בפתח הדברים, מתאר פסק הדין תמונה שכיחה אך כמעט בלתי נראית: אמן צעיר ומוכר בתחום הציור והעיצוב הגרפי, שפועל שנים מול יחידות צבאיות ומשרתי כוחות הביטחון, מייצר עשרות גלופות מקוריות על פי הזמנה פרטית של חיילים, שכל אחת מהן נולדת מתוך מפגש ייחודי בין מסורת יחידתית, הווי פנימי והרצון לסמל זהות. אלא שבמקרה זה, אותה עשייה יצירתית נהפכה למוקד של סכסוך משפטי טעון, לאחר שהאמן, עומרי זהבי, גילה כי הציורים שלו הועלו למאגר הציורים של אדיב, בית דפוס ותיק המתמחה בהדפסת חולצות ומוצרים ממותגים, ושימשו אותו לצרכים מסחריים ושיווקיים ללא הסכמתו.

כבר בתחילת פסק הדין קובעת השופטת טל פישמן לוי כי מדובר בתביעה כספית על סכום של חצי מיליון שקל, הנוגעת להפרת זכויות יוצרים ולדרישה מהחברה “לחדול מכל שימוש שהוא ביצירותיו”. התובע, כך היא מזכירה, הוא אמן העוסק בעיצוב גרפי, מוכר ומזוהה בסגנון ייחודי, אשר “מדובר ביצירות מקוריות שהן פרי דמיונו של התובע”, וכי הוא כלל לא העביר את הזכויות ביצירותיו למזמינים. מנגד, הנתבעת היא חברה מוכרת הפועלת בתחום ההדפסות ונותנת שירותים לחיילים וארגונים שונים.

הפרשה החלה בתחילת 2022, כשסוכן מטעם אדיב פנה לתובע בהצעה לשיתוף פעולה, אך התובע סירב. כשנה וחצי לאחר מכן, כך מסתבר, השיקה אדיב מאגר ציורים חדש באתר האינטרנט שלה, ואליו הועלו 12 ציורים של זהבי, “ללא ידיעתו וללא הסכמתו”. חלק מעבודותיו הופיעו גם בעמוד האינסטגרם של החברה. כשפנה בדרישה להסרה, החברה הסירה חלק מהחומרים - אך לא את כולם. גם לאחר מכן, נותרו מספר ציורים נוספים שפורסמו במאגר, גם אחרי שהתובע הבהיר באופן מפורש כי, “העיצובים הם בבעלותו ואינם מורשים להעברה”.

השופטת מציינת כי בכך נוצרה תשתית לפרסום חוזר, ואף שיווק יזום של היצירות. מהראיות עלה כי סוכני החברה שלחו את עבודותיו ללקוחות באמצעות וואטסאפ, הציגו חלק מהיצירות במאגר המקוון ואף הציעו אותן להדפסה על חולצות ומוצרים שונים. “הנתבעת… הפיקה תמורה כספית בדמות הדפסת הציורים על המוצרים”, קבעה השופטת.

• הדפסות על חולצות לעסקים קטנים
• באיזה שיטות הכי מומלץ להדפיס על חולצות?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

למי שייכות הזכויות בציורים - ליוצר, לחיילים או למדינה?

אחד מצירי המחלוקת המרכזיים עסק בבעלות על היצירה: האם היא של האמן, של החיילים המזמינים או שאולי של מדינת ישראל, בהיותם משרתי צה"ל? החברה טענה כי יש להחיל את סעיף 36 לחוק זכויות יוצרים, הקובע כי המדינה היא בעלת יצירה שנעשתה על ידי עובד מדינה “עקב עבודתו ובמהלכה”, לרבות חייל. היא טענה כי הציורים הוזמנו לצרכים יחידתיים, ולכן שייכים לצה"ל. לחלופין, היא טענה כי הבעלות עברה לחיילים “במשתמע”, משום שהם שילמו עבור הציור וקיבלו מוצר ייעודי עבורם.

