ביום קיץ חם של אוגוסט 2022 חוותה דיילת ותיקה במחלקת הקוסמטיקה של סניף סופר-פארם בדרום, את אחד הרגעים הקשים בחייה. אחרי יותר מ-18 שנות עבודה רצופה, דייקנית ונאמנה, היא קרסה נפשית במהלך יום עבודה, נאלצה לעזוב את הסניף כשהיא בוכה, צורחת, רועדת - ומיד לאחר מכן אף נזקקה לזריקת הרגעה. כמעט שלוש שנים לאחר אותו אירוע, ב-16 באפריל 2025, קבע בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, באמצעות השופטת יעל אנגלברג שהם, כי האירוע אכן מהווה תאונת עבודה, כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי. פסק הדין הזה לא רק מעניק לתובעת הכרה, אלא מחזק את ההכרה בפגיעות נפשיות כאירוע בעבודה, גם כשהן לא נובעות ממכונה שנפלה או שריפה פתאומית, אלא מיחסי אנוש, לחץ מצטבר וכאב שהצטבר והותיר צלקת עמוקה.

הסיפור מתחיל דווקא בתאריך משמח עבור הדיילת - 3 באוגוסט 2022, יום הולדתה. היא ביקשה מהמנהלת שלה לצאת לחופשה קצרה בחו"ל, בת חמישה ימים. לטענתה, השיחה שהייתה ביניהן היתה חיובית והבקשה אושרה. ואולם למחרת האווירה השתנתה. לדבריה, המנהלת הפסיקה לדבר איתה, החלה להטיח בה הערות עוקצניות ומבזות, לדבר אליה בקול רם בפני לקוחות, ולהפגין כלפיה יחס קר ומנוכר. "מהיום הזה, את תזכרי לי כל יום שאת פה", אמרה לה המנהלת, לפי עדותה. "למה את עומדת פה? למה את מדברת שם?". תחושת השפלה ואובדן שליטה ליוו את הדיילת.

שיאו של הסיפור הגיע ב-24 באוגוסט. בבוקר של אותו היום הגיעה הדיילת לסניף וראתה את סידור העבודה לספטמבר. אף שביקשה שלא לשובץ באותו יום שבו לבעלה נקבע תור לטרום ניתוח, היא הופיעה במשמרת ערב בדיוק בתאריך הזה. לאחר ששאלה לגבי השיבוץ, היא נענתה כי, "מהיום הזה את תקבעי את התורים לפי הסידור שלי". באותו רגע, כך תיארה בבית המשפט, משהו בה נשבר: "הגוף שלי כבר אמר די. אם לא, את הולכת למות. זה היה כבר מעבר להכל". היא החלה לבכות, צרחה, חברות לעבודה הוציאו אותה החוצה - ובעלה הגיע לאסוף אותה במצב נפשי קשה. מעדויות שהובאו בפני בית הדין עולה כי התובעת נראתה נסערת, לא שקטה, בוכה ללא הפסקה, סובלת מחרדה והתקפי בכי. היא פונתה לקופת חולים, קיבלה זריקת הרגעה, ולא שבה עוד לעבודתה.

"טריגר ישיר וברור לקריסתה הנפשית"

המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתה בדרישה להכרה באירוע כתאונת עבודה. לטענתו, לא אירע אירוע חריג, אלא מדובר ב"התפתחות טבעית של תהליך נפשי". לפי המוסד, אין עדות מספקת לאירוע מוגדר בזמן ובמקום, וכל מערכת היחסים העכורה עם המנהלת - גם אם תתברר - מהווה לחץ מתמשך שאינו עונה על דרישות החוק. מנגד, התובעת טענה, באמצעות בא כוחה עו"ד רועי אסור, כי דווקא קיים אירוע חד, מזוהה וברור - ההתעלמות מהבקשה, העימות הפיזי והמילולי, השלכת סידור העבודה עליה - כל אלה יחד היו "טריגר ישיר וברור לקריסתה הנפשית", כפי שטענה הדיילת. העדים שהובאו לדיונים תמכו בגרסתה - חברתה לעבודה תיארה את הרגע שבו יצאה הדיילת כשהיא נסערת מהמשרדים, ובעלה תיאר את קריאתו הדחופה לקחת אותה מהסניף כששתי עובדות אוחזות בה והיא דומעת.

