נזיקין: הפרת החוק למניעת עישון כעילת תביעה אישית
עובדות וטענות: ענייננו בתביעה לפיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין עישון במקום ציבורי - הפרה של הוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון. הנתבעת 1 מנהלת ומפעילה של מועדון כושר ובריאות "שייפ", הממוקם במרכז המסחרי הידוע כ-"דיזנגוף סנטר" בתל אביב. התובע, הסובל מאסטמה כרונית, רכש מנוי למועדון לתקופה של שנתיים. לטענת התובע, עובדת של החברה – הנתבעת 2, עישנה בכניסה למועדון בניגוד להוראות החוק, דבר שגרם לו אי נוחות וקשיי נשימה. מעבר לכך נטען כי גם עובדים נוספים נוהגים כמוה. התובע טען שהעיר על כך מפעם לפעם לאנשי הקבלה במועדון ואף ביקש מבאת-כוחו לפנות בענין לחברה, אולם למרות זאת, לא חדלו עובדיה של החברה מלעשן, ולכן נאלץ להגיש התביעה דנן. דיון מפשטי: כב' הש' ע' מאור: ברע"א 9615/05 אירית שמש נ' פוקצ'טה בע"מ צוינה החשיבות ביישומו של החוק להגבלת העישון גם בהקשרים אזרחיים. נפסק שם,כי כבדותה ואיטיותה של פעולת הרשויות מצדיקה לפתוח פתח ל"אכיפה אזרחית", כך שהאזרח האיכפתי המבקש לשמור את בריאותו ובריאות הציבור יוכל להשפיע אף הוא לתקנת הרבים. תביעה בעקבות הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אף היא דרך לכך, בשעה שענייננו בנזק לאדם, המצטבר והולך. לפיכך, משהפרה הנתבעת 2 את הוראת סעיף 1 לחוק למניעת עישון, הרי מעבר לסוגייה העונשית, קמה לתובע עילת תביעה אזרחית ישירה כנגדה, כמי שנפגע מנזקי העישון. מטרת החוק למניעת עישון היא למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון, הגורמת למוות, למחלות ולנכות. ההכרה בנזקים אלו אף מצאה את ביטוייה בהלכה הפסוקה. משכך, בעת פסיקת פיצוי בגין הפרת החובה החקוקה, ראוי לפסוק פיצוי הולם, וזאת אף ללא הוכחת נזק, על מנת להרתיע את עוברי העבירה ואת הרבים, ועל מנת לחזור ולהשריש את הנורמה הברורה שנקבעה על ידי המחוקק. אין המדובר בעניין של מה בכך אלא בענייני בריאות עסקינן, וראוי ליתן לעניין זה משקל בעת פסיקת הפיצויים. משקבע המחוקק הוראה ברורה, ראוי שראשי הרשויות המקומיות יפעלו באופן נחוש, נמרץ ומיידי להסמכת מפקחים לאכיפת החוק, ויפעלו בנחישות לשמירת בריאותו הציבור. חברה מתוקנת אינה יכולה להשלים עם מעשי יחידיה, הבוחרים להתעלם – לעיתים אף במפגיע – מהוראות החוק למניעת עישון. משהוכח כי הנתבעת 2 עישנה במקום ציבורי ולא חדלה מעשות כן, גם לאחר שהוער לה על כך, לאור האמור לעיל ותוך איזון כלל הנסיבות בתיק ובהתחשב באינטרסים השונים, נפסק כי על הנתבעת 2 לפצות את התובע בסכום של 1,000 ש"ח. באשר לאחריותה של החברה – מאחר והעישון נעשה מחוץ לחצריה, מקום שלא היתה לה שליטה עליו, אין להטיל עליה אחריות בגין מעשיה של הנתבעת 2. הוראות החוק למניעת עישון דנה באחריות המחזיק במקום ציבורי, ובעניינו המדובר בצד ג', שלא נתבע במסגרת תביעה זו. לא הוכח כי החברה הסכימה למעשיה של הנתבעת 2 ואין לקבל טענת התובע, כי החברה סייעה בצורה פעילה להפרת הוראות חוק למניעת עישון בכך שלא אסרה על עובדיה לעשן במקום ציבורי. ראשית, קיימת הוראת חוק מפורשת האוסרת על העישון במקום ציבורי, ושנית החברה אינה יכולה לשלוט על מעשי עובדיה מחוץ לכותלי המועדון. לא ניתן להרחיב את שליטתו ואחריותו של המעביד מעבר לתחומי מקום העבודה.
