השופט יעקב שקד (מערכת בתי המשפט)
השופט יעקב שקד (מערכת בתי המשפט)

פסק דין דרמטי: עובד בכיר זכה ב-5.5 מיליון ש"ח אחרי 15 שנות עבודה והקלטות סתר

"חסכתי לו 5,000 דולר בחודש" - ההודאה המפתיעה שהכריעה את המשפט



עמית בר | (2)
נושאים בכתבה יעקב שקד

בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק תשלום של כ-5.5 מיליון שקל לעובד בכיר שניהל פרויקטי נדל"ן בדרום אפריקה, לאחר שהוצגו עשרות הקלטות סתר של שיחות עם המעסיק. השופט יעקב שקד: "הנתבע עשה בחברות הדרום אפריקאיות כבשלו"

בפרשה עסקית יוצאת דופן שנחשפה לאחרונה, קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב כי איש עסקים ישראלי חייב לשלם כ-5.5 מיליון שקל לעובד בכיר לשעבר, לאחר שזה הציג עשרות הקלטות סתר שתיעדו את ההתחייבויות הכספיות. התובע, עו"ד אריאל גרבי, עבד במשך כ-15 שנים עבור הנתבע שמואל סורין בררו (בר אור), וניהל עבורו פרויקטי נדל"ן בשווי מאות מיליוני ראנד בדרום אפריקה.

השופט יעקב שקד קבע בפסק דין מפורט ביותר הנמשך על פני עשרות עמודים: "לאחר ששמעתי את עדויות התובע, הנתבע ויתר העדים, ועיינתי בכלל המסמכים, הנני מקבל את עדות התובע ודוחה את עדות הנתבע, בהיותה בלתי מהימנה וסותרת ראיות רבות".

הקלטות החשאיות שחשפו: "אתה מרוצה מ-860 אלף דולר?"

המפנה הדרמטי בתיק התרחש כאשר גרבי הציג עשרות הקלטות סתר של שיחותיו עם בר אור, שנערכו בשנים 2014-2015. באחת השיחות המכריעות מדצמבר 2014, נשמע בר אור עורך חישוב מפורט ואומר לגרבי:

"שמואל: אתה מרוצה מ-860? אריאל: מה שאתה תחליט. שמואל: טוב בסדר 860 אריאל: אם אתה לא מרוצה תגיד לי, לא באמת שמואל. שמואל: אני באמת מרוצה, אני מאוד מרוצה"

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בהקלטה אחרת מאותה תקופה, נשמע בר אור מודה בצורה מפורשת: "אריאל: ושמואל שומר לי את ה-5000, שמואל: אני חסכתי לו". כאשר נשאל על כך בחקירתו בבית המשפט, הודה בר אור: "שאני לא שילמתי לו את הכל, שמתי לו בצד חלק מהכסף".

פרויקטים בשווי מיליארד ראנד - הסיפור מאחורי המספרים

גרבי, שעבד תחילה במשרד עו"ד יעקב וינרוט ז"ל, החל לעבוד ישירות עבור בר אור בשנת 2003. "התובע היה איש סודו ואמונו של הנתבע לאורך שנים", קבע השופט שקד. בשנת 2009 עבר גרבי עם משפחתו לדרום אפריקה כדי לנהל שני פרויקטי מגורים ענקיים - "בלו" ו"אמלפי".

פרויקט אמלפי, שהושלם בשנת 2015, כלל מאות יחידות דיור. לטענת גרבי, הוסכם כי יקבל 10% מרווחי הפרויקט, שהסתכמו לדבריו ב-5-6 מיליון ראנד. בר אור מצדו טען כי הפרויקט היה הפסדי, אך השופט דחה טענה זו.

עו"ד ליאור נוימן, שייצג את בר אור וערך טיוטת הסכם פשרה בין הצדדים, העיד בבית המשפט: "היו שני דברים אדוני. סוכם מה שהיה, שבאו אלי ואמרו לי תעשה הסכם על 860,000 דולר ו-10% מהרווחים של ברל קקטוס". עדות זו של נוימן נחשבה קריטית בהכרעה.

בר אור טען בהגנתו כי כל ההתחייבויות ניתנו תחת איומים וסחיטה מצד גרבי. "התובע איים להכפיש את שמי ואת החברות", טען בר אור. אולם השופט שקד דחה טענות אלו נחרצות: "האזנתי בקשב רב להקלטת השיחה... טון דיבורו של הנתבע רגוע וסמכותי, הייתי מתאר אותו אפילו כאבהי/ מרותי".