השופטת פישמן לוי דחתה את הטענות האלה בנחרצות. “ברור הוא שהיוצר אינו חייל אלא אזרח”, היא כתבה בפסק הדין שפורסם, והוסיפה כי לא התקבלה כל הזמנה רשמית מהמדינה, לא מדובר בסמל רשמי של צה"ל, וכי “מדובר ביוזמה פרטית של החיילים… לא מדובר בסימן החקוק בפקודת המטכ”ל”. עוד היא קבעה בהחלטתה כי חלק מהציורים כוללים ביטויים הומוריסטיים ואף רמיזות מיניות, אינם תואמים סמל רשמי ואינם נושאים מאפיינים של יצירה ממלכתית. בהתאם לכך, נקבע כי “הבעלות בציורים שייכת ליוצר, הוא התובע”.

גם הטענה כי הזכויות עברו לחיילים בנסיבות ההתקשרות נדחתה. אף שהשופטת הכירה בכך שחלק מהחיילים “סברו בתום לב” שהם בעלי היצירה, היא מדגישה כי התפישה הזו אינה קובעת את הדין, ובוודאי שלא לאחר שהתובע הבהיר בכתב כי הוא בעל הזכויות. “לאחר שהתובע הודיע על זכותו והסיר את הספק בדבר הבעלות - אין עוד לגיטימציה לחשוב שהיצירה בבעלות החיילים”, כתבה השופטת בהכרעת הדין.

• נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
• אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת

אדיב אחראית גם להפרה ישירה וגם להפרה תורמת

לאחר בחינת מכלול הראיות, קבעה השופטת כי אדיב הפרה בפועל את זכויות היוצרים של האמן, לפחות בכמה מישורים. ראשית, בכך שהיצירות הופיעו במאגר החברה, ברשתות החברתיות ובשליחה יזומה ללקוחות. שנית, בכך שהציורים הועמדו לרשות הציבור ללא הסכמה, תוך יצירת מנגנון הפצה ושיווק המרחיב את מעגל החשיפה. בפסק הדין שלה נכתב כי, “הנתבעת יצרה בעצמה את התשתית לביצוע ההפרה… והיתה לה חלק פעיל, יוזם והכרחי בביצוע הפרת הזכויות של התובע”. עוד היא הוסיפה כי, “הנתבעת… ידעה או היה עליה לדעת כי זכות היוצרים שייכת לתובע”, בין היתר משום שפנתה אליו בעבר בבקשה לשיתוף פעולה.

מכאן קבעה השופטת כי מלבד ההפרה הישירה, מדובר גם ב"הפרה תורמת", כלומר החברה אפשרה, עודדה ונתנה במה להפרת זכויות יוצרים, גם אם החיילים עצמם הם שהעלו חלק מהציורים למאגר. לפי הפסיקה, כשגוף מסחרי מקל את ביצוע ההפרה או מפיק ממנה רווח, הוא אחראי לכך גם אם לא העלה את התוכן בעצמו.

אדיב ניסתה לטעון כי הפרסום נעשה במסגרת “שימוש אגבי”, כהגדרתו בחוק, וכי לא היה מדובר במטרה להתעשר מהציורים עצמם אלא רק להציג מוצרים שהוזמנו על ידי לקוחות. היא גם טענה כי היא “מפר תמים”, משום שסברה בתום לב שהציורים הם נחלת הכלל.

השופטת דחתה את שתי הטענות. על השימוש האגבי היא כתבה כי הוא לא מתקיים כלל במקרה זה, משום שהציורים הם ליבת המוצר. “אם לא היה ציור להדפיס - הרי שלנתבעת לא היה כל תפקיד”, היא כתבה בהכרעתה. כמו כן, מאחר שהכללת היצירה נעשתה במכוון ולא כ’רקע אקראי’, לא מדובר בשימוש אגבי מותר. לעניין הטענה למפר תמים, קבעה כי חברה העוסקת בהדפסות שנים רבות אינה יכולה לטעון שלא ידעה שקיימות זכויות יוצרים: “בית דפוס… חייב להיות אחראי להפרות הנעשות בסביבתו ובאמצעותו”. בנוסף, הפנייה הקודמת לתובע לצורך שיתוף פעולה מעידה כי ידעה היטב שהוא בעל הזכויות.

