הבוקר ההוא בירושלים, שבסיומו קפץ צעיר בן 32 אל מותו מגג בניין בן עשר קומות ברחוב יפו, ממשיך להדהד גם שנים לאחר מכן. בתוך הפרטים העובדתיים, העדויות, חוות הדעת הפסיכיאטריות והניתוחים המשפטיים, נותרת תמונה אנושית קשה של שני צעירים פגיעים, שנפגשו בין קירות מחלקה פסיכיאטרית סגורה, פיתחו קשר מורכב, ובשלב מסוים החלו לרקום יחד תוכנית התאבדות. אלא שבשעה שהמנוח הלך עד איתה עד הסוף המר, המערערת חזרה בה במהלך הדרך. למרות חזרתה, בית המשפט המחוזי הרשיע אותה בסיוע להתאבדות וגזר עליה שישה חודשי עבודות שירות. הערעור לבית המשפט העליון נדחה בדעת רוב, בהחלטה ארוכה ומעמיקה שניתנה היום.

במרכז פסק הדין ניצבת השאלה האם ניתן להרשיע בעבירת סיוע להתאבדות אדם שלא רצה בתוצאה הקטלנית, ואף ניסה לשכנע את חברו שלא לבצע את המעשה, אך בפועל הוביל אותו שלב אחר שלב עד לנקודה שממנה התאבד. הסיפור מתחיל חודשים קודם לכן, כשהמנוח, לאחר ניסיון התאבדות קודם שבו שבר את רגליו, אושפז במחלקה הסגורה בהדסה עין כרם. שם הכיר את המערערת, צעירה עם עבר של מצוקה נפשית, מנת משכל גבולית ורקע משפחתי מורכב. השניים התיידדו, ולקראת אמצע דצמבר 2018 נרקמה ביניהם תוכנית, שלפחות לפי דבריה הראשוניים של המערערת, היתה "תוכנית התאבדות משותפת, עם מקום וזמן ספציפיים", כפי שאמרה בחקירתה: "כן. היה לנו תכנון להתאבד ביחד... היה מקום וזמן ספציפיים".

ביום מסוים, כשהמערערת יצאה לחופשה קצרה מהמחלקה, ביקש המנוח מהצוות לצאת לטיפול שיניים בליווי אדם נוסף. הבקשה הזו התקבלה, והמערערת הגיעה אל בית החולים כדי להוציא לפועל - כך סברו התביעה ובית המשפט - את התוכנית. היא שכנעה עובד בית חולים שהיא המלווה המותרת עבור המנוח, ובכך הצליחה להביא לשחרורו מהמחלקה הסגורה.

"ישתו קצת אלכוהול ויתאווררו"

מכאן ואילך התגלגלה העלילה במהירות. המערערת נטלה הליכון, הושיבה את המנוח בכסא גלגלים, העלתה אותו למונית והשניים נסעו לבניין הגבוה שבו תכננו לשים קץ לחייהם. אלא שבמהלך הנסיעה, כך טענה המערערת לאורך הדרך, חל אצלה מהפך פנימי. היא סיפרה כי חשבה לוותר על רעיון ההתאבדות המשותפת וניסתה לשכנע את המנוח לחזור בו. היא אף תיארה כיצד שכנעה אותו שבמקום לקפוץ, הם "ישתו קצת אלכוהול ויתאווררו". בית המשפט המחוזי אמנם התרשם מקיומה של אמביוולנטיות מסוימת בתוכנית, שלעתים נראתה כלקראת התאבדות, ולעתים כיציאה ספונטנית לשתייה - אך חרף זאת קבע כי בבסיסה היתה תוכנית קונקרטית למדי.

