הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.

המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.

הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.

לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי

במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.

• הצוואה החדשה נפסלה - זו מ-2003 היא הקובעת
• אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.

טענה נוספת של הנתבעים גרסה כי אחותו של המנוח היתה מעורבת באופן אסור בעריכת הצוואה. היא זו שיזמה את הפנייה לעורך הדין, שילמה את שכרו, יצרה קשר עם הפסיכוגריאטר ושוחחה עם המנוח על רצונו לשנות את צוואתו. אלא שבתי המשפט כבר קבעו בעבר כי פעולות לוגיסטיות מהסוג הזה אינן מהוות “לקיחת חלק בעריכת הצוואה” במשמעות סעיף 35 לחוק הירושה. גם כאן הדגיש השופט שלם בפסק הדין שפורסם כי, “תפקידה של התובעת היה טכני גרידא - יצירת הקשר עם הנוטריון לצורך תיאום הגעתו לבית החולים וביצוע תשלום שכרו... בכך התמצתה מעורבותה”.

הראיות הצביעו על תמונה הפוכה

ואולם השאלה המרכזית והרגישה ביותר היתה זו של השפעה בלתי הוגנת. הנתבעים טענו שהמנוח היה תלוי לחלוטין בתובעת בתקופת אשפוזו, וכי היא מנעה מאחרים לפגוש אותו. אלא שהראיות הצביעו על תמונה הפוכה. התובעת הביאה בפירוט הוכחות לכך שמכשיר הטלפון של המנוח נשבר והיא רכשה עבורו מכשיר חדש, ושבמשך כל התקופה הוא שמר על קשר עם אנשי מקצוע, עם הנתבעים עצמם ועם מכרים נוספים. בית המשפט קיבל את גרסתה, ואף הפנה לרישומי שיחות יוצאות מהמכשיר שמראים קשר טלפוני רציף.

• איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
• חברת הדפסות תפצה אמן שעיצב חולצות לחיילים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת

לצד זאת, נקבע כי המנוח לא היה תלוי בתובעת באופן שמקים חזקה להשפעה בלתי הוגנת. הוא הסתייע בין היתר במטפלים סיעודיים, בעובדת סוציאלית, ואף בנתבעים עצמם בעניינים שונים. עיקר העיקרים היה שמבחינה קוגניטיבית היה המנוח עצמאי לחלוטין: “עצמאותו השכלית־הכרתית חיפתה על תלותו הפיזית”, כתב השופט בהחלטתו. מבחני הפסיקה שנועדו לאתר סימנים להשפעה בלתי הוגנת - תלות, בידוד, מעורבות יזומה ונסיבות עריכת הצוואה - לא הובילו למסקנה המבוקשת על ידי הנתבעים. למעשה, אף אחד מהם לא התקיים בצורה המצדיקה פסילת צוואה.

אחד מרגעי המפתח בפסק הדין היה עיסוקו של בית המשפט בגרסתם המשתנה של הנתבעים. בתחילה הם טענו כי נעשה זיוף של החתימה, טענה שנסוגו ממנה. בהמשך הם אף טענו שהמנוח היה קל להשפעה, ושאחרים היו יכולים לשנות את החלטותיו, אך במקביל טענו שהמנוח ביקש לעקוף את התובעת כדי לשנות שוב את צוואתו לאחר שחרורו. השופט כתב כי טענותיהם “מן הגורן ומן היקב” פגעו באמינותם. הוא ציטט בהכרעתו פסיקה מ-2021 שקובעת כי “זה שאינו מהסס וטוען מכל הבא ליד... ראוי לפקפק בטיב טענותיו”.

לאחר בחינה מקיפה של העובדות, העדויות והמסמכים, הכריע בית המשפט כי הצוואה מ-2022 תקפה, וכי יש לכבד את רצונו האחרון של המנוח. “הוכח בפני בראיות מוצקות... כי המנוח היה כשיר לערוך את צוואת 2022 וידע להבחין היטב בטיבה”, קבע השופט בהכרעת הדין. הוא דחה לחלוטין את טענות ההתנגדות, והטיל על הנתבעים לשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסכום כולל של 70,722 שקל.

מעבר למחלוקת המשפטית, פסק הדין מציף גם סיפור אנושי מורכב. גבר ערירי, שעבר בחייו משברים ובהם נתק משפחתי, כתב בזמנו צוואה קשה בלשונה על “משפחה שהפנתה לי עורף”. אך שני עשורים לאחר מכן, דווקא ברגעיו האחרונים, ביקש להנחיל את רכושו לאחותו היחידה, זו שליוותה אותו בתקופת האשפוז, עד למותו. בית המשפט העדיף את התמונה המאוחרת, המוחשית והמתועדת היטב, על פני הצוואה הישנה והמרוחקת בזמן, ובכך בחן מחדש את דמות היחסים בין המנוח לבין האנשים שסבבו אותו.

למה בכלל אדם משנה צוואה רגע לפני שהוא נפטר?