השופט הוסיף: "הנתבע, כאמור, הינו איש עסקים ממולח, מנוסה ונחזה מהשיחות ומהעדות בפניי כבעל בטחון עצמי רב... נקבע כממצא עובדתי כי הנתבע לא אוים ולא ניטל ממנו הרצון החופשי בעת השיחות".

אברהם שגב, חתנו של בר אור שהעיד במשפט, אמר בחקירתו כי שכרו נקבע ישירות מול בר אור: "עו"ד שקרצי: מול מי סיכמת את תנאי השכר שלך? העד, שגב: מול שמואל". הדר גורן, שניהל את המסגרת החשבונאית בדרום אפריקה, העיד אף הוא: "אני כשאני מגיע לארץ לפעמים אני יושב עם שמואל אני נפגש אתו אני מעדכן אותו".

הכרעה חד משמעית: "עדות הנתבע בלתי מהימנה"

השופט שקד היה חד משמעי בהכרעתו: "לאחר ששמעתי את עדויות התובע והנתבע בנוגע לסוגיה זו, ראיתי להעדיף את עדות התובע ולדחות את עדות הנתבע. עדות התובע בנושא זה היתה קוהרנטית והשתלבה עם מכלול הראיות, ואילו עדות הנתבע היתה מתחמקת, לא מהימנה ולא התיישבה עם מכלול הראיות".

בהתייחס לחברות הדרום אפריקאיות, קבע השופט: "מהראיות שבפניי עולה כי הנתבע עשה בחברות הדרום אפריקאיות כבשלו, לרבות ובעיקר במערכת היחסים מול התובע". בשיחה אחת נשמע בר אור אומר: "מי שמחליט בסוף זה אני", ובאחרת: "אתה היחידי במערכת שלי שמקבל פרמייה מהרווח".

הסכומים שנפסקו: 860 אלף דולר פלוס 500 אלף דולר

בית המשפט פסק לטובת גרבי שני סכומים עיקריים:

  • 860,000 דולר - עבור תקופת ההעסקה הראשונה בשנים 2002-2009, כאשר בר אור "חסך" לגרבי 5,000 דולר בחודש

  • 500,000 דולר - עבור 10% מרווחי פרויקט אמלפי בדרום אפריקה

בנוסף נפסקו הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 1.18 מיליון שקל. סה"כ יצטרך בר אור לשלם כ-5.5 מיליון שקל כולל ריביות והצמדה.

עו"ד תומר שקרצי, שייצג את גרבי, ביקש בסיכומיו שכר טרחה של 3.5 מיליון שקל, בטענה שמדובר בהליך מורכב במיוחד שנמשך כחמש שנים וכלל אלפי עמודי מסמכים והקלטות.

תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 2.
    א.ש 06/09/2025 00:56
    הגב לתגובה זו
    את הזבללה של השמאל ב.7.10.23 אלוהים לא יסלח לכם ...לא יודע אם צדק יגאל עמיר...אבל הוא שנתן לנו את האמת בפרצוף..אסור לקחת נשמה של אדם גם אם לא צודק ככה זה יהודי...לפי דעתי.!אבל הוא צדק כל הסכם הסלו שווה לכלום גזרת מוות לעשות שלום עם המוסלמים...זאת האמת...
  • 1.
    אנונימי 05/09/2025 10:31
    הגב לתגובה זו
    מותר להקליט בסתר
דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

חוזה מכירת דירה CHATGPTחוזה מכירת דירה CHATGPT

ניצחון לרוכשי הדירות: המחוזי החיה חברה באופן זמני

עמדתם של רוכשי הדירות התקבלה על ידי המחוזי מרכז לוד, שאישר להחיות חברת נדל"ן שפורקה, במקביל למינוי עורך הדין שלהם לכונס נכסים לצורך רישום הזכויות בטאבו. בניגוד לעמדת משרד המשפטים, נקבע כי פיצול ההליך לשני הליכים נפרדים רק יכביד על הצדדים ויבזבז משאבים שיפוטיים, ללא כל הצדקה עניינית