• התעלמות מסימני מצוקה: ביהמ"ש קבע אחריות למחדלים שהובילו לטרגדיה
• מתקפת הטרור בסרי לנקה: קרוב ל-300 נהרגו, 24 נעצרו
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

כשהגיעו השניים אל הבניין, המערערת סייעה למנוח לצאת מהמונית, להסיעו אל המעלית, ואפילו גייסה שני גברים שנקרו בדרכם כדי שיעלו אותו ואת כסא הגלגלים עד לגג. שם, לפי כתב האישום וכפי שאישר בית המשפט, היא הותירה אותו בקרבת הגדר, שגובהה 125 ס"מ. הגובה הזה, שנטען כי "מאפשר קפיצה מעליו בלא קושי רב", היה נקודת מחלוקת מהותית: כיצד אדם עם רגליים מגובסות קפץ מעל גדר זו? השופטים אינם יודעים, וגם המערערת נשאה בהבעותיה את התמיהה הזאת. בחקירתה היא העידה כי, "בגלל שהיה לו גבס לא חשבתי שהוא באמת יעשה משהו... זה גבוה, אני לא הצלחתי לעלות".

היא ירדה לקנות שתייה, לאחר שביקשה מאנשים על הגג "להשגיח עליו". דקות לאחר מכן שמעה את החבטה. היא הבינה מיד, כך קבע בית המשפט, שהמנוח קפץ אל מותו. כבר בשלבים הראשונים של ההליך התעוררה שאלה מורכבת: האם המערערת היתה מודעת ברמה מספקת לכך שהמנוח עומד להתאבד? האם היתה לה מטרה לסייע לו, גם אם לא רצתה במותו? בית המשפט המחוזי קבע כי די בכך שהיתה מודעת לאפשרות, וכי מאחר שתרמה באופן פעיל להוצאה מהמחלקה, לנסיעה לבניין ולהגעה לגג, מדובר בסיוע ממשי להתאבדות.

השאלה היא האם היתה לה מטרה לסייע

בפסק הדין בעליון, הרחיב השופט יוסף אלרון בניתוח העבירה וקבע כי עבירת הסיוע להתאבדות, כפי שמנוסחת כיום, היא למעשה עבירת התנהגות. משמעות הקביעה הזו היא שאין צורך שהמסייע יתכוון שהתוצאה המוות אכן תתרחש, אלא די בכך שהתכוון למעשה הסיוע עצמו. אלרון קבע בהחלטתו כי, "אין זה משנה, לעניין ההרשעה, אם המערערת רצתה בהתאבדות המנוח", שכן השאלה היא האם היתה לה מטרה לסייע, לא האם רצתה את התוצאה שהתרחשה. אלרון קבע שמהראיות עולה בבירור שהמערערת פעלה באופן אקטיבי כדי לאפשר למנוח להגשים את תוכניתו: היא סיפקה סיפור כיסוי, עזרה לו לצאת מהמחלקה, הובילה אותו אל הבניין, והיתה מודעת היטב לכך שאפשרות ההתאבדות "מונחת על השולחן לכל אורך הדרך".

• צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
• פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית

כך למשל, בהחלטתו הוא מצטט את דבריה של המערערת עצמה, בהודעתה הראשונה, שבה אמרה כי, "היה לנו היום תכנון להתאבד ביחד... פחדתי". לדבריו, כשהמערערת הסבירה למנוח, "תשבע לי שלא תעשה כלום, שאני אביא את השתייה ונשב ונדבר", ניתן ללמוד שהיתה מודעת לסיכון ממשי שהוא אכן יקפוץ. מודעות זו, לטענתו, מספיקה לצורך הוכחת היסוד הנפשי.

השופט עופר גרוסקופף הצטרף לתוצאה שאליה התייחס אלרון, והוסיף כי אף אם המערערת קיוותה שבסוף המנוח לא יקפוץ, עצם העובדה שסייעה לו בפועל, מתוך מודעות לאפשרות שהוא אכן יבצע את המעשה, מספיקה לצורך הרשעה. לדבריו, אדם יכול לסייע לאחר לבצע עבירה גם אם אינו רוצה בתוצאה, בדיוק כפי שמי שמוסר נשק למתנקש מקווה שהמשטרה תתפוס אותו, אך עדיין נושא באחריות לסיוע. השופט גרוסקופף אף הוסיף הסתייגות אישית לגבי התאמת ההעמדה לדין בנסיבות האלה, אך הדגיש כי לאחר שהוכחה המטרה לסייע, אין מנוס מהרשעה.

