האשה מכרה את הבית, הגרוש סירב לשלם את המסים - מה קבע ביהמ"ש?
פסק דין חשוב שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב על ידי השופטת מירה דהן עורר עניין רב. בית המשפט חייב גבר לשלם לאשתו לשעבר יותר מ-1.3 מיליון שקל בעקבות מסים שהיא נאלצה לשלם לאחר מכירת בית משותף שהיה בבעלותם. מדובר בפסק דין שמדגיש את משמעותם של סעיפים ספציפיים בהסכמי ממון וגירושין, ואת החשיבות של פרשנות נאמנה ללשון ההסכם.
בני הזוג נישאו בנישואים אזרחיים ב-2008 והתגרשו ב-2013, לאחר חמש שנות נישואין. במהלך נישואיהם חתמו על שני הסכמי ממון: הראשון ב-2005 והשני ב-2011, שנועד להסדיר את יחסי הממון ביניהם בעקבות משבר בזוגיות.
הבעל התחייב לשאת בכל התשלומים ממכירת הנכסים צילום: pexels
לפי ההסכם השני, התחייב הבעל לשאת בכל החיובים הכספיים שייגרמו כתוצאה ממכירת שני נכסים משותפים – שני בתי מגורים. ב-2019 מכרה האשה את בית המגורים - דבר שהוביל לעלויות מס גבוהות בישראל ובארה"ב, בעקבות האזרחות הכפולה של שני הצדדים.
190 אלף דולר למס הכנסה האמריקאי
- פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
האשה, שטענה כי נשאה בעלויות האלה בעצמה, תבעה מהבעל לשלם סכום כולל של 1,355,644 שקל, כפי שנקבע בהסכם הממון השני. היא אף פירטה את החיובים שבהם היא נאלצה לשאת בעקבות מכירת הנכס, וביקשה להחזירם:
מס שבח: 191 אלף שקל.
היטל השבחה: 360 אלף שקל.
שמאות להפחתת ההשבחה: 7,020 שקל.
חיוב בגין פיתוח: 151,664 שקל.
מס הכנסה אמריקאי: 190 אלף דולר (646 אלף שקל).
התובעת ציינה כי הבעל שילם את החיובים שהיו קשורים לאחד הבתים, שנמכר כמה שנים קודם לכן, וטענה כי הסכם הממון מחייב אותו לשאת גם בעלויות הנובעות ממכירת הבית האחר. סעיף 28 להסכם הממון אף ציין במפורש: "במידה שבגין זכויות האשה בבית המגורים ובבית ברחוב ב' תחול חבות כלשהי במס על האשה, לרבות בגין מכירת זכויות אלו, כולן או חלקן, מתחייב בזאת הבעל לשאת לבדו בכל סכום בו תחוב האשה בגין האמור".
מנגד, הבעל טען כי הפרשנות שמציעה התובעת לא משקפת את כוונתם המשותפת בעת ניסוח ההסכם. הוא טען כי החיוב לשאת במסים לא התייחס למכירת בית המגורים, ובוודאי שלא למס הכנסה האמריקאי. לדבריו, ההתחייבות חלה רק על התקופה שבה הבית שימש מקום מגורים משותף, ולא לאחר מכן.
- ניצחון לרוכשי הדירות: המחוזי החיה חברה באופן זמני
- רכשה דירה, חיכתה שנה וחצי - ולא תקבל פיצוי
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
הבעל הוסיף כי כבר העביר לאשתו לשעבר נכסים בשווי גבוה במסגרת הסכם הממון, כולל בית המגורים הראשון וזכויות נוספות. לטענתו, הדרישה לשלם יותר ממיליון שקל נוספים "אינה סבירה ואינה עומדת בתום לב".
השופטת דהן בחנה את לשון ההסכם ואת הנסיבות סביב עריכתו, והגיעה למסקנה חד משמעית: ההתחייבות שנקבעה בהסכם חלה על כל מסי המכירה, ללא הבחנה בין מסים ישראליים למסים אמריקאיים.
