בשעות אחר הצהריים של אחד הימים בתחילת ספטמבר 2020, לאחר יום עבודה ארוך, עצר נהג משאית את הרכב סמוך לביתו. הוא כבר הכיר היטב את שגרת סיום הנהיגה, את כיבוי המנוע, את פתיחת הדלת ואת הירידה במדרגות הגבוהות של תא הנהג. ואולם הפעם, בתוך שבריר שנייה, מעידה פשוטה נהפכה לפציעה לא קלה ולמאבק משפטי של שנים. כפי שתיאר זאת האיש בעדותו, "תוך כדי ירידתי מהמדרגות של המשאית מעדתי על המדרגות ונפלתי על הרצפה" - גרסה שחזרה שוב ושוב בכל אחד מהמסמכים, עוד לפני שהוא חשב לפנות לערכאות.

התוצאה היתה שבר בקרסול שמאל, אשפוז וניתוח שכללו קיבוע באמצעות פלטות וברגים, חודשים ארוכים של שיקום, כאבים, צליעה ומגבלות שהפכו את עבודתו הפיזית מאתגרת בהרבה. אלא שבעוד שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לו גמלאות ונכות זמנית וקבועה, חברת הביטוח כלל, שביטחה את המשאית בביטוח חובה, סירבה לראות במקרה תאונת דרכים, וטענה כי הנהג הוא לא זכאי לפיצוי כלל. המאבק הגיע לפתחו של בית משפט השלום ברמלה בפני השופטת קרן אביסרור, שפסק דינה הקיף ועבר ביסודיות על כל שלב ושלב בתיק. כבר בתחילת פסק הדין היא הבהירה כי המחלוקת בין הצדדים מקיפה הן את שאלת האחריות והן את שיעור הנזק, אך בסופו של דבר היא דחתה לחלוטין את עמדת חברת הביטוח.

הנתבעת טענה כי מדובר ב"עדות יחידה של בעל דין" וכי התובע לא זימן עדים נוספים, אף שהיו אנשים שהגיעו למקום לאחר הנפילה. אלא שבית המשפט קבע כי התובע כלל לא טען שהיו עדים לנפילה עצמה, וכי העובדה שאנשים הוזעקו בדיעבד אינה רלוונטית לשאלת עצם התרחשות התאונה. יתרה מכך, השופטת מדגישה כי גרסתו של התובע נמסרה באופן עקבי - במסמכי בית החולים ביום התאונה ("אובחן שבר... בקרסול שמאל שנגרם כשנפל ממשאית"), במסמכי הביטוח הלאומי ("תוך כדי ירידה ממדרגות המשאית עמדתי על המדרגות ונפלתי") ובעדותו בבית המשפט. חוות דעת המומחה האורתופדי מטעם בית המשפט, ד"ר אופנהיים, אף היא סייעה בהכרעה, שכן טיב הפגיעה - שבר בימלאולרי בקרסול, תואם לחלוטין נפילה ממשאית. השופטת כתבה בפסק הדין שפורסם כי, "גרסה זו של התובע ביחס לנסיבות קרות התאונה הוכחה ולא נסתרה", ומוסיפה כי גם סרטוני המעקב שהציגה חברת הביטוח כשנתיים לאחר האירוע אינם סותרים את גרסתו.

בית המשפט לא הותיר מקום לספק

במוקד המחלוקת עמדה השאלה המשפטית: האם נפילה בעת ירידה ממשאית נעוצה "בשימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", כנדרש בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד). כאן בית המשפט לא השאיר מקום לספק. בהתאם להגדרה הרחבה של החוק, הכוללת במפורש "כניסה לרכב או ירידה ממנו", קבעה השופטת בהכרעתה כי תנאי החוק מתקיימים, וכי "הוכח שהשימוש במשאית הוא 'שימוש ברכב מנועי', שהמאורע שבו נגרם לתובע נזק גוף הוא עקב השימוש ברכב המנועי, ושהשימוש ברכב מנועי היה למטרות תחבורה". מדובר בקביעה מהותית, מכיוון שאם התאונה מוכרת כתאונת דרכים, חובת הפיצוי חלה על מבטחת החובה, ללא צורך בהוכחת רשלנות.

