ענקיות התיירות הבינלאומיות לא יתחמקו מהדין הישראלי

מול מסך המחשב בבית, כל מה שצרכן ישראלי צריך לעשות כדי להזמין חדר במלון בישראל הוא כמה קליקים. המחיר מופיע, ההזמנה מתקדמת, הפרטים מוזנים, ולרגע נדמה שהכל פשוט. אבל אז מגיע הרגע שבו מתברר שהמחיר שראה בתחילת הדרך לא היה בדיוק המחיר שישלם בסוף, והוא גם לא כלל מע”מ. לכאורה פרט טכני, אולי אפילו זניח. אלא שבבית המשפט הוא נהפך לשאלה עקרונית: מי קובע את כללי המשחק כשחברה בינלאומית פועלת מול לקוחות ישראלים דרך אתר אינטרנט, בשפה העברית ובשקלים - האם הדין הישראלי, או הדין הזר שמופיע בתנאי השימוש? המחלוקת הזו עמדה במרכז פסק הדין של בית המשפט העליון ובימים האחרונים קיבל נדבך נוסף, לאחר שנדחתה בקשת Agoda לקיים דיון נוסף - הליך חריג שמיועד למקרים נדירים במיוחד. בתשובה שהוגשה מטעם היועצת המשפטית לממשלה לבית המשפט העליון במסגרת התביעה, הודגש כי "בנסיבות העניין לא מתקיימת עילה לקיום דיון נוסף", ונכתב כי יש לדחות את בקשת החברה.

הסיפור התחיל בתביעה ייצוגית שהגיש שי צביה נגד Agoda, בטענה שהחברה הציגה באתרה מחירים של חדרי מלון בישראל "באופן חלקי ומבלי לכלול בהם את רכיב המע״מ", בניגוד להוראות חוק הגנת הצרכן. לפי הטענות, הצרכן נחשף למחיר שאינו כולל מע״מ בכמה נקודות לאורך תהליך ההזמנה - החל מפרסומים שמופיעים בגוגל, דרך הכניסה לאתר, ועד הצגת אפשרויות הזמנה שונות. רק בשלב מאוחר יותר, כך נטען, הופיע אזכור לכך שהמע״מ ישולם במלון, וגם אז - לפי הנטען בכתב התביעה - באותיות קטנות.

בבית המשפט המחוזי התקבלה בקשת האישור לניהול התובענה כייצוגית. שם נקבע כי הצגת המחירים היא פרט מהותי בעסקה, וכי הצגת מחיר חלקי פוגעת ביכולת של הצרכן להשוות בין הצעות שונות ולהחליט האם הוא מעוניין לבצע את העסקה. אלא ש-Agoda לא ויתרה, וטענה כי התביעה כלל לא צריכה להתברר בישראל. מבחינתה, כל מי שמשתמש באתר מאשר תנאי שימוש הכוללים הוראה ברורה שלפיה, כל הליך משפטי יתנהל בסינגפור ועל פי הדין הסינגפורי. כלומר החברה ניסתה לבנות חומה משפטית בין הצרכן הישראלי לבין בתי המשפט בישראל. החומה הזו הסתמכה על שתי תניות: האחת היא תניית ברירת דין, שמפנה לדין זר; והשנייה היא תניית מקום שיפוט, שמבקשת להעביר את ההליך למדינה אחרת. אלא שבית המשפט העליון לא קיבל את העמדה הזו, וקבע כי הדין הישראלי חל על הסכסוך. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, בתשובתה, הזכירה כי פסק הדין של העליון הוא "פרק נוסף בסדרת פסקי הדין שמעצבים את מלאכת ברירת הדין בשיטת משפטנו, בכל הנוגע לממשק שבין משתמשים ישראליים לבין תאגידים גלובאליים הפועלים בארץ באמצעות פלטפורמות מקוונות".

השופט גרוסקופף, בהסכמת שופטים נוספים, ביסס את ההכרעה על מבחן דו-שלבי. בתחילה הוא קבע כי יש לבחון מה הדין החל על ההתקשרות לפי כללי ברירת הדין בנזיקין, משום שהפרת חוק הגנת הצרכן נחשבת עוולה בנזיקין. אם בשלב הזה מתברר שהדין הישראלי הוא הדין שחל, עוברים לשלב השני ובוחנים מה דינה של תניית ברירת הדין לפי הדין הישראלי. כאן מגיע אחד החידושים המרכזיים: איך קובעים את מקום ביצוע העוולה בעולם שבו העסקה מתרחשת ברשת, והשרתים של החברה יכולים להיות בצד השני של העולם? העליון קבע כי מקום ביצוע העוולה קרוב יותר למקום שבו נקלט המידע על ידי הצרכנים - כלומר מקום הצרכן - מאשר למקום ממנו המידע נשלח.

