הסיפור הזה מתחיל ביום עבודה ארוך ושגרתי במרץ 2014. התובע, נהג הסעות בחברת מסיעי 200, הורגל במשך שנים לבצע את קו ההסעה היוצא מדי ערב מכפר סבא לקרני שומרון, שם הוא התגורר. הנסיעה הזו לא היתה עוד קו שגרתי עבורו, אלא מנגנון שאיפשר לו את ההפסקה היחידה במהלך יום העבודה המתיש. בזכותה הוא היה יכול לבלות שעה קלה בביתו, לנוח, לאכול ולהתקלח לפני ששב להמשך המשמרת. "יש לי ארבעה ילדים בבית, מגיע לי להיות בבית... גם לי יש זכויות", העיד הנהג בבית הדין, כשהסביר מדוע הנסיעה הזו היתה מבחינתו כה משמעותית.

אלא שדווקא ב-19 במרץ 2014, שובץ ברגע האחרון נהג אחר לקו ההסעה לקרני שומרון, מבלי שנמסר לו על כך מראש. כשהבחין בשינוי, הוא פנה בזעם לסדרן ההסעות, גבי אטינגר, והוויכוח שהתפתח ביניהם היה סוער במיוחד. "אמרתי לו: 'גבי, למה אתה עושה לי את זה? אתה יודע שאני קבוע עושה לקרני שומרון ונח קצת בבית'. אז הוא אמר לי: 'מה קרה, אז פעם אחת לא תעשה'. ואז התפרצתי עליו... הוא התחיל לקלל אותי, לקח צרור מפתחות שזרק עליי", סיפר הנהג לחוקר המוסד לביטוח לאומי. לדבריו, הצעקות היו רמות עד שהנהגים האחרים נאלצו להפריד ביניהם, מחשש שהעימות יידרדר לאלימות של ממש.

באותו הערב יצא הנהג לבצע קו חלופי שהוקצה לו, ובמהלך הנסיעה הוא החל לחוש לחץ בחזהו שהקרין לכתף וליד. למרות הכאב, סיים את המשמרת וחזר לביתו. למחרת שב לעבודה אך מצבו לא השתפר. כעבור יומיים פנה לרופא משפחה, שהורה לו להתפנות לבית החולים, שם אובחן כי עבר אוטם בשריר הלב.

רק באוקטובר 2021, יותר משש שנים לאחר האירוע, הגיש הנהג תביעה לביטוח הלאומי להכיר באוטם כפגיעה בעבודה. המוסד דחה את התביעה בטענה שלא הוכח "אירוע חריג" בעבודה, ושבכל מקרה מדובר בשיהוי רב. לטענת הביטוח הלאומי, הוויכוח עם הסדרן לא חורג מעימותים רגילים במקום עבודה, בייחוד לאור אופיו קצר הרוח של התובע. בנוסף, נטען כי העדויות שהובאו אינן מהימנות, וכי ברישומים הרפואיים מהתקופה אין זכר לסיפור על עימות חריג.

• העליון פסל מכרז הסעות בקריית אתא - וזו הסיבה
• מניית Lyft קופצת לאחר הודעה על רה-ארגון ופיטורי עובדים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מנגד, טען הנהג כי הפרת ההסדר הקבוע פגעה בו קשות, וכי מדובר בחריגה מהשגרה שהובילה ל"זעם עז" ולעימות קשה. לדבריו, סמיכות הזמנים בין הוויכוח לבין הופעת הכאבים מצביעה על קשר ישיר בין האירועים. הוא הדגיש כי לא היה מדובר בוויכוח שגרתי: "מעולם לא הרמנו ידיים, מעולם לא צעקנו ולא קיללנו... לא ברמה הזאת".

במהלך ההליך העיד גם הסדרן עצמו, אטינגר, שאישר כי אכן מדובר בעימות יוצא דופן: "הוא התחיל לצעוק... כמעט פיזי, אפשר להגיד. זרקתי עליו מפתחות כי הוא צרח שם, האנשים כל השכנים באו, הוא צעק עד השמיים". עדות דומה ניתנה גם בידי הנהג שהחליף את התובע באותו ערב, טוביה אהרון, שסיפר כי היה עד לצעקות, לקללות ואף לניסיון להפריד בין הצדדים. "צעקות, צווחות, זרק עליו מפתח... ואז הגיע המנהל והפריד ביניהם וצידד בגבי, ואז עוד יותר הרגיז אותו", תיאר אהרון.

בית הדין, בראשות השופטת דפנה חסון-זכריה, בחן את העדויות וקבע כי הוויכוח אכן היה אירוע חריג בעוצמתו. בפסק הדין שפורסם צוין כי, "הוכח בפנינו כי הוויכוח היה חריג בעוצמתו לעומת ויכוחים אחרים שניהל התובע במקום עבודתו, עד כדי שהעימות הגיע כמעט כדי עימות פיזי". השופטים התרשמו כי העובדה שנמנע ממנו לשוב לביתו להפסקה גרמה לו לדחק נפשי חריג. "זה השעות היחידות שיש עם המשפחה שלי, עם האוכל שלי, עם המקלחת שלי. אני פה משעה 5:30", העיד הנהג בבית המשפט, והסביר מדוע לא היה זה בעיניו שינוי שולי.

