הם הכירו בשנות השבעים, נפרדו, הקימו משפחות חדשות, ואז - באמצע החיים - מצאו את דרכם בחזרה זה אל זו. מערכת היחסים שבין ח' למ' נמשכה לסירוגין במשך עשרות שנים, ולבסוף הגיעה לסיומה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, שם ביקשה האשה להצהיר כי הנכסים שנצברו לאורך השנים שייכים לשניהם. בפסק דין ארוך ומפורט, שניתן בידי השופטת כרמית חדד, נקבעה חלוקה מפתיעה: הנכס הרשום על שם האשה יועבר לבעלות הבעל, ואילו דירת המגורים המשותפת תימכר, ותמורת המכירה תחולק ביניהם שווה בשווה.

הצדדים הכירו כאמור עוד בשנות השבעים, אז ניהלו קשר זוגי שנפסק לאחר זמן קצר. כל אחד מהם המשיך בדרכו - הגבר נישא ונולד לו ילד, האשה חיה עם בן זוג אחר וילדה ממנו בן. בשנות התשעים הם שבו לקשר, הפעם כבוגרים, ולטענת האשה כבר מ-1992 הם ניהלו חיים זוגיים לכל דבר. הבעל טען מנגד כי רק מ-1999 התגבשה מערכת יחסים קבועה, ורק אז עברו השניים להתגורר יחד. ב-2002 הם נישאו כדין, ובמשך כמעט שני עשורים התגוררו יחד בדירה ברחוב ע' בעיר, עד לפרידתם ב-2019. מאז החל מאבק משפטי סבוך, שכלל שאלות של ידועים בציבור, שיתוף בנכסים ואיזון משאבים.

במרכז הסכסוך עמדו שתי דירות: הראשונה ברחוב א', הרשומה על שם האשה, והשנייה ברחוב ע', הרשומה על שם הבעל ושימשה במשך שנים דירת מגוריהם. האשה טענה כי שתי הדירות שייכות לשניהם, מכוח חייהם המשותפים והמאמץ הכלכלי המשותף. הבעל מצדו, טען כי הדירה הראשונה נרכשה על ידו עוד לפני חידוש הקשר, וכי רישומה על שם האשה נועד רק כדי לאפשר לה לקבל משכנתא בתנאים מועדפים של אם חד-הורית. בפסק הדין נכתב כי, "מכלל הראיות עולה כי אכן לא היתה לצדדים כוונה להקנות לתובעת את זכויות הנתבע בדירה א', והחתימה על חוזה המכר נועדה למטרה אחת בלבד - ניצול זכויותיה של התובעת לקבלת משכנתא בתנאים המוקנים לאם חד-הורית". השופטת חדד הדגישה בהכרעתה כי מדובר ב"הסכם למראית עין בלבד", ולכן אף שהדירה רשומה על שמה של האשה, היא תיחשב למעשה רכושו של הבעל.

הסכם המכר היה למראית עין

המסכת העובדתית סביב דירת הראשונה התבררה כמרתקת: ב-1999 נחתם הסכם מכר שבמסגרתו "מכר" הבעל לאשה את זכויותיו בדירה תמורת 240 אלף שקל. האשה נטלה משכנתא בסכום כולל של 190 אלף שקל, אך לא הוכיחה ששילמה לבעל את מלוא התמורה. לדברי השופטת, הסכם זה נועד "למראית עין בלבד", כדי לאפשר לבעל לממן את רכישת הדירה השנייה - דירת המגורים ברחוב ע'. השופטת כתבה כי "החתימה על חוזה המכר כמו גם העברת הזכויות לתובעת נועדה לשם העמדת הון עצמי לרכישת דירה ע', וככל הנראה גם במטרה לצמצם את חיוב המס בגין רכישתה". גם בנו של הבעל העיד כי ידע שהדירה ברחוב א', "נרשמה על שמה של ח' רק לצורך קבלת משכנתא", וכי אביו הוא שנהג כאילו הוא הבעלים שלה, השכיר אותה וגבה את דמי השכירות במשך השנים.

