רצתה לפסול את השופט - והתגלה שאי אפשר!

המקרה הזה נולד מתוך מציאות ישראלית מאוד של החודשים שאחרי 7 באוקטובר: עסק שמנסה להמשיך לעבוד, מערכות ציבוריות שמנסות לתפקד תחת עומס, ותחושה כללית של אין זמן לבזבז, כשכל יום מלווה בחוסר ודאות. בתוך הסיטואציה הזו, רזאור הנדסה וייעוץ מצאה את עצמה לא רק מתדיינת מול רשות המסים על פיצויים, אלא מנהלת מאבק נוסף, הפעם על עצם זהות מי שיושב בדין ומכריע בעניינה.

הדיון לא נסב על סכומי הפיצוי או על היקף הנזק הנטען, אלא על נקודה שמקדימה את הכל: האם יו"ר ועדת הערר יכול להמשיך לדון בהליך, או שיש לפסול אותו בשל חשש ממשי למשוא פנים. ומה קורה כשגוף מעין שיפוטי דוחה בקשת פסלות - האם אפשר לערער על כך לבית המשפט העליון? השאלה הזו הגיעה לפתחו של נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, שהכריע בסופו של דבר כי הערעור כלל לא יכול להתברר במסלול שבו הוגש, ולכן הוא נמחק.

על פי פסק הדין, לפני בית המשפט העליון הונח ערעור על החלטת ועדת ערר לענייני קורונה וחרבות ברזל - מסלול ארצי, שבמסגרתו נדחתה בקשה לפסילת יו"ר הוועדה מלדון בתיקים שהתנהלו מול החברה. הנשיא עמית פתח את פסק הדין במלים חדות וברורות: "לפניי ערעור על החלטת ועדת ערר… שבה נדחתה בקשה לפסילת יו"ר ועדת הערר מלדון בהליך". הרקע לסכסוך רחב יותר. החברה הגישה עררים על החלטת רשות המסים במסגרת השגה, בקשר לתביעות שהגישה לקבלת פיצוי לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961. מדובר בתביעות המתייחסות לתקופות זכאות ספציפיות מאוד - אוקטובר 2023 ונובמבר-דצמבר 2023. כלומר חודשים שבהם עסקים רבים בישראל התמודדו עם שיתוק חלקי, ירידה בפעילות, קשיי כוח אדם וסביבה כלכלית שהתערערה ברגע.

ב-9 בנובמבר 2025, כך נכתב, הגישה החברה בקשה לפסילת יו"ר ועדת הערר. היא טענה ל"חשש ממשי למשוא פנים בניהול העררים", וטענה שהדבר מצדיק פסילה בהתאם לסעיף 77א לחוק בתי המשפט. כדי לחזק את עמדתה, היא הדגישה את מעמדה של ועדת הערר כטריבונל מעין שיפוטי, שלטענתה "נדרש לפעול על פי כללי הצדק הטבעי וההגינות המינהלית". אלא שוועדת הערר לא קיבלה את הטענות. בהחלטה מה-2 לדצמבר 2025 נדחתה הבקשה, תוך שנקבע שאין חשש ממשי למשוא פנים. בפסק הדין של העליון הודגש פרט משמעותי: הוועדה אף "לא דנה בהחלטתה בשאלה אם סעיף 77א לחוק בתי המשפט חל על ועדת הערר". זאת אומרת שועדת הערר הכריעה בטענה לגופה, אך לא נכנסה לשאלת הבסיס המשפטית של מקור הסמכות והמסלול הערעורי.

• חייב מס של 34 מיליון על עסקה שלא היתה - האם ישלם?
• קנסות שגויים במחשב של רשות המסים - מה קבע העליון?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

"הסעד הזמני שהתבקש חורג מגדרי ההליך"

החברה לא ויתרה, והגישה ערעור לבית המשפט העליון, שבו חזרה על הטענה המרכזית שלה: קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול העררים בידי יו"ר הוועדה. תוך כדי התנהלות הערעור, ב-25 לדצמבר 2025, הוגשה גם בקשה דחופה למתן סעד זמני, שמטרתה היתה להשיג סעדים אופרטיביים שהתבקשו בהליך מול הוועדה. הנשיא עמית ציין כי באותו יום עצמו הוא קבע ש"הסעד הזמני שהתבקש חורג מגדרי ההליך", והורה לצדדים להתייחס לשאלה עקרונית: האם לבית המשפט העליון בכלל יש סמכות לדון בערעור על החלטת פסלות של ועדת הערר.