• עמותה דתית גבתה מאות אלפים בלחץ - "עושק ולא תרומה"
• האם דרשה בדיקת אבהות - הגרוש והמאהב סירבו
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• תבעו את סוכנות הנסיעות וזכו - "הסוכנות טעתה בתכנון הטיול"

לגבי השיהוי בהגשת התביעה, קבע בית הדין כי על פי החוק מדובר בסעיף המעניק למוסד שיקול דעת, אך אין בו כדי לחסום את עצם הזכאות. השופטים קיבלו את הסבריו של הנהג לכך שלא פנה בזמן אמת, בין היתר משום שסבר שההליך ידרוש ייצוג משפטי יקר ומסובך - וקבעו כי לא נגרם נזק ראייתי ממשי עקב חלוף הזמן. גם טענת הביטוח הלאומי בדבר היעדר תיעוד רפואי נדחתה. בפסק הדין נכתב כי, "הגרסה שעולה במסמכים הרפואיים חשובה, אך היא אינה חזות הכל". הנהג עצמו העיד כי לא סבר שיש צורך לספר לרופאיו על הוויכוח, שכן מבחינתו היה די בדיווח על הכאבים כדי לקבל טיפול רפואי מתאים. בית הדין הדגיש כי, "אין לצפות מאדם שעובר אירוע של אוטם בשריר הלב שיפרט בפני רופאיו כי היה מעורב בוויכוח בעבודה".

השופטים גם דחו את הטענה כי קשרי חברות בין העדים לנהג פוגעים באמינותם. עדותו של הסדרן, למשל, תאמה במידה רבה את גרסת התובע, וגם אם היה מדובר בחברים לעבודה, לא הוכח קשר קרוב מעבר לכך. "אף אם התובע הזמין את מר אטינגר ואת מר אהרון לחתונת בתו, אין בכך כדי להעיד בהכרח על קשרי חברות החורגים מקשר של קולגות לעבודה", צוין בהכרעת הדין.

בסיכומו של דבר, קבע בית הדין כי הנהג הוכיח את התרחשות האירוע החריג, וכי יש למנות מומחה רפואי שיבחן את הקשר הסיבתי בין הוויכוח החריג לבין האוטם הלבבי. "נוכח כל האמור, שוכנענו כי עלה בידי התובע להוכיח קרות אירוע חריג המצדיק מינויו של מומחה רפואי", נכתב בהחלטת בית הדין. ההכרעה המלאה בסוגיית ההכרה בתאונה כפגיעה בעבודה תתקבל בהמשך, לאחר חוות דעת מומחה. ואולם כבר כעת קבע בית הדין כי ניתן לראות גם ויכוח חריף במקום עבודה, שאינו כרוך במאמץ פיזי, כ"אירוע חריג" בעל פוטנציאל להשפיע על מצב רפואי חמור.

מה בעצם ההבדל בין "אירוע חריג" בעבודה לבין "מתח מתמשך"?

בפסיקה נקבע כי כדי שאוטם לב יוכר כתאונת עבודה, צריך להוכיח שמדובר באירוע חריג, כלומר מקרה יוצא דופן או דרמטי שהתרחש בסמוך לאירוע הלבבי, כמו ויכוח קשה או התרגשות חריגה. "מתח מתמשך", לעומת זאת, מתאר מצב מתמשך של לחצים יומיומיים או עומס, שאינו מספיק להכרה. בפסק הדין הנוכחי הובהר שויכוח יכול להיחשב "אירוע חריג", גם אם היו ויכוחים קודמים בעבר, כל עוד מדובר בעוצמה יוצאת דופן.

למה בית הדין לא קיבל את טענת השיהוי שהעלה הביטוח הלאומי?

אמנם חלפו כשבע שנים בין האירוע לבין הגשת התביעה, אך בית הדין קבע שהשיהוי אינו חוסם זכאות. החוק מאפשר להגיש תביעה גם באיחור, ובית הדין בדק האם נגרם למוסד נזק ראייתי משמעותי עקב הזמן שחלף. מכיוון שנשמרו עדויות וראיות מהותיות, ומכיוון שהתובע נתן הסבר סביר לעיכוב, השיהוי לא פגע בתביעה.

מה המשמעות של עדות הסדרן, אטינגר, להכרעת בית הדין?

עדותו היתה מכרעת, משום שהוא אישר את טענת הנהג שהוויכוח היה חריג בעוצמתו. לא רק שהוא לא ניסה להמעיט מחומרת האירוע, אלא אף הודה כי זרק מפתחות במהלך הוויכוח. בכך הוא סיפק ראיות אובייקטיביות שמחזקות את גרסת התובע, אף שמדובר היה בעמית לעבודה ולא בעד חיצוני.

