השופט דן סעדון מבית משפט השלום בתל אביב קיבל באחרונה תביעה שהגיש עו״ד יריב צרי, פרקליט וראש צוות בפרקליטות מחוז הדרום, נגד עו״ד כנרת בראשי, שידועה בעיקר בעקבות הופעותיה הרבות בכלי התקשורת, ובשל הפוסטים שלה שבמציגים את עמדותיה בנושאים אקטואליים ברשתות החברתיות. בפסק הדין נקבע כי הנתבעת פרסמה לשון הרע לגבי התובע בשלושה מקרים שונים, באופן שעלול היה ליצור רושם שלפיו לתובע יש הפרעה נפשית של פדופיליה. טענות הנתבעת לתום לב ואמת בפרסום נדחו על ידי בית המשפט.

ברקע לתביעה ניצב לכתב אישום שהוגש באוקטובר 2019 נגד סב, באשמת ביצוע מעשה מגונה בנכדתו. על פי האישום, הוא קרא לה לשבת על ברכיו ולאחר שנעתרה לו חיכך את איבר מינו באיבר מינה. במסגרת ההליך גובש הסדר טיעון, שבעקבותיו הודה הסב במעשים והורשע. דיון בעניין לצורך קבלת תסקיר נקבע ליולי 2020.

הפרקליטה שמטפלת בתיק לא יכלה להגיע באותו יום, ועו״ד צרי התבקש להחליפה. לקראת הדיון שוחח עו״ד צרי על התיק עם שני מתמחים. לטענתו, הוא אמר למתמחים כי כשסב מושיב את הנכדה שלו על ברכיו הוא אינו מבצע עבירה, וגם אם איבר המין שלו הזדקר באותה העת - לא מדובר במשהו נחרץ לעניין אחריותו הפלילית, שכן נדרש גם יסוד נפשי.

בעקבות שיחה זו עם המתמחים, פרסמה עו״ד בראשי בפייסבוק פוסט שבו נכתב, בין היתר, כי "עו"ד יריב צרי מהפרקליטות (התבטא) בשיחות פנימיות כך: "אז מה אתם מגישים כתב אישום נגד כל סבא שמושיב על הברכיים את הנכדה שלו? אז מה אם עמד לו...כך נשלחה ילדה, קרבן עבירה, חפוית ראש...".

ארבעה ימים לאחר מכן, בשידור בגלי צה״ל, טענה הנתבעת כי "אותו אדם לא יכול לעסוק בתיקי עבירות מין עד שהוא לא יעבור בדיקה אם אין בהתנהלותו בעיה פדופילית״. בדצמבר 2020 היא פרסמה בטוויטר (כיום X) ציוץ שתוקף את המינוי של עו״ד צרי לראש צוות.

בתביעה טען עו״ד צרי לגבי הפרסום בפייסבוק כי מדובר בפרסום חלקי ומגמתי מתוך שיחה מקצועית בינו לבין המתמחים. ביחס לפרסום ברדיו, טען התובע כי השומע מבין מתוכו שהנתבעת מייחסת לו הפרעה נפשית של פדופיליה. מנגד, עוד" בראשי טענה שעומדת לה הגנת תום הלב ביחס לכל הפרסומים, והגנה מסוג אמת בפרסום ביחס לפוסט שפרסמה בפייסבוק. לטענתה, אמירת התובע לא היתה חלק משיח לימודי מקצועי, אלא שיקוף של עמדה אישית או מקצועית שלו. לצורך תמיכה בעמדתה, היא ציינה כי התובע שב מבית המשפט עם הסדר טיעון מקל מאוד לעונש, שבמסגרתו הנאשם יירצה מאסר בן תשעה חודשים בלבד.

השופט סעדון קבע כי כל הפרסומים הנ"ל של הנתבעת מהווים לשון הרע. הוא דחה את הטענה שלה בדבר אמת בפרסום, והבהיר כי מהעדויות עלה שהשיחה של התובע עם המתמחים היתה למטרה תיאורטית-לימודית ולא שיקפה עמדה אישית או מקצועית של עו"ד צרי. כמו כן, הוא דחה את הטענות בעניין הגנת תום הלב. הוא קבע כי הנתבעת לא הראתה כי הסתמכה בפרסומים על מקור מידע מהימן, והיה עליה לנסות להבין את ההקשר המדויק של אמירתו של התובע.

ביחס לפרסום ברדיו, קבע השופט בפסק הדין שפרסם כי הבעת דעתה של הנתבעת על התובע נוסחה בלשון פסקנית, בוטה, מעליבה וגורפת. הנתבעת החשידה את התובע בפדופיליה, או בהיותו חשוד כפדופיל או לכל הפחות כפרקליט החסר הבנה או מקצועיות בניהול תיקי עבירות מין.

לאור כל הקביעות האלה של השופט סעדון, הנתבעת חויבה לשלם לתובע פיצויים בסכום של 85 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקל. הנתבעת גם חויבה להסיר את הפרסומים מחשבונותיה ברשתות החברתיות.

לשון הרע, שמכונה גם הוצאת דיבה, הוא כל סוג של תוכן או מסר שעלול לפגוע בכבודו או בשמו הטוב של אחר: אדם או תאגיד (חברה, עמותה וכו'). מי שנפגע מפרסום לשון הרע נגדו רשאי לנקוט הליכים משפטיים, אזרחיים ופליליים נגד המפרסם. על הנפגע להוכיח, בין השאר, כי התוכן שפורסם עונה להגדרה של לשון הרע כפי שמופיעה בחוק. הרכיב הנוסף שעל הנפגע להוכיח הוא כי התוכן אכן פורסם כפי שפרסום מוגדר בחוק ובפסיקה.

חוק איסור לשון הרע מגדיר את לשון הרע כדבר שפרסומו עלול: להשפיל אדם בעיני אחרים או לעשות אותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג; לבזות אדם בשל מעשיו, התנהגותו או תכונות המיוחסות לו; לפגוע במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו של אדם; או לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. הנפגע מן הפרסום לא נדרש להוכיח כי שמו הטוב, כבודו או פרנסתו נפגעו כתוצאה מהפרסום - גם אם מלכתחילה לא היה לו שם טוב. ההחלטה אם מדובר בלשון הרע מתקבלת על ידי בית המשפט באופן אובייקטיבי, באמצעות מבחן האדם הסביר ולפי ההקשר שבו פורסם התוכן. לכן, ההגדרה של לשון הרע עלולה להשתנות ממקרה למקרה - גם אם מדובר בתוכן זהה או דומה.

המרחב הווירטואלי כמעט שלא מוגבל כיום מבחינת פרסום, ולכן כל פוסט, סטורי, תגובה, הודעה בקבוצת וואטסאפ וכו' יכול להיחשב פרסום לפי החוק. בהליך אזרחי, על הפרסום להגיע או שיהיה לו פוטנציאל להגיע לאדם אחד לפחות חוץ מהנפגע, ואילו בהליך הפלילי על הפרסום להגיע, בפועל, לשני אנשים לפחות חוץ מהנפגע. יש מקרים שבהם גם מי שלא פרסם בעצמו לשון הרע, אך חזר על הפרסום, לא הסיר אותו או לא מנע את הפצתו, עלול לשאת באחריות.