עוזי גרסטמן |

בשולי המרשם היבש של רשם החברות, הרחק מהכותרות היומיומיות על עסקות ענק ויזמים גדולים, התנהלה במשך שנים מציאות מורכבת עבור רוכשי דירות שביקשו לעשות דבר בסיסי לכאורה: להשלים רישום זכויות במקרקעין על שמם. החברה המשכנת שהיתה אמורה לבצע את הפעולה כבר חדלה מלהתקיים, נמחקה ממרשם החברות, והשאירה אחריה נכס לא רשום, בעלי זכויות חסרי אונים, ומבוי סתום ביורוקרטי. השבוע קבע בית המשפט המחוזי מרכז לוד כי במצב שכזה, אין סיבה להוסיף עוד מכשולים בדרך, וקיבל את בקשת הרוכשים להחיות את החברה ולמנות כונס נכסים במסגרת הליך אחד.

ההחלטה ניתנה על ידי השופט הבכיר יעקב שפסר, בתיק שעסק בבקשה להחייאת בלו גולדמן חברה לבניין, חברת נדל"ן שחוסלה בעבר. המבקשים - קבוצת רוכשי דירות, כולם בעלי זכויות במקרקעין נשוא הבקשה - פנו לבית המשפט בבקשה חריגה יחסית בהיקפה אך לא במהותה: להחיות את החברה באופן זמני, אך ורק לצורך הסדרת רישום המקרקעין, ובמקביל למנות את בא כוחם ככונס נכסים כדי שיבצע את פעולות הרישום בטאבו. מול הבקשה הזו ניצבה עמדת משרד המשפטים, באמצעות רשמת החברות והשותפויות, שהתנגדה לכריכת הסעדים. לטענת המדינה, יש להיצמד לכלל הדיוני שלפיו תחילה יש לדון אך ורק בשאלת החייאת החברה, ורק לאחר שהחברה אכן הוחייתה, לפנות בהליך נוסף, נפרד, לקבלת סעדים משלימים, ובראשם מינוי כונס נכסים והסמכתו לבצע פעולות רישום.

אלא שבית המשפט בחר לסטות מהכלל, וקבע כי בנסיבות המקרה אין מדובר בסטייה בלתי מוצדקת, אלא בהכרעה מתבקשת, יעילה והוגנת כלפי המבקשים. בפסק הדין ציין השופט שפסר כי לאחר שעיין בבקשה ובנספחיה, ולאחר שבוצע יידוע לכל בעלי העניין בדבר הגשת הבקשה להחייאת החברה, וכשלא הוגשו התנגדויות, אין מניעה עקרונית לאשר את ההחייאה. עוד צוין בפסק הדין שפורסם כי מולאו כל התנאים שאליהם הפנתה המשיבה, ובכללם הסכמת המבקשים לכך שבתום הפעולה שלשמה התבקשה ההחייאה, יינתן צו להשבת החברה לסטטוס של חברה מחוסלת.


"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית"


בהקשר הזה, הדגיש בית המשפט בהכרעת הדין כי מדובר בהחייאת חברה לצורך פעולה נקודתית ומוגדרת היטב. בפסק הדין נכתב כי מדובר ב"החייאת החברה לצורך ביצוע פעולה נקודתית של הסדרת רישום מקרקעין, באופן שבסופו של יום לא יווצר מצב בו תוותר במרשם חברה שאין בה פעילות תוך הטעיית הציבור". הדברים האלה שימשו בסיס להחלטה לאשר את החייאת החברה והשבתה לרישומי רשמת החברות.

אלא שעיקר המחלוקת לא נסב סביב עצם ההחייאה, אלא סביב השאלה האם ניתן וראוי לכרוך בהליך אחד גם את מינוי כונס הנכסים והסמכתו להשלים את פעולות הרישום. משרד המשפטים הפנה לפסיקה שלפיה הכלל הוא שיש להפריד את הסעדים, וציין כי תחילה יש לדון רק בהחייאת החברה, ורק לאחר מכן - ובהליך נוסף - לדון בסעדים נוספים. בית המשפט לא התעלם מן הכלל, ואף ציין במפורש בהחלטתו כי,  "אכן, הכלל הוא יש לדון מלכתחילה רק בשאלת החייאת החברה, וככל שהוחייתה, יש לעתור בהליך נוסף ונפרד, לקבלת סעדים נוספים". עם זאת, כאן בדיוק נכנס החריג לכלל. השופט שפסר הבהיר כי בנסיבות הספציפיות של המקרה, הכלל הדיוני אינו משרת את תכלית ההליך, אלא להפך.