הפקעה היא נטילה כפויה של זכויות במקרקעין בידי הרשות לצורכי ציבור, כגון סלילת כביש, הקמת בית ספר או הרחבת תשתית חשמל. הסמכות נשענת על פקודת הקרקעות ועל חוק התכנון והבנייה, ולפיהם ניתן להפקיע חלק משטח מגרש עד לשיעור הקבוע בחוק, ומעבר לכך קמה חובת פיצוי.
שאלת גובה הפיצוי היא לב המחלוקת ברוב ההליכים: המועד הקובע לשומה, השפעת התכנית המפקיעה על שווי הקרקע ותוספת ריבית והצמדה לאורך שנות ההליך. בעלי קרקעות נדרשים לעמוד בלוחות זמנים קשיחים להגשת תביעת פיצויים, ואיחור עלול לחסום את הזכות. שמאי מכריע ובתי המשפט קובעים
בפועל את הסכום, ולעיתים הפער בין הצדדים מגיע לעשרות אחוזים משווי הנדל"ן. מרבית הקרקעות בישראל מנוהלות בידי רשות מקרקעי ישראל.
העירייה, שהעניקה לחברה זכויות בנייה מוגדלות, טענה שקיבלה את המקרקעין משופרסל נדל"ן בהפקעה. ועדת הערר לא קנתה את הסיפור: "מי שיזם תוכנית והפיק ממנה תועלת, יתקשה לטעון מאוחר יותר כי היא נכפתה עליו"