הפיצוי: לא מיליונים, אך בסכום משמעותי

התובע ביקש פיצוי של חצי מיליון שקל על בסיס טענה ליותר מ-80 הפרות, אך השופטת קבעה כי לאחר שהבהיר את בעלותו, ההפרות הוודאיות עומדות על שלוש-ארבע בלבד. היא הדגישה את חומרת המעשה, אך גם את העובדה שהחברה הסירה חלק מהציורים מיד עם פנייתו. בסופו של דבר, השופטת קבעה: “מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצויים בסך 70,000 שקל”, וזאת ללא צורך בהוכחת נזק, בהתאם לסעיף 56 לחוק זכויות יוצרים.

לצד הפיצוי, חויבה החברה גם בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 30 אלף שקל, וכן ניתנו הוראות אופרטיביות: החברה תישא באחריות על מאגר הציורים, תבחן זכויות יוצרים לפני קליטת ציורים חדשים ולא תשלח את יצירותיו של התובע ללא אישורו המפורש. השופטת סיכמה וכתבה כי, “הנתבעת הפרה את זכות היוצרים של התובע… ואינה חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק”.

פרשת זהבי נגד אדיב היא הרבה מעבר למחלוקת נקודתית בין אמן לבין חברת הדפסות. היא חושפת מתח מובנה בעולם היצירה הצבאית־עממית, שבו חיילים מזמינים פוסטרים, איורים וגלופות למטרות גיבוש וייצוג יחידתי, ואינם תמיד מודעים לכך שהיצירה, על אף הזיקה להווי הצבאי, עדיין שייכת לאמן. פסק הדין מחדד באופן נחרץ את העובדה שאמנים אינם מאבדים את זכויותיהם רק משום שהמזמין הוא חייל, ובוודאי לא כשהמדינה אינה צד להזמנה. הוא גם מעביר מסר חד לחברות מסחריות הפועלות בתחום ההדפסות: האחריות לבחון זכויות יוצרים חלה על הגוף המסחרי, גם אם התוכן הועלה על ידי לקוח חיצוני.

למה בכלל חיילים מזמינים איורים וגלופות מאמנים פרטיים?

בדרך כלל יחידות צבאיות אוהבות לייצר סמלים, חולצות פלוגתיות, מדבקות או ציורים עם בדיחות פנימיות, שמות ומוטיבים הקשורים ליחידה. זה חלק מההווי והגיבוש. מכיוון שהצבא לא מספק שירותי עיצוב גרפי לכל מחלקה, החיילים פונים למעצבים פרטיים שעובדים בשוק האזרחי, כמו התובע. הם משלמים מהכיס שלהם, ולכן גם מרגישים לעתים שהציור “שייך להם”, אבל מבחינה משפטית, זה לא אומר שהזכויות ביצירה עוברות אוטומטית.

אם החיילים שילמו על הציור, למה הם לא בעלי הזכויות?

תשלום על עבודת עיצוב לא מעביר זכות יוצרים, אלא אם סוכם אחרת. זה כמו להזמין צלם לאירוע: שילמת על התמונות, אבל הזכויות עליהן שייכות לצלם. החוק בישראל קובע מפורשות שהיוצר הוא הבעלים, אלא אם הצדדים כתבו או סיכמו בצורה ברורה אחרת. כאן לא היה שום הסכם כזה, ולכן הזכויות נשארו אצל האמן.

האם זה משנה שהאמן ידע שהציורים יודפסו על חולצות?