• פנתה לטיפול רק אחרי חודשיים - ותוכר בביטוח לאומי
• המבוטחת הודתה ששיקרה - וזכתה בכיסוי ביטוחי
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ד"ר אופנהיים, קבע לתובע 10% נכות צמיתה בקרסול שמאל, לצד נכויות זמניות משמעותיות: 100% בשלושת החודשים הראשונים ו-50% בשלושת החודשים הבאים. חוות דעתו כללה ממצאים ברורים בצילום הרנטגן, ובהם "אי סדירות של הסחוס המפרקי בקרסול... ופתיחה קלה של המורטיס", תוצאה של הניתוח וקיבוע השבר. המומחה הסביר כי גם אם בבדיקה הפיזיקלית הגבלת התנועה נראתה "קלה", הרי שממצאי הדימות מעידים על פגיעה עמוקה יותר. הוא ציין כי, "חוסר סדירות של המפרק מתבטא גם בכאב ולא רק בתנועה... בכאב, בהתעייפות של המפרק ושינויים שיכולים לחול עם השנים".

חברת הביטוח ניסתה לטעון כי אין מקום לנכות כלל. בית המשפט דחה זאת וקבע כי המומחה פעל במקצועיות, מסקנותיו מנומקות היטב ואין הצדקה לסטות מהן. לאחר בחינת עדות התובע על קשיי עבודתו, המעבר למשרה חלקית, הכאבים המתגברים לאחר מאמץ והצליעה ממנה סבל, קבעה השופטת כי לנכות הרפואית יש השפעה מלאה על יכולת עבודתו: 10% נכות תפקודית - בדיוק כמו הנכות הרפואית.

התובע נמנע מהבאת המעסיק שלו לעדות

אחת הסוגיות המורכבות בפסק הדין היתה שאלת הפיצויים על הפסדי שכר בעבר. התובע טען כי נעדר מעבודתו יותר משנה וחצי, ולאחר שחזר בתחילת 2022 הוא עבד רק בחצי משרה. כמה תלושי השכר שהגיש הצביעו על ירידה בשכרו מיותר מ-7,300 שקל לפני התאונה לכ-3,400 שקל בלבד. ואולם בית המשפט קבע כי אף שהוכח שהתובע לא עבד כלל במשך חצי שנה בעקבות הניתוח והשיקום, לא הוכח שכל התקופה הארוכה שלאחר מכן קשורה ישירות לתאונה. התובע אף נמנע מהבאת מעסיקו (אחיו) לעדות, מה שהחליש חלק מטענותיו. למרות זאת, השופטת קבעה כי ברור שהתאונה פגעה בשכרו, ולכן פסקה לו פיצוי על בסיס 10% נכות תפקודית לתקופה שלאחר חצי שנת אי־כושר.

• רכב היוקרה נרשם על שם אחר כדי שלא יעוקל - איך הצליחו בכל זאת לעקל את הרכב?
• רצתה בית על נחלת הוריה - הסכסוך עמם הגיע לעליון
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

בסיום החישובים, ובהתחשב בכל סוגי הנזק שנגרמו לאיש - הפסדי שכר, גריעה מכושר השתכרות, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות וכאב וסבל - קבעה השופטת כי הנהג זכאי לפיצוי כולל של 254,504 שקל, שמהם צריך לנכות 90,399 שקל שהוא קיבל מהמוסד לביטוח לאומי. הפיצוי הסופי שחברת הביטוח תשלם לו מגיע ל-164,105 שקל, בתוספת שכר טרחת עורך דין ואגרות.

פסק הדין מדגיש כי חברת הביטוח טעתה כשהתעקשה כי אין מדובר בתאונת דרכים. הוא מעניק משקל רב לגרסה העקבית של התובע, לתיעוד הרפואי בזמן אמת ולחוות דעת המומחה, וקובע כי אין בסיס לטענה שהנהג ניסה להגזים או ליצור מצג שווא. כפי שנכתב בפסק הדין, "עדות התובע נמצאה מהימנה... התובע אינו מנסה להאדיר את נסיבות התאונה". עוד הוסיפה השופטת בהכרעתה כי קל היה להתבונן בפציעה, בממצאים הרפואיים ובנסיבות הירידה מהמשאית, ולהסיק באופן ברור שמדובר בתאונה שמתרחשת בשימוש תעבורתי רגיל לחלוטין.

האם כל נפילה ממשאית נחשבת תאונת דרכים לפי החוק?

לא בהכרח. החוק קובע רשימה של פעולות שנחשבות שימוש ברכב, ובתוכן גם כניסה וירידה מהרכב. במקרה הזה, כל הראיות הובילו לכך שהנפילה קרתה ממש בזמן הירידה, כחלק משימוש רגיל במשאית. אם מישהו היה למשל יורד מהמשאית בגלל פעולה אחרת שאינה קשורה לנסיעה, למשל ניקוי מראות או בדיקות מכניות - המקרה יכול להיות יותר מורכב. אבל כאן הכל התחבר: התובע סיים נסיעה, התחיל לרדת - ונפל. לכן אין ספק שמדובר בשימוש תעבורתי.

