בעלי קרקעות לאורך תוואי קווי המטרו M1 ו־M3 קיבלו בשנים האחרונות הודעות על הפקעת חלקותיהם. כחלק מהליך קידום פרויקט התשתית הלאומי. מדובר באלפי אנשים, חלקם משפחות פרטיות, שנדרשו לוותר על קרקע שבבעלותם, פעמים רבות ללא אפשרות אמיתית להתנגד.

במקרים רבים ערך הקרקע הנותר ירד משמעותית. והדרך היחידה לקבל פיצוי היא באמצעות הגשת תביעת "ירידת ערך". אלא שכעת מתברר שבאופן כמעט שקט, המועד החוקי האחרון להגשת תביעות מתקרב במהירות, כבר ביום שלישי הקרוב. וזה קורה, בין היתר, כי המדינה בחרה לספור את שלוש השנים למועד ההגשה מיום האישור הממשלתי של התוכנית. ולא מיום פרסומה ברשומות.

כלומר: הדד-ליין מגיע מוקדם יותר ממה שרבים סברו. ואז הגיע "עם כלביא". מאות משרדי שמאים, עורכי דין ורשויות מקומיות, שדווקא בימים אלו היו אמורים להגיש את התביעות בשם אותם בעלי קרקע - נמצאים בקשיי תפקוד, חלקם מפונים בעצמם, אחרים פשוט לא מצליחים לעבוד כרגיל.

אבל בניגוד למה שקרה בעקבות מלחמת "חרבות ברזל", הפעם, עד כה לא פורסמה שום דחייה רשמית. גם לא הודעה מסודרת לציבור. השתיקה רועמת. והתוצאה: אלפי בעלי קרקע עלולים לאבד את הזכות לתבוע פיצוי. רק כי לא ידעו שמדובר במרוץ נגד הזמן, או כי לא הספיקו לפעול בתוך מציאות של טילים, פינוי ובתי ספר סגורים.

בשורה התחתונה: ייתכן ששר הפנים כן יאשר בעתיד דחייה נקודתית. אבל כל עוד זה לא קורה רשמית, הציבור נמצא בחוסר ודאות מוחלט. במציאות שבה המדינה עצמה משותקת חלקית, הדרישה מהאזרחים להגיש תביעות בזמן, נראית מנותקת מהשטח.

המשמעות לקופת המדינה

מעבר לפגיעה באזרחים, הסיפור הזה גם מכיל בתוכו פוטנציאל לעלות משמעותית לקופת המדינה. אם כל בעלי הקרקעות שנפגעו אכן יגישו את תביעותיהם בזמן, מדובר באלפי תיקים שיכולים להסתכם במיליארדי שקלים בפיצויים. אבל מה יקרה אם מועד ההגשה יפקע. רק בגלל שאנשים לא היו מודעים לדחיפות, או פשוט לא הצליחו לפעול בזמן מלחמה? במקרה כזה, המדינה תעמוד בפני גל של תביעות ייצוגיות ובג"צים, שיגבירו את הלחץ על המערכת הרבה יותר.

במילים אחרות: גם אם הכוונה הייתה לחסוך, העיכוב עלול להתגלות כטעות יקרה. מבחינה משפטית, יש כאן גם שאלה עקרונית: האם בנסיבות הנוכחיות, שבהן מדינה שלמה נתונה באירוע חירום לאומי. לא היה זה מתבקש להכריז מראש על דחייה גורפת? בעבר, בעת מגפת הקורונה וגם בתקופת מלחמת לבנון השנייה, הוארכו מועדים סטטוטוריים שונים באופן רשמי ומרוכז.

השימוש במונח "כוח עליון" לצורך הקפאת לוחות זמנים היה מקובל גם בפסיקה. דווקא במקרה הזה, שבו מדובר בזכות קניינית בסיסית, המדינה שותקת. או לכל הפחות מסתפקת בהצהרה כללית שניתן להגיש בקשה פרטנית לשר הפנים. האם זו אחריות אזרחית לדעת להגיש בקשה אישית למי שפונה מביתו תחת טילים? לכך מתווספת בעיה חמורה של שקיפות.

רבים מבעלי הקרקע כלל לא יודעים שמועד ההגשה החוקי עומד לפקוע. המדינה לא שלחה אליהם התראה מסודרת, לא הודעות, לא דואר רשום, אפילו לא פרסום יזום בעיתונות. להבדיל, בתהליכי פינוי־בינוי או תמ"א 38, הרשויות והיזמים מחלקים לתושבים חוברות צבעוניות, דפי מידע ואפילו עורכים כנסים קהילתיים.