"לשון הסעיף מדברת במפורש על כך שהנתבע יישא לבדו בכל חבות מס אשר תחול על האישה בגין זכויותיה בבית המגורים ובבית ברחוב ב'", ציינה השופטת. היא הוסיפה כי הבעל כבר שילם בעבר את המסים הנוגעים למכירת הנכס ברחוב ב' - מה שמחזק את הפרשנות שהתחייבותו כוללת גם את מסי מכירת בית המגורים.
בנוגע למס האמריקאי, השופטת קבעה כי הבעל ידע או היה עליו לדעת כי הוא עלול להידרש לשלם מס מסוג זה, שכן שני הצדדים מחזיקים באזרחות כפולה. לדבריה, התנהלותו של הבעל, שכללה התעלמות מפניות האשה בדרישה לתשלום, חיזקה את המסקנה כי הוא ניסה להימנע מהתחייבויותיו.
במהלך הדיון הוצגו מסמכים מפורטים, כולל אישורים על תשלומי המס. בין היתר, הוצג תצהיר של רואה חשבון מטעם האשה שאישר כי אכן שולמו 190 אלף דולר למס הכנסה האמריקאי. בנוסף, הבעל לא הצליח לספק ראיות שתומכות בטענתו כי החיובים אינם קשורים למכירת הנכס המשותף.
בית המשפט קבע כי מסמך ההסכם ברור ואין מקום לפרשנות חלופית. בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "חזקה על הצדדים כי התכוונו למובן הפשוט של הלשון שבה נקטו, ולפיכך יש לפרש חוזה כתוב וחתום ככזה הממצה את ההסכמות ביניהם".
אם יתקבל החזר מס יועברו לבעל 26 אלף דולר
בסופו של דבר, פסק בית המשפט לטובת האשה, וחייב את הבעל לשלם את הסכום במלואו, כולל הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף, נפסק כי 26 אלף דולר מתוך הסכום יופקדו בנאמנות עד להבהרה אם מגיע לאשה החזר מס. אם יתברר כי התקבל החזר, הסכום יוחזר לבעל בהתאם לממצאים.
השופטת דהן גם קבעה כי הבעל ישלם גם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 40 אלף שקל, והדגישה את התנהלותו המעכבת לאורך התהליך. "התנהלות הנתבע במהלך ההליך, שנועדה לעכב ולמנוע את מימוש התחייבותו הברורה, מחייבת פסיקת הוצאות בהתאם", כתבה השופטת.
פסק הדין ממחיש את גישת בתי המשפט לפרשנות הסכמים: דגש על לשון ההסכם, תוך התחשבות בכוונות הצדדים כפי שניתן להסיק מהנסיבות. בעידן של גלובליזציה, שבו זוגות רבים מחזיקים באזרחות כפולה ומנהלים נכסים במדינות שונות, פסק דין זה עשוי לשמש תקדים חשוב בנוגע לאחריות על מיסוי בינלאומי בהליכי גירושים.
- 1.אנונימי 25/02/2025 07:18הגב לתגובה זובתי משפט מושחתים ורקובים
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
חוזה מכירת דירה CHATGPTניצחון לרוכשי הדירות: המחוזי החיה חברה באופן זמני
עמדתם של רוכשי הדירות התקבלה על ידי המחוזי מרכז לוד, שאישר להחיות חברת נדל"ן שפורקה, במקביל למינוי עורך הדין שלהם לכונס נכסים לצורך רישום הזכויות בטאבו. בניגוד לעמדת משרד המשפטים, נקבע כי פיצול ההליך לשני הליכים נפרדים רק יכביד על הצדדים ויבזבז משאבים
שיפוטיים, ללא כל הצדקה עניינית
בשולי המרשם היבש של רשם החברות, הרחק מהכותרות היומיומיות על עסקות ענק ויזמים גדולים, התנהלה במשך שנים מציאות מורכבת עבור רוכשי דירות שביקשו לעשות דבר בסיסי לכאורה: להשלים רישום זכויות במקרקעין על שמם. החברה המשכנת שהיתה אמורה לבצע את הפעולה כבר חדלה מלהתקיים, נמחקה ממרשם החברות, והשאירה אחריה נכס לא רשום, בעלי זכויות חסרי אונים, ומבוי סתום ביורוקרטי. השבוע קבע בית המשפט המחוזי מרכז לוד כי במצב שכזה, אין סיבה להוסיף עוד מכשולים בדרך, וקיבל את בקשת הרוכשים להחיות את החברה ולמנות כונס נכסים במסגרת הליך אחד.