למה בית הדין התייחס לכך שהתובע לא סיפר לרופאיו בזמן אמת על הוויכוח?

הביטוח הלאומי טען שהיעדר דיווח לרופאים מערער את המהימנות. אבל בית הדין קבע שאין לצפות מאדם במצב של התקף לב לפרט בפני הרופאים פרטים שאינם רפואיים, כמו עימות במקום העבודה. בית הדין גם ציין שהתובע לא חשב שזה נחוץ כדי לקבל טיפול, ולכן היעדר הדיווח אינו פוגע בגרסתו.

האם היו סתירות בעדות התובע, וכיצד בית הדין התמודד איתן?

כן, היו פערים מסוימים בין מה שסיפר לחוקר הביטוח הלאומי לבין עדותו בבית הדין, בעיקר בשאלה אם הזכיר את הוויכוח לרופאיו. השופטים קבעו שמדובר בעניין שולי יחסית, וכי חלוף הזמן - כמעט עשור - מסביר פערי זיכרון. הם הדגישו שאין מדובר בסתירות מהותיות שמקעקעות את גרסתו.

האם קשרי חברות בין העדים לתובע ערערו את מהימנותם?

הביטוח הלאומי טען שכן, אך בית הדין דחה טענה זו. נקבע שמדובר ביחסי עבודה רגילים ולא בחברות קרובה. אפילו העובדה ששניים מהם הוזמנו לחתונת בתו של התובע לא הספיקה כדי להצביע על משוא פנים. בנוסף, עצם העובדה שהסדרן העיד נגד עצמו במידה מסוימת חיזקה את מהימנות העדויות.

מה יקרה עכשיו לאחר ההכרעה?

בית הדין לא הכריע עדיין אם האוטם הלבבי אכן יוכר כתאונת עבודה. בשלב זה הוא רק קבע שאכן התרחש "אירוע חריג". המשמעות היא שיוזמן מומחה רפואי שיבחן את הקשר הסיבתי בין הוויכוח לבין האירוע הלבבי. רק לאחר קבלת חוות הדעת ייקבע אם התובע יקבל הכרה ודמי פגיעה.

במקרה אחר, באוגוסט 2022 חוותה דיילת ותיקה במחלקת הקוסמטיקה של סניף סופר-פארם בדרום, את אחד הרגעים הקשים בחייה. אחרי יותר מ-18 שנות עבודה רצופה, דייקנית ונאמנה, היא קרסה נפשית במהלך יום עבודה, נאלצה לעזוב את הסניף כשהיא בוכה, צורחת, רועדת - ומיד לאחר מכן אף נזקקה לזריקת הרגעה. כמעט שלוש שנים לאחר אותו אירוע, באפריל 2025, הכריע בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע במקרה. הסיפור התחיל דווקא בתאריך משמח עבור הדיילת - 3 באוגוסט 2022, יום הולדתה. היא ביקשה מהמנהלת שלה לצאת לחופשה קצרה בחו"ל, בת חמישה ימים. לטענתה, השיחה שהייתה ביניהן היתה חיובית והבקשה אושרה. ואולם למחרת האווירה השתנתה. לדבריה, המנהלת הפסיקה לדבר איתה, החלה להטיח בה הערות עוקצניות ומבזות, לדבר אליה בקול רם בפני לקוחות, ולהפגין כלפיה יחס קר ומנוכר. "מהיום הזה, את תזכרי לי כל יום שאת פה", אמרה לה המנהלת, לפי עדותה. "למה את עומדת פה? למה את מדברת שם?". תחושת השפלה ואובדן שליטה ליוו את הדיילת. שיאו של הסיפור הגיע ב-24 באוגוסט. בבוקר של אותו היום הגיעה הדיילת לסניף וראתה את סידור העבודה לספטמבר. אף שביקשה שלא לשובץ באותו יום שבו לבעלה נקבע תור לטרום ניתוח, היא הופיעה במשמרת ערב בדיוק בתאריך הזה. לאחר ששאלה לגבי השיבוץ, היא נענתה כי, "מהיום הזה את תקבעי את התורים לפי הסידור שלי". באותו רגע, כך תיארה בבית המשפט, משהו בה נשבר: "הגוף שלי כבר אמר די. אם לא, את הולכת למות. זה היה כבר מעבר להכל". היא החלה לבכות, צרחה, חברות לעבודה הוציאו אותה החוצה - ובעלה הגיע לאסוף אותה במצב נפשי קשה. מעדויות שהובאו בפני בית הדין עולה כי התובעת נראתה נסערת, לא שקטה, בוכה ללא הפסקה, סובלת מחרדה והתקפי בכי. היא פונתה לקופת חולים, קיבלה זריקת הרגעה, ולא שבה עוד לעבודתה.