• מתנה או הלוואה? הכרעה במאבק בין החמות לכלה
• פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

ההכרעה היתה שונה לגבי הדירה השנייה, שבה התגוררו הצדדים במשך כ-19 שנה. אף שהנכס רשום על שם הבעל בלבד, קבעה השופטת חדד כי הוא ישותף בין הצדדים באופן שווה. זאת משום שהדירה נרכשה כשהם כבר חיו יחד כזוג, וכי נעשה שימוש במשכנתא שנטלה האשה כדי לממן את רכישתה. השופטת הסבירה כי "הדירה שנרכשה בשנת 1999 נועדה מלכתחילה לשמש את שני הצדדים למגורים משותפים", וכי האשה הוכיחה תרומה ממשית - הן באמצעות נטילת הלוואה על שמה, הן בהשתתפות פעילה בשיפוץ הדירה ובניהולה השוטף לאורך השנים. עוד נקבע כי הצדדים חיו בדירה זו "חיי משפחה מלאים", ושיתפו פעולה כלכלית, גם אם לא תמיד במובן הפורמלי של הפקדות לחשבון משותף.

השופטת חדד הדגישה כי בנסיבות הארלה מתקיימת "כוונת שיתוף ספציפית" בדירת המגורים, אף שהיא רשומה על שם הבעל בלבד. לדבריה, מדובר בנכס "שנרכש מתוך ציפייה משותפת להתפתחות הקשר ומתוך הבנה שישמש את שני הצדדים ואת בניה של האשה". עוד היא כתבה בפסק הדין שפורסם כי העובדה שהאשה המשיכה לשלם את החזרי המשכנתא מחשבונה האישי גם לאחר הפרידה, מחזקת את המסקנה כי ראתה בדירה נכס משותף. מנגד, הבעל לא הוכיח ששילם בעצמו את ההחזרים, וטענותיו בנושא "לא הוכחו ואף לוקות בחוסר סבירות". לפי פסק הדין, "האופן שבו נוהלו החיים המשותפים מלמד על תרומה הדדית - הנתבע עסק בפרנסה, ואילו התובעת ניהלה את משק הבית וטיפלה בצורכי המשפחה. יש לראות בתרומתה משום חלק במאמץ הכלכלי המשותף".

החשבון המשותף יחולק בשווה

בסיום קבעה השופטת חדד כי דירת המגורים ברחוב ע' תוכר כנכס משותף ותימכר לכל המרבה במחיר, כשהתמורה כאמור תחולק שווה בשווה בין הצדדים. מחלקה של האשה תשולם יתרת החוב על המשכנתא הרשומה על שמה, ואחר כך היא תעביר את הבעלות בדירה הראשונה - זו שרשומה על שמה - לבעל. "ניתן בזאת פסק דין הצהרתי לפיו הזכויות בדירה ע' משותפות לתובעת ולנתבע בחלקים שווים", כתבה השופטת בהכרעת הדין. "לאור האמור, אני מורה על פירוק השיתוף בדירה ע' בדרך של מכירתה לכל המרבה במחיר וחלוקת התמורה בין הצדדים". עוד נקבע כי החשבון המשותף של הצדדים, שבו נצברו כ-2 מיליון שקל, יחולק ביניהם בחלקים שווים. השופטת דחתה את טענת הבעל שלפיה חלק מהכספים נבעו מתגמולים ישנים של המוסד לביטוח לאומי שאינם בני איזון, וקבעה כי מרגע שהם הופקדו בחשבון המשותף, הם נהפכו לנכס משותף לכל דבר.

• רשות ני"ע מזהירה: כך תזהו הונאות השקעה בעידן ה-AI
• סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית

האשה ביקשה מבית המשפט להפעיל את סמכותו לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון ולאפשר לה לקבל חלק גדול יותר מהרכוש, בטענה כי לאחר הגירושים היא תיוותר במצב כלכלי קשה בעוד הבעל "יחיה כמו מלך". ואולם בית המשפט דחה את הבקשה, וקבע כי לא הוכחו נסיבות חריגות המצדיקות חלוקה בלתי שוויונית. לדברי השופטת חדד, "מטרת חלוקת הרכוש אינה להשוות את כושר ההשתכרות של הצדדים אלא למנוע עוול לצד החלש יותר. בנסיבות העניין, התובעת מקבלת רכוש רב - מחצית מדירת מגורים ומחצית מחשבון בנק - ולכן אין תחושת חוסר צדק המצדיקה חריגה מהכלל של חלוקה שווה".