לא מעט אנשים עושים זאת דווקא כשהם מאושפזים. האשפוז מתחדד עבורם ההבנה שהזמן קצר, ומי שנמצא לידם באותם ימים הוא לעתים האדם שהם רוצים להוקיר. במקרה הזה, האחות שהתה לצד המנוח לצד לתקופה ממושכת בבית החולים, וזה כנראה גרם לו לרצות לעדכן את רצונו.

אם הוא היה כל כך חולה, איך יודעים שהצוואה אמיתית ולא נעשתה בלחץ?

לפי פסק הדין, המנוח עבר בדיקה של פסיכוגריאטר ממש באותו היום. הרופא בדק זיכרון, התמצאות וזיהוי אנשים, ודיווח שהמנוח “בדעה צלולה”. כלומ גם אם הוא היה חלש פיזית, הוא עדיין היה ברור וחד מבחינה מחשבתית.

מה בכלל עושה פסיכוגריאטר בצוואה?

הנוטריון לא יכול לאשר צוואה של אדם מאושפז בלי תעודה רפואית שמוכיחה שהאדם מבין מה הוא עושה. הפסיכוגריאטר בודק אם האדם יודע מהו רכושו, מי האנשים שסביבו, ולמי הוא רוצה להוריש. זה מסנן מקרים של בלבול, לחץ או ניצול.

למה אחותו שילמה עבור הבדיקה והנוטריון, זה לא חשוד?

בית המשפט קבע שלא. בהרבה משפחות, מי שמסייע לאדם מבוגר מבחינה טכנית, למשל להזמין רופא, לשלם אגרות או לתאם מול עורך דין, עושה זאת פשוט כי הוא מסוגל יותר מבחינה טכנית. כל עוד לא הוכח שהיא אמרה לו מה לכתוב בצוואה, התשלום לבדו אינו פסול.

איך ייתכן שבצוואה ישנה הוא ביקש להוריש כמעט הכול למעסיקו, ו-20 שנה אחר כך הכל עובר לאחותו?

אנשים משתנים. יחסים משתנים. גם רגשות מתבהרים. ייתכן שב-2004 הוא אכן הרגיש שהמשפחה הפנתה לו עורף, ולכן הוא בחר להוריש למעביד וילדיו, שנראו לו כתמיכה משמעותית. אבל בתקופת האשפוז, מי שנמצא לצדו יום־יום היתה דווקא אחותו. בית המשפט לא קבע למה הוא שינה את דעתו, אלא רק שהשינוי היה רצוני וצלול.

הנתבעים טענו שהאחות ניתקה אותו מהטלפון. איך הכריעו בזה?

התברר שהטלפון של המנוח פשוט נשבר, והאחות קנתה לו טלפון חדש. גם פירוט השיחות הראה שהמנוח כן התקשר לאנשים שונים, כולל לנתבעים עצמם. לכן הטענה שהוא היה מנותק מהעולם נפלה.

האם העובדה שהמנוח היה סיעודי לא אומרת בהכרח שהוא תלוי באחותו?

לא. בית המשפט מבחין בין תלות פיזית לבין תלות מחשבתית. גם אדם שלא מסוגל לקום מהמיטה יכול להיות צלול לחלוטין, מבין החלטות, ומסוגל לקבל החלטה על רכושו. במקרה הזה, הראיות הראו שהמנוח אמנם התקשה פיזית, אך מבחינה שכלית היה עצמאי לחלוטין.

האם היה למנוח קשר עם הנתבעים בתקופה שלפני מותו?

כן. לפי העדויות והמסמכים, הוא היה בקשר טלפוני גם עם בני משפחת המעסיק לשעבר וגם עם מטפלים נוספים. הוא לא היה מבודד כפי שניסו לטעון.

האם זה לא מוזר שהתובעת משכה סכום גדול מהחשבון שלו?

היא משכה כ-110 אלף שקל שלושה ימים לפני המוות. בית המשפט קיבל שאכן היו לה הוצאות קבורה צפויות, ושהיא לא ידעה מה היקף ההוצאות שיהיה עליה לשאת בהן. לא נמצא שהיא עשתה זאת בניגוד לרצונו או שנטלה לעצמה כספים.

מה גרם לבית המשפט לפקפק בגרסת הנתבעים?

בעיקר העובדה שהם שינו גרסאות: בהתחלה הם טענו לזיוף, אחר כך טענו ללחץ, אחר כך טענו לבלבול. בנוסף, חלק מהטענות לא התחברו זו לזו. כך למשל, מצד אחד הם טענו שהמנוח היה חסר הכרה כמעט, ומצד שני טענו שהוא תכנן “לעקוף” את אחותו ולשנות שוב את הצוואה בעתיד.

למה השופט חייב אותם בהוצאות גבוהות כל כך?

משום שלדעתו הם הגישו התנגדות שאין לה בסיס מוצק, ושהם העלו טענות “מן הגורן ומן היקב”, בתקווה שאחת מהן אולי תצליח. השופט כתב במפורש שטענות כאלה פוגעות באמינות, ושיש להן השלכות כספיות.