כאן נפתח הדיון האמיתי, לא בשאלה אם יו"ר ועדת הערר בסדר או לא, אלא בשאלה היבשה והקובעת: מה הנתיב המשפטי. בפסק הדין הוסבר שוועדת הערר הוקמה מכוח סעיף 21 לחוק התוכנית לסיוע כלכלי בקורונה, ובהמשך הורחבה סמכותה גם לטיפול בעררים בתקופת חרבות ברזל. הובהר שהוועדה מורכבת משני חברים: "עובד מדינה הכשיר להתמנות לשופט בית משפט שלום (שישמש כיו"ר) ולצדו נציג ציבור". עוד צוין כי הוועדה "מנויה בפרט 31 לתוספת הראשונה לחוק בתי דין מינהליים". כלומר מדובר בגוף שמעמדו אינו זהה לבית משפט רגיל, אלא משתייך למסגרת של בתי דין מינהליים.

החברה ניסתה לשכנע כי אף שחוק בתי דין מינהליים לא מספק מענה לשאלה של ערעור על החלטות פסלות, אין לראות בכך הסדר שלילי. לטענתה, יש להחיל את סעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט "על דרך ההיקש", מתוך תפישה שוועדת הערר היא "טריבונל שיפוטי לכל דבר ועניין". מנגד, רשות המסים טענה בתוקף שהוועדה אינה בית משפט אלא בית דין מינהלי, ולכן סעיף 77א לא חל עליה. לטענת המשיבה, המשמעות היא שאין אפשרות להגיש ערעור לבית המשפט העליון מכוח סעיף 77א(ג), ועל כן יש למחוק את ההליך. היא הוסיפה שגם אם מחפשים מסלול אחר, ייתכן שהדרך הנכונה היא בקשת רשות ערעור לבית משפט לעניינים מינהליים, תוך הפניה לפסיקה קודמת.

• עורך דין "ניסה להתחמק מדמי תיווך אחרי ש"לקח" עסקה מלקוח - מה קבע בית המשפט?
• לא בנו אבל ישלמו: חברת בנייה חויבה ב-2.5 מיליון שקל על פרויקט שלא ביצעה"
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

הכרעת השופט עמית היתה חד משמעית: "לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור - ועמו הבקשה לסעד זמני - להימחק". נקודת המפתח בפסק הדין נוגעת לפרשנותו הישירה של סעיף 77א לחוק בתי המשפט. השופט עמית הדגיש שסעיף זה עוסק במצב שבו "שופט לא ישב בדין", ושהוראת הערעור שבסעיף 77א(ג) מדברת על כך ש"החלטת שופט או בית משפט לפי סעיף זה תהיה מנומקת, ורשאי בעל דין לערער עליה לפני בית המשפט העליון". ואז מגיע המשפט שמניח את הקלפים על השולחן: "ועדת הערר אינה 'בית משפט' במובנו המקובל של המונח", וחבריה "אף אינם שופטים כאמור".

החברה ניסתה להתבסס על פסיקה מתחומים אחרים

השופט עמית הוסיף כי חוק בתי המשפט, "אינו מתייחס לשאלת מסלול ההשגה על החלטת פסלות של גורם שאינו שופט או רשם… ובפרט על החלטות חברי בית דין מינהלי". כלומר בניגוד להליך פסלות של שופט במערכת בתי המשפט הרגילה, כאן אין מנגנון ברור בחקיקה שמייצר זכות ערעור אוטומטית עליו.

החברה ניסתה להתבסס על פסיקה מתחומים אחרים, כולל החלטות שעסקו בפסילת יו"ר ועדת ערר במיסוי מקרקעין. אלא שבית המשפט העליון הבהיר שהמקרים אינם זהים: בוועדת ערר מיסוי מקרקעין עומד בראש גוף הערר שופט, ולכן סעיף 77א חל באופן ישיר. הנשיא עמית ציין כי אותן דוגמאות שהובאו לא מסייעות במקרה הנוכחי. מכאן עבר פסק הדין לקביעה העקרונית: "דומה כי אין תחולה בענייננו לסעיף 77א לחוק בתי המשפט", ולכן החברה אינה מחזיקה בזכות ערעור לעליון לפי סעיף 77א(ג). הנשיא עמית קבע כי "משאין תחולה לסעיף בענייננו, אף אין מקום להחילו על דרך ההיקש". כדי לחזק את הדברים, פסק הדין מפנה למקרים אחרים שבהם נקבע כי אפשרות ערעור על החלטות פסלות של בתי דין מינהליים "אינה נתונה יש מאין". כלומר לא ניתן להניח מסלול ערעור מבלי שהוא מעוגן בדין.