דעת המיעוט של השופטת גילה כנפי־שטייניץ הציגה תמונה שונה בתכלית. השופטת סברה כי לא הוכח מעבר לספק סביר שהמערערת אכן פעלה מתוך מטרה לסייע להתאבדות. להפך, היא סברה כי מכלול האירועים מלמד דווקא על רצון להניא את המנוח ועל אמונה כנה מצד המערערת שהוא אינו מסוגל להתאבד לבדו. כנפי־שטייניץ ציינה כי המנוח היה מגובס בשתי רגליו, כי היה תלוי במערערת פיזית כדי להגיע לכל מקום, וכי בשל כך סברה המערערת שאין לו יכולת פיזית לקפוץ: "חשבתי שהוא יכול לקפוץ רק איתי", אמרה המערערת בעדותה. בעיני השופטת, מדובר בנתון קריטי המעלה ספק אמיתי בנוגע למודעותה ולאמונתה שהמנוח אכן מסוגל להשלים את המעשה.

"איזה מסר נרצה לשדר למי שסובב אדם בעל נטיות אובדניות?"

עוד היא קבעה בפסק הדין שפורסם כי הבטחתו של המנוח שלא יקפוץ עד שתשוב, לצד העובדה שהמערערת ביקשה מאנשים על הגג לעקוב אחריו, יוצרים ספק ממשי בנוגע לשאלה האם צפתה ברמת "קרבה לוודאות" שההתאבדות תתרחש - רמה שנדרשת ליישום "הלכת הצפיות" כתחליף לכוונה. לאחר שנותר ספק שכזה, כתב הדין הפלילי מחייב זיכוי, לפי השופטת כנפי-שטייניץ.

העליון, כאמור, פסק בדעת רוב כי ההרשעה תעמוד על כנה. השופטים שבו והדגישו את אחריותה המשמעותית של המערערת לקידום ההתאבדות: לולא היא סייעה למנוח לצאת מהמחלקה הסגורה, לולא מצאה פתרונות יצירתיים למגבלותיו הפיזיות ולולא הובילה אותו ממש עד שפת הגג - ההתרחשות הטרגית לא היתה מתאפשרת. לצד זאת, השופטים עמדו גם על היבטים אנושיים עמוקים יותר. אלרון כתב בהכרעת הדין כי, "איזה מסר נרצה לשדר למי שסובב אדם בעל נטיות אובדניות? מסר של תמיכה וניסיון להצילו, או מסר של אדישות המסייעת בידו להגיע אל מותו?" בכך הוא ביקש להצביע על חשיבותה החברתית של הקביעה המשפטית הזו.

לבסוף, הותיר בית המשפט על כנו את העונש המקורי: שישה חודשי מאסר בעבודות שירות, מאסר על תנאי, צו מבחן ופיצוי משפחת המנוח בסכום של 10,000 שקל. גזר הדין, ציין בית המשפט, ניצב ברף התחתון של מתחם הענישה, לאור מצבה הרגיש של המערערת ונסיבות חייה, אך עדיין משקף את חומרת ערך קדושת החיים. פסק הדין נחתם בציון כאבה של משפחת המנוח, שהביעה חשש מתמשך לחייו לפני ששוחרר מהמחלקה הסגורה. ההורים כתבו לרופאו כי יש להשאירו באשפוז מחשש שינסה שוב להתאבד. חרף תחנוניהם, הוא יצא - ובהמשך אותו היום תוכניתו הקטלנית קרמה עור וגידים בתיווכה של המערערת.

למה בכלל העמידו לדין מישהי שגם היתה במשבר נפשי?