למה בעצם חברת הביטוח ניסתה לטעון שאין כאן תאונת דרכים?

חברות ביטוח בוחנות כל תאונה במסגרת הפוליסה, ומנסות לראות האם היא עומדת בדיוק בהגדרה של החוק. במקרה הזה, הנתבעת סברה שהתובע לא הוכיח מספיק טוב שהנפילה אכן קרתה מהמשאית, ושזו בכלל היתה ירידה מהרכב ולא פעולה אחרת. היא גם טענה שהתובע אינו מהימן, שאין עדים, ושגם אם היתה נפילה, לא בטוח שהיא קשורה לשימוש במשאית. בית המשפט, לעומת זאת, קבע שהראיות סותרות לחלוטין את טענות החברה.

אם לא היו עדים לתאונה, איך התובע הצליח להוכיח את המקרה?

אף שלתובע לא היו עדים שנכחו ברגע הנפילה, היו לו כמה יתרונות משמעותית: גרסה עקבית - הוא סיפר בדיוק אותה גרסה ביום התאונה בבית החולים, מול הביטוח הלאומי, בתצהיר ובחקירה; תיעוד רפואי בזמן אמת - כבר בגיליון המיון נכתב: "נפל ממשאית"; חוות דעת מומחה - סוג השבר תאם לנפילה מגובה יחסי, כמו מדרגות של משאית. בית המשפט ציין באופן מפורש שהוא מאמין לתובע, ושאין סתירה בין העובדות בשטח לבין מה שסיפר.

למה בית המשפט לא קיבל את טענת התובע לנכות תפקודית של 15%?

אף שהתובע הציג תמונה של קושי יומיומי, השופטת בחנה את כל הנתונים והגיעה למסקנה שהפגיעה, גם אם מורגשת, אינה מצדיקת העלאת שיעור הנכות התפקודית מעבר לשיעור הרפואי. היא ציינה שהתובע אמנם מתקשה, אך כן חזר לעבוד (גם אם לא במשרה מלאה), ושמדובר בנכות מתונה יחסית. לכן נקבעה נכות תפקודית של 10% בלבד - לא אפס כפי שטענה הנתבעת, אבל גם לא 15% כפי שביקש התובע.

מה גרם לבית המשפט לראות את התובע כאמין?

השופטת כותבת שהתובע "אינו מנסה להאדיר את נסיבות התאונה". בדוגמה אחת היא מציינת שהוא אף תיקן את בא כוח הנתבעת לגבי מספר הארגזים שהיו למשאית ביום התאונה, אף שבתיעוד מהמעקב נראתה משאית עם שני ארגזים. התנהגות כזו חיזקה את האמון בו. בנוסף, דבריו התיישבו עם הבדיקות הרפואיות, עם מבנה המשאית ועם סרטוני המעקב.

למה הסרטונים שהציגה חברת הביטוח לא שכנעו את בית המשפט?

בסרטוני המעקב נראו פעולות שהנתבעת רצתה להציג כראייה לכך שהתובע עובד ללא מגבלה. אבל השופטת קבעה שהסרטונים תיעדו יום אחד בלבד, הרבה אחרי התאונה, ושגם אם ביום הזה הוא עבד - הוא עדיין העיד שיש ימים שבהם אינו מסוגל לעבוד כלל. הסרטונים לא הפריכו את טענותיו על כאבים ועל כך שאינו עובד במשרה מלאה.

האם הפיצויים יכולים להשתנות בעתיד אם מצבו של הנהג יחמיר?

פסק הדין מתייחס לנכות הרפואית שהמומחה קבע - 10%, אבל הוא גם מזכיר בדברי המומחה שקיים סיכוי מסוים להידרדרות (למשל שינויים ניווניים במפרק). למרות זאת, בית המשפט לא פסק פיצוי נוסף על בסיס החשש הזה, משום שמדובר בהסתברות נמוכה יחסית ושאין נתונים שמעלים את הסיכוי לרמה שמצדיקה פיצוי. אם בעתיד מצבו יחמיר באופן ממשי, מבחינה תיאורטית, הוא יוכל לפנות לביטוח הלאומי בבקשה לעיון מחדש, אך לא לבקש פיצויים נוספים מחברת הביטוח בגין אותה תאונה.

למה לא זימנו את אחיו של התובע, שהוא גם המעסיק שלו?