עם זאת, פסק הדין לא מתעלם מהעובדה שבפסיקה קיימים מצבים חריגים. כך למשל, הנשיא עמית ציין את פסק הדין בעניין פולק נ' בן מאור, שבו נקבע שהעליון מוסמך לדון בערעורים על החלטות פסלות של המפקח על המקרקעין גם בלי הוראה חוקית מפורשת. אלא שבאותו מקרה הוצגו נסיבות שמלמדות על האופי השיפוטי של תפקיד המפקח, כולל העובדה שנתונות לו סמכויות כשל שופט שלום, והמסלול הערעורי על החלטותיו עובר לבית המשפט המחוזי.

במקרה של ועדת הערר לענייני קורונה וחרבות ברזל, הדגש הוא הפוך. הנשיא עמית קבע כי אף שיו"ר הוועדה אכן "כשיר להיות שופט בבית משפט שלום", הוועדה אינה יושבת בסכסוכים אזרחיים רגילים אלא "דנה בעררים על החלטות של רשות מינהלית". בנוסף, "לא נתונות לה או ליו"ר הוועדה כל הסמכויות הנתונות לשופט", ולכן התפקיד "שונה באופן מהותי באופיו".

אז מה כן?

השאלה “אז מה כן?” נותרה תלויה באוויר, ופסק הדין מקדיש לה חלק מסוים אך מוגבל. הנשיא עמית הסביר שסעיף 45 לחוק בתי דין מינהליים, שמעגן אפשרות לערעור ברשות על החלטות ביניים, לא חל על ועדת הערר הזו. הוא הדגיש כי בסעיף 21(ה) לחוק התוכנית לסיוע כלכלי נקבע אמנם מנגנון ערעור על החלטה סופית של ועדת הערר לבית משפט לעניינים מינהליים, אבל לא נקבע מסלול ישיר שחל על ההחלטה הספציפית שניתנה כאן - החלטת ביניים של דחיית פסלות.

כך, לאחר שכל האפשרויות נבחנות, מגיעה המסקנה: "דומה כי לא נתונה אפשרות ערעור על ההחלטה מושא הערעור". ועדיין, הנשיא עמית לא סוגר את הדלת באופן מוחלט. הוא מציין כי "אין לשלול את האפשרות שבמקרה מתאים ניתן יהיה לשמוע השגות על החלטת פסלות… במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק". כלומר ייתכן שמסלול אחר, כמו עתירה לבג"ץ, יהיה רלוונטי בנסיבות שונות - אבל זה לא מה שהוגש בפניו כאן, וזה לא המסלול שנדון במסגרת ערעור לפי סעיף 77א.

בסופו של דבר, פסק הדין מסתיים במשפט הקצר שמסכם את התוצאה: "סוף דבר: הערעור נמחק. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות". מה המשמעות בפועל? במבט רחב, מדובר בפסק דין שמבהיר גבולות גזרה פרוצדורליים: לא כל החלטה שמרגישה שיפוטית, מאפשרת באופן אוטומטי את אותן זכויות ערעור כמו החלטות של שופטים בבתי המשפט. ההבדל בין בית משפט לבין בית דין מינהלי, או גוף ערר מיוחד שהוקם בחקיקה ייעודית - מתבטא לא רק בסמכויות ובאופי העבודה, אלא גם בשאלה לאן אפשר ללכת כשמבקשים לערער על החלטה בדרך.

למה בכלל חברה מבקשת לפסול את מי שיושב בדין? מה זה נותן לה?
בדרך כלל כשצד מרגיש שההליך לא מתנהל לו בהוגנות, או שהוא חושב שמי שמכריע כבר נעול עליו מראש, הוא מנסה לעצור את זה מוקדם. פסילה היא בעצם ניסיון להגיד שלפני שממשיכים, בואו נוודא שהשופט או מי שמחליט הוא באמת נייטרלי. זה לא אומר שהטענה תמיד מוצדקת, אבל לפעמים זה צעד שהצד מרגיש שאין לו ברירה אלא לעשות.