לא. הוא אמנם ידע שהחיילים ידפיסו את הגלופה על חולצות ליחידה שלהם, וזה בסדר, אבל זה לא נותן רישיון להדפיס עבור אחרים, לשמור במאגר, לפרסם באינסטגרם או להשתמש ביצירה שוב ושוב למטרות שיווק. יש הבדל בין שימוש שמותר למזמין (למשל הדפסה חד-פעמית) לבין שימוש מסחרי של בית דפוס שמרוויח מהדפסות חוזרות ללקוחות אחרים.

מה היתה הטעות הכי גדולה של הנתבעת מבחינת המשפט?

הטעות המרכזית היתה שהיא יצרה מאגר שבו כל אחד יכול להעלות ציורים, ואז השתמשה בהם לצרכים מסחריים. גם אם החיילים העלו את הציור בתום לב, החברה אמורה להבין מה מותר ומה אסור להדפיס. בנוסף, כשהאמן כתב מפורשות שהזכויות שלו, החברה היתה חייבת לעצור לגמרי את השימוש, ולא רק להסיר חלק מהציורים.

למה בית המשפט לא פסק פיצוי גבוה כמו שהתובע רצה?

התובע דרש 500 אלף שקל וטען ליותר מ-80 הפרות. אבל בית המשפט קבע שהפרות ודאיות התרחשו בעיקר אחרי שהתובע הודיע בכתב על בעלותו ביצירה. לפני זה היתה עמימות מסוימת, ולכן השופטת צמצמה את ההפרות לכמה בודדות. מצד שני, היא כן העבירה ביקורת על התנהלות החברה ולכן פסקה פיצוי משמעותי של 70 אלף שקל.

אם חיילים היו תובעים את החברה, מה היה קורה?

סביר להניח שהתביעה היתה נדחית. לחיילים אין זכויות יוצרים ביצירה, ולכן אין להם בסיס משפטי לטעון לפגיעה. הם כן המזמינים של היצירה, אבל זה לא נותן להם בעלות, רק זכות להשתמש ביצירה למטרה שהיא הוזמנה בשבילה - חולצות ליחידה שלהם.

האם תיאורטית אמן יכול למנוע מחיילים להשתמש בציור שהזמינו?

בפועל לא. אם חייל שילם על יצירה שנוצרה עבור היחידה, האמן לא יוכל לדרוש להפסיק שימוש פרטי כמו הדפסה לחיילי המחלקה. אבל הוא יכול למנוע שימוש מעבר למה שסוכם, למשל הדפסות מסחריות, הזמנה של יחידה אחרת או פרסום ברשתות.

האם זה משנה שהציורים לא היו רשמיים של צה״ל?

כן, וזה היה אחד הנימוקים החשובים. השופטת ציינה באופן מפורש שהציורים כוללים הומור, סלנג, רמיזות מיניות ועוד - דברים שאין להם שום קשר לסמלים הרשמיים של צה”ל. זה מעיד שמדובר ביצירה אמנותית פרטית, לא בסמל מדיני או לוגו רשמי. לכן הטענה שהמדינה בעלת הזכויות פשוט לא מתאימה למקרה כזה.

מה המשמעות האמיתית של הפסק עבור חברות הדפסה אחרות?

חברות הדפסה לא יכולות להניח שהלקוח שמביא גרפיקה הוא בעל הזכויות. האחריות לבדוק היא שלהן. מי שמדפיס תכנים מפרים לא יכול להתחבא מאחורי הטענה “הלקוח נתן לי”. בית המשפט קבע שזה לא פוטר מאחריות - בטח אם יש רווח מסחרי מהשימוש.

האם התובע יצא מורווח מהסיפור?

כן ולא. מצד אחד הוא קיבל פיצוי כספי לא קטן, והוכרה זכותו כיוצר. מצד שני, התביעה הוגשה במקור על סכום גבוה בהרבה, והוא נאלץ לעבור תהליך משפטי ממושך כדי להגן על יצירותיו. אבל מבחינה מקצועית, פסק הדין מחזק מעמד של יוצרים מול חברות מסחריות, וזה ערך משמעותי גם מעבר לכסף.