• מכירת תאגיד ללא פעילות עסקית על בסיס ותק
• יו"ר רשות ני"ע: "אי-האסדרה בקריפטו עולה לישראל בבריחת טכנולוגיה"
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

נקבע שהחברה פעילה בישראל

מאחורי המשפט הזה מסתתרת תפישה רחבה יותר. בית המשפט הסביר כי ברירת דין כוללת ממד ציבורי, שמגן על ריבונות המדינה ועל היכולת שלה לקבוע כללים למתרחש בתחומה, בייחוד כשמדובר במדיניות צרכנית; ולצדו ממד פרטי, שמתייחס לציפיות של השחקנים עצמם. בהקשר הזה נכתב בהכרעת הדין כי "הציפיות של צרכנים המבצעים עסקאות בפלטפורמה מקוונת היא שהדין שחל עליהם בשגרת חייהם יחול גם כאשר הם מבצעים עסקאות במרשתת".

עוד שיקול שעלה בפסק הדין הוא ניסיון למנוע מצב שבו תאגיד בינלאומי יעשה שופינג בין מדינות, ויבחר להתמקם במקום שבו נוח לו יותר מבחינת דינים, גם אם בפועל הוא פועל מול צרכנים בשוק אחר. אלא שגם כאן בית המשפט לא הסתפק בכך שהצרכן נמצא בישראל בזמן ההזמנה. נקבע שנדרש יסוד נוסף, שיכול להתבטא בכך שהגלישה נעשית באתר ישראלי, או בכך שמדובר בתאגיד שמקיים פעילות בישראל, כשהלקוח גולש מכתובת IP ישראלית. ובמקרה של Agoda, הראיות לכיוון הזה היו משמעותיות: החברה הפעילה אתר בעברית, הציגה מחירים בשקלים, הציעה לינות בישראל, ואף פרסמה בעברית לצרכן הישראלי. לכן נקבע שהיא מקיימת פעילות בישראל.

אחרי שהעליון קבע שהדין הישראלי חל לפי כללי ברירת הדין, הגיעה המכה השנייה מבחינת Agoda: גם אם החברה ניסתה להפנות לדין זר, נקבע שלא ניתן לעשות זאת כשמדובר בהוראות קוגנטיות בחוק הגנת הצרכן. כלומר כשהדין הישראלי היה אמור לחול ממילא, אי אפשר לעקוף אותו בעזרת סעיף קטן בתנאי שימוש. בפסק הדין שפורסם נכתב כי "צדדים לא יכולים באמצעות כללי ברירת דין לעקוף הוראות חוק קוגנטיות שנקבעו בחוק הגנת הצרכן". הנימוק היה חד: חוק הגנת הצרכן נועד להגן על הצד החלש ולהציב רף מינימלי של הגינות ביחסים בין צרכן לעסק. בתוך ההיגיון הזה, הפניה לדין זר אינה עניין טכני, אלא עלולה לפגוע בפועל בהגנות שהמחוקק הישראלי התכוון להעניק.

• רכשו זכות למגורים - רשות המסים חייבה במס רכישה גבוה. מה קבע בית המשפט?
• בני הרצליה הפסידה: המס על השחקנים הזרים נשאר
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הפיצוי הענק בוטל: השופטים המליצו - והצדדים הסכימו

"להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחידים"

מעבר לכך, העליון בחן את תניית ברירת הדין גם דרך הזווית של חוק החוזים האחידים, שמטרתו, כפי שהובאה בפסק הדין, היא "להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחידים". השופט גרוסקופף קבע שתניית ברירת דין גורפת שמפנה לדין זר מעניקה לתאגיד גלובלי יתרון לא הוגן מול לקוחות קטנים כמו צרכנים פרטיים ועוסקים זעירים. בתוך הדיון הזה שולבו גם אמירות עקרוניות שכבר הושמעו בפסקי דין קודמים, ובהן דימוי שנועד להמחיש עד כמה לא מתקבל על הדעת שתאגיד שפועל בישראל יבקש להשתחרר מהדין המקומי רק משום שהוא פעיל בעולם. כך למשל, הובאו הדברים שנאמרו בעניין טרוים מילר, שם תהה בית המשפט האם יעלה על הדעת שזארה תבקש להחיל את הדין הספרדי על מכירת חליפה בקניון רמת אביב.