מה זה בכלל חשש ממשי למשוא פנים? זה לא נשמע כמו משהו שאפשר להוכיח בקלות
נכון, וזה בדיוק העניין. חשש ממשי זה לא סתם תחושת בטן או רושם כללי. הכוונה היא לחשש אמיתי ורציני, כזה שמישהו מבחוץ יכול להבין למה הוא קיים. זה לא חייב להיות הוכחה לשוחד או משהו כזה, אלא יותר מצב שהנסיבות נראות בעייתיות מספיק כדי שיהיה חשש שההחלטה לא תהיה נקייה.

אם ועדת הערר דחתה את בקשת הפסילה, למה החברה לא פשוט המשיכה הלאה בתוך התיק?
מכיוון שמבחינת מי שמבקש פסילה, אם הוא חושב שהבעיה היא בזהות של מי שמנהל את הדיון, אז להמשיך כרגיל מרגיש לו כמו להיכנס למסלול שהוא כבר הפסיד בו מראש. לכן הרבה פעמים מי שמגיש בקשה כזו רוצה לעצור ולבדוק את זה לפני שמתקדמים להכרעה עצמה.

אז רגע, ועדת הערר הזו היא בית משפט או לא בית משפט? מה היא בדיוק?
היא משהו באמצע. היא גוף מעין שיפוטי, כלומר היא שומעת צדדים, בוחנת טענות ומחליטה החלטות, אבל היא לא בית משפט רגיל כמו שלום/מחוזי. בפסק הדין העליון בעצם אומר שזה לא משנה כמה זה מרגיש כמו בית משפט, בסוף החוק הוא זה שקובע אם זה בית משפט לצורך ערעור, ובמקרה הזה, לא.

למה זה כזה קריטי אם זה בית משפט או בית דין מינהלי? מה ההבדל מבחינתי כאזרח?
ההבדל הכי גדול הוא במסלול. בבית משפט רגיל יש חוקים ברורים לגבי איך מערערים, לאן הולכים ומתי. אבל בגופים כמו ועדות ערר ובתי דין מינהליים, המסלולים האלה לפעמים שונים, מצומצמים יותר, ולפעמים בכלל אין זכות ערעור על כל החלטה באמצע הדרך. ואז מי שמנסה לערער, עלול לגלות שבכלל אין לו דלת להיכנס דרכה.

אם אין ערעור לבית המשפט העליון, זה אומר שאין שום דרך להתלונן על פסילה?
לא בהכרח. העליון רמז שאולי במקרים מסוימים אפשר לתקוף החלטת פסילה בדרך אחרת, למשל דרך עתירה לבג"ץ. אבל זה לא כמו ערעור רגיל, וזה גם לא בטוח שזה יתאים לכל מצב. כלומר כן יכול להיות שיש דרך, אבל היא לא אוטומטית ולא פשוטה כמו שאנשים חושבים.

למה החברה ביקשה סעד זמני? מה הרעיון בזה?
סעד זמני זה בעצם משהו מהיר שמבקשים בזמן שההליך עוד רץ. כמו להגיד לבית המשפט: "אל תחכו לסוף, תעצרו רגע את המצב עכשיו". זה יכול להיות למשל הקפאה של דיון, דחייה, או משהו שמונע מצב בלתי הפיך. אבל כאן הנשיא עמית אמר שהבקשה חורגת מגבולות ההליך, כלומר זה לא היה משהו שאפשר לתת במסגרת הערעור הזה.

מה המשמעות של זה שהערעור נמחק ולא נדחה? זה אותו הדבר?
לא בדיוק. כשמשהו נדחה זה אומר שבית המשפט בדק את הטענות ואמר שהם לא צודקים. כשמשהו נמחק, לרוב זה אומר שההליך בכלל לא במקום הנכון, או שאין לבית המשפט סמכות לדון בו בצורה שהוגשה. כלומר, העליון לא אמר כאן שהחברה לא צודקת לגבי הפסילה, אלא שאין לו דרך לדון בזה במסלול הזה.