פסק הדין חושף תמונה מורכבת של זוגיות שנבנתה מחדש לאחר שנים רבות, אך גם של יחסים שבהם לא הכל נאמר במפורש. השופטת התרשמה כי למרות האמון ששרר בין הצדדים, הבעל הוא ששלט בפועל בעניינים הכלכליים, והאשה פעלה לעתים לפי הוראותיו - גם כשהדבר כלל רישום דירה על שמה ללא תמורה ממשית. עם זאת, דווקא בנכס המרכזי שבו התנהלו חייהם המשותפים, דירת המגורים, מצאה השופטת ראיות רבות לשיתוף מלא. לדבריה, לא מדובר בהטבה חד-פעמית אלא בבחירה מודעת של שני הצדדים לנהל את חייהם המשותפים תחת קורת גג אחת, כשכל אחד מהם תורם בדרכו.

בסיכומו של דבר, בית המשפט העביר לבעל את הבעלות בדירה הרשומה על שם האשה, אך העניק לאשה מחצית מזכויותיו בדירת המגורים ומחצית מהכספים בחשבון הבנק. השופטת חייבה את הבעל לשלם לאשה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 35 אלף שקל. פסק הדין מדגיש את חשיבות הראיות וההתנהגות בפועל של בני זוג בעת בחינת כוונת השיתוף בנכסים. כפי שכתבה בהכרעתה השופטת חדד: "יחסי אמון אינם תחליף להסכמה משפטית. גם רישום פורמלי אינו מעיד לבדו על בעלות אמיתית. יש לבחון את מכלול הנסיבות – את הדרך בה נוהלו חיי המשפחה, את אופן מימון הנכסים ואת ההתנהגות לאורך השנים".

איך קרה שבית המשפט קבע שהדירה הרשומה על שם האשה בכלל שייכת לבעל?

מכיוון שהשופטת השתכנעה שהרישום היה "למראית עין" בלבד, כלומר על הנייר זה נראה שהאשה קנתה את הדירה, אבל בפועל היא רק אפשרה לבעל להשתמש בזכויות שלה כאם חד-הורית כדי לקבל משכנתא בתנאים טובים. היא לא שילמה לו באמת כסף, והבעל המשיך לנהל את הדירה, להשכיר אותה ולקבל את דמי השכירות.

אז בעצם האשה לא ניסתה להונות את הבנק?

לא נאמר כך בפסק הדין. בית המשפט לא עסק בשאלת ההונאה כלפי הבנק אלא בשאלה למי באמת שייכת הדירה. השופטת התמקדה בכוונה של הצדדים ובנסיבות, והגיעה למסקנה שהם עצמם לא התכוונו להעביר בעלות אמיתית, אלא רק ליצור מצג חיצוני לצורך קבלת המשכנתא.

למה דווקא הדירה שבה הם גרו נחשבה פתאום כן משותפת, אף שהיא רשומה רק על שם הבעל?

מפני שבית המשפט ראה את המציאות - הם חיו יחד כמעט 20 שנה באותה דירה, היא שילמה את המשכנתא, טיפלה בבית והשקיעה בו. מבחינת השופטת, זו היתה הוכחה ברורה שהם ראו בדירה הזו רכוש משותף, גם אם המסמכים לא נרשמו ככה.

זה אומר שכל זוג שחי יחד הרבה שנים יקבל מחצית מהדירה גם בלי רישום?

ממש לא. בית המשפט לא מחלק דירות באופן אוטומטי. צריך להוכיח "כוונת שיתוף ספציפית", כלומר שהיתה הבנה אמיתית ששני הצדדים רואים בנכס משותף. במקרה הזה היו המון סימנים לכך: חיים משותפים, משכנתא ששולמה יחד, שיפוצים, ניהול משותף של הבית וחשבון בנק משותף.

מה זה בעצם "חוזה למראית עין" שבית המשפט דיבר עליו?

חוזה למראית עין זה מצב שבו נחתם הסכם שנראה אמיתי - עם מספרים, תאריכים וחתימות, אבל בעצם הצדדים לא התכוונו שהוא באמת יחייב אותם. זה כמו הצגה כלפי חוץ. בפסק הדין הזה, השופטת קבעה שזה בדיוק מה שקרה עם הדירה שנרשמה על שם האשה.