החוק בישראל אומר שגם אם אדם נמצא במצוקה נפשית, ברגע שהוא מסייע בצורה פעילה למישהו אחר להתאבד, יש אחריות פלילית. במקרה הזה, המערערת אולי היתה פגיעה, אבל היא היתה עדיין מספיק מודעת כדי להוציא את המנוח מהמחלקה הסגורה, להוביל אותו לבניין ולסייע לו להגיע עד הגג. בית המשפט קבע שהמצב הנפשי שלה מסביר חלק מהתנהגותה, אבל לא פוטר אותה לגמרי.

אם היא לא רצתה שהוא ימות, איך בכל זאת מרשיעים אותה?

החוק לא דורש שהיא תרצה במותו. מספיק שהיא עשתה מעשים שנועדו בפועל לקדם את ההתאבדות עצמה, ושידעה שיש סיכוי שהוא באמת יקפוץ. השופטים אמרו שלפעמים בן אדם לא רוצה תוצאה רעה, אבל עדיין מבצע פעולות שמאפשרות אותה, וזה נחשב סיוע.

למה העליון לא קיבל את הטענה שהמנוח לא היה מסוגל פיזית לקפוץ?

מכיוון שגם אם זה נשמע כמעט בלתי אפשרי, העובדה היא שהוא הצליח לקפוץ בפועל. השופטים לא יכלו לבסס הכרעה על מה שנראה בלתי הגיוני, אלא על מה שקרה באמת. בנוסף, הם אמרו שהמערערת ידעה שיש סיכוי, קטן או גדול, שהוא ימצא דרך להתאבד, בייחוד כי הוא כבר ניסה בעבר.

האם בית המשפט שקל גם להטיל אחריות על בית החולים?

בית המשפט ציין שייתכן שהיו מחדלים במחלקה, אבל זה לא חלק מההליך הפלילי. גם אם הצוות הרפואי טעה, זה לא מוחק את האחריות הפלילית של המערערת עצמה. אפשר לבדוק אחריות מקצועית או אזרחית של בית החולים, אבל זה לא קשור לשאלה האם המערערת סייעה להתאבדות.

איך בכלל מוכיחים מטרה לסייע כשמדובר במחשבות של בן אדם?

באמצעות המעשים שלו. השופטים מסתכלים על מה האדם עשה בפועל, לא רק על מה שהוא אומר אחרי. במקרה הזה, המערערת עשתה שורה של צעדים מכוונים וברורים שהובילו את המנוח עד לנקודה שממנה הוא התאבד. המשפט משתמש בכלל פשוט: ההתנהגות היא שמשקפת את הכוונה.

מפני שהיא לא היתה מבצעת עיקרית אלא מסייעת, וגם בגלל הנסיבות האישיות הקשות שלה, הגיל הצעיר, העבר הנפשי והעובדה שאינה עבריינית. החוק מאפשר עד 20 שנות מאסר במקרה כזה, אבל השופטים בחרו ברף הנמוך ביותר שאפשר במסגרת המתחם - עבודות שירות בלבד.

האם אפשר היה להעמיד אותה לדין על עבירה אחרת, חמורה פחות?

כנראה שלא. החוק מכיר במפורש בעבירה של סיוע להתאבדות, והעובדות שתוארו מתאימות לעבירה הזו בדיוק. לא היתה כאן המתה ולא רשלנות, אלא מצב שבו אדם מסייע לאחר לבצע פעולה שאינה עבירה בפני עצמה, ולכן העבירה הספציפית הזו היא התאמה המדויקת.

האם העליון רמז שהמחוקק צריך לשנות את החוק?

כן, בעקיפין. השופטים ציינו כמה פעמים שהעונש המרבי (20 שנה) בעייתי, ושיש הצעות חוק להקלת הענישה או להסדרה מחודשת של העבירה. הם לא יכולים לשנות את החוק, אבל כן רמזו שיש כאן מקום להתערבות של הכנסת.