בעלים של חברה בן 50 חטף אירוע מוחי - איך למנוע מהחברה לקרוס?
בעל חברה מצליחה בן 50 חוטף אירוע מוחי, ככה באמצע החיים, במהלך ישיבה מתוחה עם סמנכ"לית הכספים שמדווחת לו על בעיית תזרים מזומנים חריגה. המנכ"ל בטיפול נמרץ כשבני משפחתו סביב מיטתו ואילו סמנכ"ל השיווק, היועץ המשפטי של החברה וסמנכ”לית הכספים מכנסים ישיבה דחופה על מצב החברה בעקבות אשפוז המנכ"ל ומתפתח ריב סמכויות.
זה לא מצב היפוטתי. זה יכול להתרחש בכל חברה גדולה או קטנה ובהיעדר ייפוי כוח מתמשך, בני משפחתו יפנו לבית המשפט למינוי אפוטרופוס לגוף ואפוטרופוס לרכוש שיודע לנהל חברה. אך הליך זה יכול להימשך תקופה ארוכה, במקרה ובני משפחה לא מסכימים או מסוכסכים ביניהם כשגם העומס בבתי משפט לא מוסיף. צריך לקבל את המושכות על החברה מהר ואין תמיד דרך לעשות זאת.
בעל החברה חטף אירוע מוחי - זה יכול להוביל לחדלות פירעון
ככל שעובר הזמן, החברה נכנסת לחדלות פירעון. עולה השאלה האם בני משפחתו של המנכ"ל שכזכור נמצא בטיפול נמרץ, יכולים לאבד את הווילה בסביון בעקבות תביעת ספקים ובנקים להוצאה לפועל? אם זה יקרה או לא, תלוי במה שנכתב בהסכם הממון בין בני הזוג - אם היה הסכם כזה. אם נכתב בו למשל שיש הפרדה רכושית מוחלטת בכל הנוגע לעסקיו, בני משפחתו לא צריכים לדאוג לפחות לגורלה של הווילה.
המסקנה ממקרה זה, היא שעל בעל עסק לדאוג לעריכת יפוי כוח מתמשך, הסכם ממון וגם צוואה וחשוב ששלושתם יהיו מסונכרנים ביניהם ויתאימו לנתוני המוטבים הרשומים בפוליסות הביטוח הפנסיוניות ובכלל. אירוע פתאומי יכול להתרחש בכל רגע: אירוע מוחי, התקף לב או אפילו פגיעה קוגנטיבית כתוצאה מתאונת דרכים שבעקבותיה הבעלים הפך לצמח.
- הבת דרשה לשמש אפוטרופוסית - מה קבע ביהמ"ש?
- הבעיה הגדולה של רילוקיישן - מה קורה כשאחד מבני הזוג רוצה לחזור ואיך מחלקים את הרכוש כשנפרדים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אם בעל החברה נפטר ומבקשים להוציא צו ירושה בהסתמך על צוואה שאינה מסונכרנת עם רשימת המוטבים בפוליסות הביטוח, המוטבים שמופיעים בפוליסה גוברים על מה שייכתב הצוואה בכל הנוגע לחלוקת כספי הפוליסה בין היורשים. קורה לא פעם שבעל עסק רושם את אשתו הראשונה כמוטבת בפוליסות אך בינתיים הוא מתחתן בפרק ב' ושוכח מהעניין. במיקרה זה מה שנכתב בצוואה בנוגע לחלוקת הזכויות הסוציאליות שצבר לפני מותו אינו תקף, כי המנוח לא עדכן לפני מותו הפתאומי, את שמות המוטבים בפוליסות הביטוח.
החשיבות של יפוי כוח מתמשך, הסכם ממון וצוואה
כדי להיערך מראש למצב כזה, חשוב כאמור סינכרון בין הסכם ממון, יפוי כוח מתמשך, צוואה ורישום המוטבים בפוליסות השונות כמו גם בעלי זכות החתימה בחשבון הפרטי ובחשבונות הבנק של העסק כדי שהעסק יוכל להמשיך ולהתנהל.
לפגיעה רפואית או קוגניטיבית של בעל עסק או חברה יכולות להיות השלכות לא רק למשפחתו הקרובה אלא גם השפעות רוחב משמעותיות לחברה, לעובדים שלא יקבלו שכר, לספקים וללקוחות.
- מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
לכן, כשעורכים ייפוי כוח מתמשך למשל, ניתן למנות עד שלושה מיופי כוח כשאחד מהם יכול להיתמנות כמיופה כוח של העסק/החברה והשני לנושאים רפואיים והשלישי לרכוש המשפחה. כדאי שהמיופה כוח לעסק, יהיה בעל רקע כלכלי/ניהולי /שיווקי ושיהיה איש אמונו של הבעלים. זה יכול להיות רואה חשבון בחברה, היועץ המשפטי או בעל תפקיד אחר שהבעלים סומך עליו.
מיופה הכוח יקבל באמצעות ייפוי הכוח המתמשך, הנחיות מדויקות וברורות מראש איך עליו לפעול בכל מצב, כמו למשל איך ומאיפה ישולמו המשכורות לעובדים וכך הכל יתנהל תחת הוראותיו של הבעלים בעת שהיה עדיין כשיר ועד שיוכל לחזור לתפקידו. הסנכרון בין כל המסמכים המשפטיים הנ"ל הוא קריטי לחיות את היום ולתכנן את המחר והוא חובה ולא אופציה.
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