התובע נמנע מלזמן את אחיו לעדות, והדבר אכן פעל לרעתו בחלק מסוגיות השכר. בית המשפט ציין שהיעדר העדות מקשה על ההכרעה המדויקת בנוגע לחלק מהפסדי השכר. למרות זאת, קבעה השופטת כי גם ללא עדותו, הוכחו הפסדים.

למה בכלל היה צורך במומחה מטעם בית המשפט? לא מספיקים המסמכים?

כשיש מחלוקת רפואית אמיתית - וכאן היתה מחלוקת גדולה - בתי המשפט נוהגים למנות מומחה נייטרלי שמסייע להבין את הפגיעה באופן מקצועי ואובייקטיבי. גם התובע וגם הנתבעת הגישו טענות רפואיות שונות, ולכן חוות הדעת של ד"ר אופנהיים היתה מרכזית. השופטת כתבה כי הוא "ידו הארוכה של בית המשפט", וקבעה שבמקרה הזה אין שום סיבה לסטות ממסקנותיו.

למה הפיצוי על "עזרת צד ג'" היה נמוך יחסית?

אף שהתובע הדגיש שאשתו סייעה לו משמעותית לאחר הניתוח, בית המשפט ציין שאין ראיות ממשיות להיקף העזרה וגם לא הובאו עדים שיתמכו בכך. מצד שני, ברור שכשאדם עובר ניתוח עם קיבוע ברגל והוא על קביים, הוא כן זקוק לעזרה. לכן נפסק סכום צנוע יחסית, של 25 אלף שקל, שמכיר בצורך בעזרה, אבל לא מעבר לכך.

למה חלק מהפיצוי חושב על בסיס אומדן ולא על בסיס מספרים מדויקים?

בתקופות מסוימות לאחר התאונה לא היו מסמכים מלאים או תלושי שכר שמאפשרים חישוב מדויק. מצד אחד, בית המשפט לא יכול להעניק פיצוי מלא ללא הוכחה. מצד שני, לא ייתכן שהתובע יישאר ללא פיצוי אף שהוכח שנפגע ושעבודתו נפגעה. לכן, במקרים שבהם הראיות חלקיות, בתי המשפט משתמשים באומדן המבוסס על הנכות, על סוג העבודה ועל יתר הנתונים שכן הוכחו.

במקרה אחר, באמצע יום עבודה שגרתי ברעננה, מצא עצמו נהג משאית לפינוי אשפה ניצב מול סיטואציה לא צפויה. ב-16:00, אחרי יום עבודה ארוך שאת רובו הוא העביר לבדו, הוא הגיע לסמטה שאליה נדרש להיכנס בנסיעה לאחור. אלא שהמצלמה האחורית - כלי חיוני מבחינתו - היתה מכוסה בלכלוך ולא סיפקה תמונה ברורה. "לא היה יכול להמשיך בעבודתו לבד תוך נסיעה לאחור מבלי שהדבר יהווה סכנה ממשית לעוברי אורח", ציין השופט יעקב גולדברג בפסק הדין שפורסם. הנהג עצר את המשאית, טיפס על הארגז וניקה את המצלמה. אלא שבעת שירד, הוא החליק ונפל על גבו, ונפצע. למחרת הוא כבר היה בבית החולים, ולאחר מכן הוא פנה להליך משפטי לקבלת פיצויים. בית המשפט בחן את המקרה במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והכריע במקרה בספטמבר האחרון. המחלוקת המרכזית התמקדה בשאלה האם פעולת ניקוי המצלמה נחשבת טיפול דרך או תיקון דרך - מונחים שמופיעים בהגדרת שימוש ברכב מנועי בחוק. השופט גולדברג ציין בהכרעתו כי פסיקה קודמת כבר קבעה מבחנים ברורים לקביעה אם פעולה מסוימת מהווה טיפול או תיקון דרך, ובחן את נסיבות המקרה לאורם. לדברי התובע, "עליתי על המדרגה, שמתי את הרגל השנייה על המסרק, על הברזל, על המדרגה השנייה, ניקיתי ואיך שבאתי לרדת אז החלקתי. היו לי כאבים בגב וברגל. נפלתי אחורה על הרצפה על הגב... הודעתי לחברה ויום למחרת הלכתי לבית חולים". הנתבעת, חברת הביטוח, לא חלקה על גרסת העובד, אך טענה כי ניקוי מצלמה אינו פעולה חיונית במובן הפיזי, ולכן הוא לא נכנס לתוך ההגדרה שבחוק. היא אף הדגישה כי הצטברות לכלוך על המצלמה אינה אירוע פתאומי אלא מצב הדרגתי, ולכן אינה עונה על התנאי של "פתאומיות" שנקבע בפסיקה.