קנתה קפה בדרך למשרד, נפצעה - ודרשה הכרה כתאונת עבודה
אשה עצרה בדרכה למקום עבודתה כדי לקנות קפה, נפלה ונפצעה. לאחר שהביטוח הלאומי סירב לבקשתה להכיר בכך כתואנת עבודה, היא פנתה לבית הדין האזורי לעבודה, שדחה את התביעה. לאחר מכן ערערה האשה לבית הדין הארצי לעבודה, שקבע: "לא כל סטייה מנתקת את הקשר לעבודה. יש להפעיל שיקול דעת מהותי ולבחון האם מדובר בסטייה של ממש או בפעולה מינורית המהווה חלק בלתי נפרד מהנסיעה"
בוקר קיץ שגרתי נהפך עבור אשה אחת, עובדת מסורה, לנקודת מפנה בחייה. בדרכה למקום עבודתה, סטייה קלה מהמסלול הרגיל שלה הובילה לתאונה, שהציתה מאבק משפטי ממושך על הזכויות שלה. המקרה הגיע עד לפתחו של בית הדין הארצי לעבודה, שהכריע במקרה עם פסק דין חשוב שצפוי להשפיע על הפרשנות של המושג "תאונת עבודה".
האשה, עובדת במוסד חינוכי, נהגה לנסוע לעבודה במסלול קבוע. באותו הבוקר היא החליטה לעצור בדרך לקנות קפה במאפייה סמוכה ולהוריד את בתה בבית הספר - סטייה של כמה דקות מהמסלול הרגיל שלה. במהלך העצירה, היא מעדה ונפצעה. היא פנתה למוסד לביטוח לאומי בבקשה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, אך נדחתה בטענה שהסטייה מהדרך שוללת את ההכרה בכך.
המוסד לביטוח לאומי טען כי החוק מגדיר תאונת עבודה כתאונה שאירעה בדרך לעבודה או ממנה, וסטייה מהדרך, שאינה לצורך עבודה, שוללת את ההכרה בכך. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את עמדת הביטוח הלאומי, וקבע כי הסטייה לצורך קניית קפה אינה חלק מהדרך לעבודה. האשה ערערה על ההחלטה לבית הדין הארצי לעבודה, בטענה שהסטייה היתה מינורית, חלק מהשגרה היומית, ואינה מנתקת את הקשר לעבודה. היא הדגישה כי מדובר בפעולה סבירה של עובד בדרכו לעבודה, שאינה צריכה לשלול את זכויותיה.
חשיבות לבחינת כל מקרה לגופו
בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור שלה, וקבע כי יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה. הוא הדגיש את הצורך בגישה פרשנית גמישה, שמתחשבת במציאות החיים של העובדים. הוא ציין כי סטייה קלה, שאינה מאריכה באופן משמעותי את הדרך, ואינה נובעת ממניעים אישיים מובהקים - אינה שוללת את ההכרה. ההחלטה הזו משקפת הבנה עמוקה של המציאות המודרנית, שבה עובדים מבצעים פעולות שגרתיות בדרכם לעבודה, כמו קניית קפה או הורדת ילדים במסגרות חינוך. היא מדגישה את החשיבות של בחינת נסיבות כל מקרה לגופו, ואת הצורך להגן על זכויות העובדים במצבים מורכבים.
לדברי השופטים מ"מ הנשיא אילן איטח, לאה גליקסמן ורועי פוליאק, "לא כל סטייה מנתקת את הקשר לעבודה. יש להפעיל שיקול דעת מהותי ולבחון האם מדובר בסטייה של ממש או בפעולה מינורית המהווה חלק בלתי נפרד מהנסיעה". הם גם הוסיפו כי, "כאשר מדובר בעצירה שגרתית, שאינה מסכלת את מטרת ההגעה לעבודה ואינה משנה את טיב הדרך – אין הצדקה לשלול את ההכרה".
פסק הדין עשוי לשמש תקדים חשוב בתחום דיני העבודה והביטוח הלאומי. הוא קובע כי סטייה קלה מהדרך לעבודה, שאינה מאריכה משמעותית את הדרך ואינה נובעת ממניעים אישיים מובהקים, לא שוללת את ההכרה בתאונה כתאונת עבודה. החלטה זו מחזקת את ההגנה על זכויות העובדים, ומדגישה את החשיבות של גישה פרשנית גמישה, המתחשבת במציאות החיים המורכבת של העובדים. היא מהווה תמריץ למוסדות לבחון כל מקרה לגופו, ולהתחשב בנסיבות המיוחדות של כל עובד. בהכרעצ הדין נכתב כי, "תכלית החקיקה בביטוח נפגעי עבודה היא להעניק רשת ביטחון לעובד - לא להפעיל נגדם פרשנות דוקטרינרית החורגת מן השכל הישר".
האם פסק הדין מתייחס לגבולות הגזרה של סטייה סבירה מהדרך לעבודה?