• מאסר למנהל עבודה שהורשע בגרימת מוות ברשלנות
• אחרי שקיבל מיליון: חשמלאי שנפל יפוצה בכ-130 אלף ש'
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בהכרעתה, קבעה השופטת אנגלברג שהם בפסק הדין שפורסם כי התובעת הוכיחה את קיומו של "אירוע מיוחד" - תנאי הכרחי להכרה בתאונת עבודה נפשית. לדבריה, "גם אם התקיים מתח מתמשך, יש לבודד את האירוע מיום 24.8.22 כאירוע חריג, אשר גרם לדחק נפשי חמור". עוד היא הוסיפה כי, "אין מדובר רק באווירה קשה או ויכוח שגרתי, אלא בעימות טעון, מתועד בזמן ובמקום, שהוביל לתגובה רפואית מיידית... לא ניתן להתעלם מההשלכה הרגשית החריפה שהיתה לו על התובעת". השופטת התייחסה גם לרישומים הרפואיים ולמהימנות העדים, וציינה בהכרעתה כי, "העובדה שהתובעת פונתה מיידית לטיפול רפואי, תועדה כנסערת, בוכייה וחרדה – מחזקת את המסקנה שהאירוע גרם לפגיעה ממשית ומוחשית".

פסק הדין מבהיר כי יחס פוגעני, סירוב לבקשות אנושיות בסיסיות והיעדר תמיכה, עשויים להוות בסיס להכרה בפגיעה, בדיוק כמו תאונה פיזית. בפסק הדין צוטטה גם ההלכה מבית הדין הארצי לעבודה (פרשת בר ששת), שלפיה, "קיומו של מתח ולחץ נפשי המתפרשים על פני פרק זמן של כחודשיים ימים אינם שוללים אפשרות בידודו של אירוע מיוחד במהלך אותה תקופה". כלומר גם אם הרקע רווי במתחים, די באירוע חריג אחד כדי לחולל טראומה שמזכה בהכרה.

בשלב הזה, בית הדין הורה על מינוי מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין מצבה הרפואי של התובעת, לקראת הכרה מלאה בפגיעתה על ידי המוסד לביטוח לאומי. ואולם עבור הדיילת, ולרבים כמותה, עצם ההכרה בעובדה שהכאב שלה הוא תוצאה של תנאים קשים והתנהלות לקויה, היא צעד משמעותי.

• השתלטו על 110 מ"ר מהשטח המשותף - וכעת יישאו במחיר
• "מסלול לימודים בלי בינה מלאכותית זה פשע נגד הסטודנטים"
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק...

האם פסק הדין מעניק הכרה מלאה בפגיעה של התובעת?

לא. בית הדין לא קבע בפסק הדין כי נגרמה נכות או כי התובעת זכאית לפיצויים, אלא הכיר בכך שהתרחש "אירוע חריג" שיכול להיחשב תאונת עבודה. ההכרה הזו מאפשרת כעת מינוי מומחה רפואי, שיבחן אם קיים קשר סיבתי רפואי מובהק בין האירוע בעבודה לבין מצבה הנפשי.

מדוע הדגש המשפטי כל כך חזק על קיומו של "אירוע חריג"?

הפסיקה בישראל קובעת שכדי שפגיעה נפשית תוכר כתאונת עבודה, לא מספיק להוכיח מצוקה או לחץ. יש להראות התרחשות חריגה - משהו שיצא משגרת יום העבודה. האירוע שבו התובעת קרסה לאחר שסידור העבודה הוכן שלא בהתאם למה שציפתה ונדחתה בקשתה, עונה על ההגדרה הזו.