ההחלטה ניתנה על ידי השופט הבכיר יעקב שפסר, בתיק שעסק בבקשה להחייאת בלו גולדמן חברה לבניין, חברת נדל"ן שחוסלה בעבר. המבקשים - קבוצת רוכשי דירות, כולם בעלי זכויות במקרקעין נשוא הבקשה - פנו לבית המשפט בבקשה חריגה יחסית בהיקפה אך לא במהותה: להחיות את החברה באופן זמני, אך ורק לצורך הסדרת רישום המקרקעין, ובמקביל למנות את בא כוחם ככונס נכסים כדי שיבצע את פעולות הרישום בטאבו. מול הבקשה הזו ניצבה עמדת משרד המשפטים, באמצעות רשמת החברות והשותפויות, שהתנגדה לכריכת הסעדים. לטענת המדינה, יש להיצמד לכלל הדיוני שלפיו תחילה יש לדון אך ורק בשאלת החייאת החברה, ורק לאחר שהחברה אכן הוחייתה, לפנות בהליך נוסף, נפרד, לקבלת סעדים משלימים, ובראשם מינוי כונס נכסים והסמכתו לבצע פעולות רישום.
אלא שבית המשפט בחר לסטות מהכלל, וקבע כי בנסיבות המקרה אין מדובר בסטייה בלתי מוצדקת, אלא בהכרעה מתבקשת, יעילה והוגנת כלפי המבקשים. בפסק הדין ציין השופט שפסר כי לאחר שעיין בבקשה ובנספחיה, ולאחר שבוצע יידוע לכל בעלי העניין בדבר הגשת הבקשה להחייאת החברה, וכשלא הוגשו התנגדויות, אין מניעה עקרונית לאשר את ההחייאה. עוד צוין בפסק הדין שפורסם כי מולאו כל התנאים שאליהם הפנתה המשיבה, ובכללם הסכמת המבקשים לכך שבתום הפעולה שלשמה התבקשה ההחייאה, יינתן צו להשבת החברה לסטטוס של חברה מחוסלת.
"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית"
בהקשר הזה, הדגיש בית המשפט בהכרעת הדין כי מדובר בהחייאת חברה לצורך פעולה נקודתית ומוגדרת היטב. בפסק הדין נכתב כי מדובר ב"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית של הסדרת רישום מקרקעין, באופן שבסופו של יום לא יווצר מצב בו תוותר במרשם חברה שאין בה פעילות תוך הטעיית הציבור". הדברים האלה שימשו בסיס להחלטה לאשר את החייאת החברה והשבתה לרישומי רשמת החברות.
- בעל שליטה בחברה שקרסה ב-2014 ישלם את חובותיה
- רשם החברות מאפשר פטור מאגרה על פירוק חברות לא פעילות
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שעיקר המחלוקת לא נסב סביב עצם ההחייאה, אלא סביב השאלה האם ניתן וראוי לכרוך בהליך אחד גם את מינוי כונס הנכסים והסמכתו להשלים את פעולות הרישום. משרד המשפטים הפנה לפסיקה שלפיה הכלל הוא שיש להפריד את הסעדים, וציין כי תחילה יש לדון רק בהחייאת החברה, ורק לאחר מכן - ובהליך נוסף - לדון בסעדים נוספים. בית המשפט לא התעלם מן הכלל, ואף ציין במפורש בהחלטתו כי, "אכן, הכלל הוא יש לדון מלכתחילה רק בשאלת החייאת החברה, וככל שהוחייתה, יש לעתור בהליך נוסף ונפרד, לקבלת סעדים נוספים". עם זאת, כאן בדיוק נכנס החריג לכלל. השופט שפסר הבהיר כי בנסיבות הספציפיות של המקרה, הכלל הדיוני אינו משרת את תכלית ההליך, אלא להפך.