כן, פסק הדין עוסק באופן ישיר בשאלת גבולות ההגדרה של סטייה סבירה. בית הדין הארצי לעבודה קובע כי יש לבחון כל סטייה לפי מידת ההשפעה שלה על זמן ומרחק הנסיעה, וכן לפי המניע שבבסיסה. במקרה הנדון, הסטייה נמשכה דקות ספורות, היתה במסלול סמוך, ולא נבעה מצרכים פרטיים מובהקים - ולכן לא היתה "סטייה של ממש", לפי השופטים. בכך נרמז כי גם פעולות שגרתיות נוספות, כמו עצירה בתחנת דלק או הורדת ילד בגן, עשויות להיחשב חלק מהדרך לעבודה במקרים מתאימים.
- 4 שנות מאסר לעו"ד שגנב מהלקוחות 3.4 מיליון שקל
- דוד אפל מציע הסדר חוב של 50 מיליון שקל: ניסיון לחזור לפעילות עסקית
- תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"
האם קיימת הבחנה בפסק הדין בין סטייה לצורך אישי לבין סטייה "חברתית-תעסוקתית"?
בית הדין לא עושה הבחנה מפורשת במונחים האלה, אך ניתן להבין מההנמקה כי קיימת גישה מבדילה בין סטייה שמטרתה פרטית לחלוטין (כמו הליכה לקניות בגדים או ביקור חברתי) לבין סטייה שנובעת מהרגלים הקשורים לשגרת היום-יום של עובדים. הקנייה הקצרה של קפה בדרך לעבודה נתפשת כחלק מהריטואל היומיומי של עובדים רבים - מה שמציב אותה בקטגוריה לגיטימית של סטייה שגרתית ולא חריגה.
האם פסק הדין מתייחס לממד של הסתמכות של העובד על זכויותיו?
לא במפורש, אך ניתן לזהות בין השורות גישה שמכירה בכך שעובדים מצפים כי הגנת הביטוח הלאומי תכסה אותם גם במקרים שבהם הם נוהגים באופן רציונלי וסביר במסגרת שגרת יומם. פסק הדין מעודד את פרשני החוק והמוסדות המיישמים אותו להכיר בציפיות הסבירות של עובדים, ולא להחמיר עמם בפרשנות נוקשה שאינה עולה בקנה אחד עם אורחות חייהם.
מה חשיבותו של פסק הדין ביחס להחלטות קודמות של בתי הדין?
פסק הדין שובר מגמה שהתחזקה והלכה בשנים האחרונות, שבמסגרתה נטו המוסד לביטוח לאומי ובתי דין אזוריים לפרש את החוק באופן נוקשה, שהביא לדחייה אוטומטית של מקרים שבהם היתה סטייה כלשהי מהדרך. בהחלטה הזו יש ניסיון מובהק לרכך את העמדה הזאת, וליצור דוקטרינה מאוזנת יותר, שרואה את העובד כיצור חי בעולם מורכב ולא כנתון תיאורי במפה משפטית יבשה.
איך יכול להיות שבית הדין האזורי דחה את התביעה, אף שהסטייה היתה מינימלית?
בית הדין האזורי הסתמך על פרשנות מילולית של החוק, שקובעת כי סטייה מהדרך, אפילו אם קצרה, מנתקת את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין העבודה - כל עוד היא לא נועדה לצורך העבודה. הפרשנות הזו התעלמה מההקשר הרחב יותר ומהשאלה האם הסטייה משנה באופן מהותי את אופייה של הדרך. בית הדין הארצי, לעומת זאת, בחר לבחון את נסיבות המקרה בפועל - ולכן הוא הגיע למסקנה הפוכה.
במקרה נוסף, הכריע בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בפברואר האחרון במקרה של תאונת קורקינט שעברה עובדת בדרכה חזרה ממסיבת חברה. המקרה אירע בלילה שבין 28 ל-29 בדצמבר 2022. התובעת, שעובדת בתור אנליסטית סיכונים, השתתפה באירוע גיבוש של החברה שבה עבדה בתל אביב. האירוע הסתיים בסביבות השעה 2:00 בלילה, אך בשל עומס בתחבורה הציבורית ומחסור במוניות, ניסתה התובעת במשך קרוב לשעה להזמין מונית ללא הצלחה. לבסוף היא החליטה לשכור קורקינט ולנסוע עליו לביתה. במהלך הרכיבה, היא איבדה שליטה על הכלי והתנגשה ברכב חונה. כתוצאה מהתאונה היא נחבלה קשות ונאלצה לעבור ניתוח חירום שבמהלכו נכרתה אחת מכליותיה. לאחר שהתובעת פנתה לביטוח הלאומי בבקשה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, נדחתה בקשתה בטענה כי פער הזמנים בין סיום האירוע לבין התאונה מנתק את הקשר בינה לבין העבודה. בנוסף, נטען כי התובעת נהגה תחת השפעת אלכוהול, ולכן יש לראות בהתנהגותה סיכון עצמי המונע הכרה בפגיעתה כתאונת עבודה.