האם ההתנהלות של המנהלת תיחשב התעמרות בעבודה?

אף שהמלה "התעמרות" לא מופיעה בפסק הדין באופן מפורש, התובעת בהחלט מתארת מערכת יחסים מידרדרת שכללה ניכור, צעקות, יחס משפיל והשפלות פומביות. עם זאת, מכיוון שאין חוק ספציפי נגד התעמרות בישראל (נכון למועד כתיבת פסק הדין), ההכרה בפגיעה התמקדה בפן הנפשי בלבד.

האם היו סימנים מוקדמים למצוקה של התובעת שלא טופלו?

כן. מהעדויות עולה כי עוד לפני האירוע הספציפי, התובעת הביעה מצוקה, ניסתה לשוב לשגרה עם המנהלת, וביקשה "לחזור להיות בסדר". נראה שההתעלמות או הדחייה מצד ההנהלה החמירה את התחושות שלה - וייתכן שזה תרם להחמרת המצב הנפשי.

האם העובדה שהתובעת טופלה נפשית גם בעבר פגעה באמינות טענותיה?

לא בהכרח. בית הדין ציין כי היתה בעבר פנייה ב-2016, אך קבע במפורש כי אין "רציפות טיפולית" ואין בכך לשלול את הקשר בין האירוע מ-2022 לבין ההידרדרות הנפשית. למעשה, הודגש שגם מי שהתמודד בעבר עם קושי נפשי זכאי להגנה במקרים של טראומה חדשה הקשורה לעבודה.

האם המנהלת הכחישה לחלוטין את ההתרחשות?

לא לחלוטין. היא אמנם ניסתה להמעיט מחומרת האירוע וטענה שלא זכור לה שהתרחשה תקרית חריגה, אך היא הודתה כי התובעת, "זרקה את הכרטיס ויצאה מהחנות מעצבים". בכך, למעשה, היא אישרה שהיה אירוע עם אלמנטים לא רגילים - גם אם היא ניסתה לגמד את השפעתו.

האם יש בפסק הדין קריאה להתערבות ניהולית בסניף?

באופן ישיר, לא. ואולם בעקיפין, ההכרה בכך שאירוע בעבודה יכול להוביל לקריסה נפשית מטילה אחריות כבדה יותר על מנהלים ומנהלות לפעול ברגישות, בייחוד כלפי עובדים מבוגרים, נשים - ובפרט מול בקשות לגיטימיות כמו ליווי בן זוג לטובת ביצוע הליך רפואי.

במקרה אחר, הכריע בית הדין הארצי לעבודה בחודש שעבר במקרה עם פסק דין חשוב שצפוי להשפיע על הפרשנות של המושג "תאונת עבודה".​ במרכז המקרה נמצאת אשה, עובדת במוסד חינוכי, שנהגה לנסוע לעבודה במסלול קבוע. בוקר אחד היא החליטה לעצור בדרך לקנות קפה במאפייה סמוכה ולהוריד את בתה בבית הספר - סטייה של כמה דקות מהמסלול הרגיל שלה. במהלך העצירה, היא מעדה ונפצעה. היא פנתה למוסד לביטוח לאומי בבקשה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, אך נדחתה בטענה שהסטייה מהדרך שוללת את ההכרה בכך.​ המוסד לביטוח לאומי טען כי החוק מגדיר תאונת עבודה כתאונה שאירעה בדרך לעבודה או ממנה, וסטייה מהדרך, שאינה לצורך עבודה, שוללת את ההכרה בכך. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את עמדת הביטוח הלאומי, וקבע כי הסטייה לצורך קניית קפה אינה חלק מהדרך לעבודה.​ האשה ערערה על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה, בטענה שהסטייה היתה מינורית, חלק מהשגרה היומית, ואינה מנתקת את הקשר לעבודה. היא הדגישה כי מדובר בפעולה סבירה של עובד בדרכו לעבודה, שאינה צריכה לשלול את זכויותיה.​