ליאור מנלה, מעצבת מוצר תושבת תל אביב, מנהלת עמוד פייסבוק בשם "עושה דברים", שבו היא מפרסמת יצירות, הגות ואמנות אישית, הגישה תביעה ייצוגית נגד אלמנטור - חברה ישראלית שמציעה תוספים ופלטפורמות לניהול אתרים, בעיקר במערכת וורדפרס. לטענתה, אלמנטור כופה על צרכנים חידוש מנוי אוטומטי ללא קבלת הסכמה מראש, בניגוד לחוק הגנת הצרכן ולחוק החוזים האחידים. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, אך אלמנטור ביקשה להעביר את ההליך למחוז תל אביב, בטענה לתניית שיפוט ייחודית בהסכם ההתקשרות. הבקשה להעברת ההליך עמדה במרכז החלטתה של השופטת יעל מושקוביץ, שקיבלה את עמדת המשיבה והורתה להעביר את הדיון למחוז תל אביב, תוך שהיא בוחנת לעומק את שאלת הסמכות המקומית בהליכים ייצוגיים, בפרט כשמדובר בסחר מקוון.

המבקשת טענה כי מדובר בשירותים הניתנים באינטרנט ולכן הסמכות המקומית מוקנית לכל בית משפט. היא הדגישה כי אלמנטור היא חברה גלובלית, והוסיפה כי חוקי הסחר והפרסום המקוון גוברים על תניית שיפוט קבועה מראש. עוד נטען כי מקום מגוריה בעת ההצטרפות לשירות היה בהוד השרון, שנמצאת במחוז מרכז, שם גם רשומה כתובתה במערכות החברה וברשויות המס. לדבריה, גם אם תידחה הטענה בדבר סחר באינטרנט, יש לראות בתניית השיפוט תנאי מקפח שהוסתר בלשון אנגלית ושהלקוח הסביר כלל לא שם לב לקיומו.

אלמנטור השיבה כי יש להחיל את תניית השיפוט במלואה, וכי ההסכם ברור ומקנה בלעדיות לבתי המשפט בתל אביב. היא דחתה את האפשרות לראות במבקשת עוסק פרטי לצורכי סמכות, והדגישה כי אין כל הרתעה או קושי משמעותי מבחינתה של המבקשת, שהיא עצמה מתגוררת בתל אביב.

"מהות השירות כולו היא פעילות באינטרנט"

השופטת מושקוביץ פתחה את הדיון בקביעת המסגרת הנורמטיבית, תוך הפניה לחוק תובענות ייצוגיות ולתקנות סדר הדין האזרחי החדשות. לדבריה, תקנה 7(ב) קובעת כי תביעה בשל סחר באינטרנט יכולה להיות מוגשת במקום מגוריו או עסקו של התובע או הנתבע, אך כשמדובר בעוסק, נדרש להגיש את התביעה דווקא לפי מקום הנתבע בלבד. במקרה הנדון, קבעה השופטת, אמנם יש כאן תביעה הנוגעת לסחר באינטרנט, שכן "השירות שנרכש הוא תוספים, פלטפורמות וכלי עזר לעיצוב וניהול אתרים באינטרנט... הזירה המרכזית בה התבצעה העסקה היא האינטרנט... ומהות השירות כולו היא פעילות באינטרנט". עם זאת, העובדה שמדובר בהליך ייצוגי משנה את נקודת המבט.

השופטת קבעה כי תניית השיפוט בהסכם ההתקשרות בין הצדדים היא ייחודית, אף שהמשיבה שמרה לעצמה זכות לפנות לערכאות בכל העולם בענייני צווים זמניים. בהסכם צוין במפורש כי, "The parties consent to the exclusive jurisdiction of the courts of Tel Aviv, Israel", לשון המעידה על בלעדיות. טענת המבקשת שלפיה מדובר בתנייה מקפחת, נדחתה. לדברי השופטת בהחלטה שפורסמה, "תניית שיפוט בתל אביב עלולה להרתיעה? קשה להסכין עם קביעה כזו, כאשר המבקשת מתגוררת בתל אביב ומקום עיסוקה בהוד השרון, המרוחקת פחות מהמחוז המרכזי".