בסופו של דבר, לאחר מתן פסק הדין, הגישה Agoda עתירה לקיום דיון נוסף, בטענה כי מדובר בהלכות חדשות שמצדיקות בחינה בהרכב מורחב. היועצת המשפטית לממשלה דחתה את הטענה הזו, וקבעה כי מדובר לכל היותר בהתפתחות טבעית של הדין ולא בחריגה שמצדיקה דיון נוסף. היא גם הזכירה כי דיון נוסף הוא חריג שנועד ל"הלכה מיוחדת וחריגה", ולא לכל הרחבה או חידוד. העמדה הזו התקבלה, ונשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, דחה את בקשת Agoda. המשמעות של ההחלטה היא שתביעות צרכניות נגד אתרי אינטרנט בינלאומיים שפונים במישרין לצרכנים ישראלים, יישארו בישראל, ועל פי הדין הישראלי. בית המשפט אף ציין כי עצם המשך הופעתה של תניית שיפוט לסינגפור בתנאי השימוש, לאחר שכבר נקבע שהיא פסולה, "עלולה להוות, כשלעצמה, הטעיה כלפי ציבור לקוחותיה", משום שהאדם הפשוט עלול להיות מורתע מלהגיש תביעה בישראל.

אז מה בעצם השורה התחתונה של הכרעת הדין לצרכן הישראלי?
השורה התחתונה היא שצרכן ישראלי לא אמור להילחץ מזה שמדובר באתר בינלאומי. אם הוא נפגע מהתנהלות צרכנית בעייתית של האתר, כמו מחיר מטעה או מידע חסר, בית המשפט אומר שהסיפור הזה יכול להתברר כאן בישראל, ולא לזרוק אותו לסינגפור או למדינה אחרת שהוא לא באמת יכול להתנהל בה.

זה אומר שכל אתר בחו”ל חייב להתנהל לפי החוק הישראלי?
לא בהכרח כל אתר, אבל כן כל אתר שמכוון בפועל לצרכנים ישראלים. כלומר אם האתר בעברית, המחירים בשקלים, יש שירות שמדבר לקהל פה, אז מבחינת בית המשפט הוא לא יכול להגיד שהוא בכלל לא קשור לישראל. הוא כן קשור, וגם החוק הישראלי יכול לתפוס.

אם בתנאי השימוש כתוב רק בית משפט בסינגפור, זה לא מחייב?
זה יכול להיראות מחייב, כי זו בדיוק הבעיה: הרבה אנשים יראו את זה ויגידו "עזוב, אין לי כוח לזה". אבל בפועל, בית המשפט קבע שכשמדובר בתנאי מקפח או כזה שסותר חוקים צרכניים שחייבים לחול, אז הסעיף הזה לא בהכרח יעמוד. כלומר, לא כל מה שכתוב בתנאי שימוש באמת סוגר לך את הדלת.

למה בכלל חברות בינלאומיות שמות סעיפים כאלה בתנאים?
מכיוון שזה נותן להן יתרון. אם אומרים לך שאתה צריך לתבוע בסינגפור לפי חוק זר, רוב האנשים יוותרו עוד לפני שהתחילו. זה גם מקשה, גם יקר, וגם נשמע מסובך. מבחינת החברה, זו דרך לצמצם תביעות ולהקטין כאבי ראש משפטיים.

מה זה אומר "אתר שפונה לצרכנים ישראלים" בשפה של אנשים רגילים?
זה פשוט אומר שהאתר לא סתם קיים בעולם - הוא ממש מדבר איתך. אם הוא מציג לך דברים בעברית, נותן מחירים בשקלים, מראה מלונות בישראל בצורה ברורה, וממש גורם לך להרגיש שזה אתר שלך, אז הוא לא יכול להעמיד פנים שהוא בכלל לא עובד מול ישראלים.

איך זה יכול להשפיע על מחירים שמופיעים בהזמנה אונליין?
זה מחזק את הדרישה למחיר ברור ומלא. כלומר בלי לגלות בסוף ההזמנה עוד תוספות, עוד מסים, עוד תשלומים. המסר הוא שכשצרכן רואה מחיר, הוא צריך להבין מה המחיר האמיתי שהוא ישלם, ולא לקבל הפתעות בדרך.

זה רלוונטי רק להזמנת מלונות, או גם לדברים אחרים?
זה לגמרי יכול להשפיע גם על עוד תחומים: טיסות, כרטיסים להופעות, שירותי סטרימינג, אפליקציות, קניות אונליין, אפילו שירותים דיגיטליים כמו מנויים או פלטפורמות שמוכרות שירותים בישראל. כלומר הסיפור פה הוא לא רק Agoda, אלא הגישה של בית המשפט כלפי פלטפורמות ענק שמוכרות לצרכן הישראלי מרחוק.

מה ההבדל בין תביעה רגילה לבין תובענה ייצוגית בסיפור הזה?
תביעה רגילה היא כשבן אדם אחד תובע על מה שקרה לו אישית. תובענה ייצוגית זה כשאדם אחד תובע בשם קבוצה שלמה, למשל כל מי שנחשף למחיר בלי מע”מ או לכל מה שנראה לו כמו הטעיה. לכן זה משמעותי הרבה יותר לחברה, כי זה יכול להפוך מסיפור של כמה מאות שקלים למשהו גדול הרבה יותר.