודא שהעירייה עומדת בחובתה הקבועה בצו מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה.

באשר לאחריות התובעים, יש לדחות את הטענות. התובע והוריו לא ידעו ולא צריכים היו לדעת על השביתה, ולא סטו מסטנדרט התנהגות של נער סביר בן 14 והורים סבירים.

מדובר בנזק שאינו ניתן לייחוס לכל אחת מהנתבעות, ומכאן שדינן כמעוולות במשותף. על העיריה לשאת ב-50% מהנזק שכן היה זה תפקידה לנקוט באמצעי הזהירות. ההסתדרות נושאת באשמה פחותה מהעירייה כך שעליה לשאת ב- 40% מהנזק. אשמה של המדינה התבטא בהיעדר פיקוח נאות ומשכך יש להעמיד את חלקה על 10%.

סך סכום הפיצויים שיש לפסוק לתובע עומד על 10,284,000 ש"ח.