אם הדירה נרשמה על שמה, למה פשוט לא להשאיר אותה אצלה?

כי בית המשפט לא מסתכל רק על הרישום בטאבו, אלא גם על מה שקרה באמת. במקרה הזה, האשה בעצמה הודתה שהבעל היה זה שניהל את הדירה והשכיר אותה. גם הבן של הבעל העיד שזה היה רק סידור זמני בשביל המשכנתא. לכן השופטת קבעה שמה שכתוב לא משקף את המציאות.

ומה קרה עם הכסף שהיה להם בחשבון המשותף?

השופטת החליטה לחלק את הכספים שווה בשווה, גם אם חלק מהם הגיע מהכנסות או מתגמולים של הבעל. ברגע שהכסף הופקד לחשבון משותף, הוא נחשב של שניהם. זו הלכה מוכרת בדיני משפחה: מי שמכניס כספים לחשבון משותף בעצם מוותר על הבעלות הבלעדית בהם.

למה האשה ביקשה לקבל יותר ממחצית מהרכוש?

היא טענה שהיא נשארת בלי בית, בלי רכוש משמעותי ועם מצב כלכלי קשה, בעוד שהבעל במצב נוח הרבה יותר. אבל בית המשפט דחה את זה וקבע שהיא מקבלת חלק ניכר מהרכוש - מחצית מהדירה, מחצית מהכסף - ולכן אין הצדקה לחרוג מהחלוקה השווה שקובעת ברירת המחדל של החוק.

איך השופטת התייחסה לקשר הארוך ביניהם - הוא השפיע על ההחלטה?

כן, מאוד. היא ציינה שמדובר בזוג שחי יחד שנים רבות, עם היסטוריה זוגית ארוכה, ושקשה לנתק את היחסים האישיים מהשיתוף הכלכלי. דווקא העובדה שהם נפרדו וחזרו שוב אחד לשני חיזקה את התחושה שהיה ביניהם אמון חזק, גם אם הוא לפעמים נוצל לרעה.

מה אפשר ללמוד מפסק הדין הזה על זוגות שחיים יחד בלי הסכמים ברורים?

שהכל צריך להיות כתוב וברור. פסק הדין הזה מראה שגם אחרי עשרות שנים של זוגיות, כשאין הסכמים כתובים וכל אחד מתנהל "על אמון", הסוף עלול להיות כואב ויקר. בתי המשפט יכולים להכיר בשיתוף, אבל גם לשלול אותו אם מתברר שהרישומים לא משקפים את המציאות.

השופטת רמזה משהו על מוסריות המעשים?

היא לא השתמשה במלים קשות, אבל בין השורות אפשר להבין ביקורת. היא כתבה ש"יחסי אמון אינם תחליף להסכמה משפטית", כלומר אי אפשר להסתמך רק על אהבה או אמון. צריך גם לדאוג למסמכים אמיתיים, אחרת הסיפור עלול להסתיים במאבק משפטי ארוך.

במקרה אחר, במאי 2020 הגיע זוג שהתגרש לאחר יותר מעשור של נישואים לאולם בית הדין הרבני באשקלון. כמו זוגות רבים לפניהם, גם הם ביקשו לשים סוף לפרק כואב של חייהם באמצעות הסכם גירושים. ואולם בשונה מרבים, כמה שנים אחר כך חזרה האשה לבית הדין - הפעם כשהיא מבקשת לבטל את ההסכם שעליו חתמה. טענותיה היו קשות: היא טענה שנעשקה, שהוטעתה, שלא הבינה את משמעות ההסכם ושחתמה עליו תחת לחץ נפשי. אלא שלפחות לדעת הדיינים, זה כבר היה מאוחר מדי. המערערת, שלמדה משפטים בזמן כריתת ההסכם, טענה שמדובר בהסכם בלתי הוגן שהופעל עליה לחץ רב לחתום עליו, עד כדי כך שהגיעה לאשפוז בעקבות התקף חרדה. היא טענה כי במהלך החתימה על ההסכם שהוכן יחד עם עורך דין שהכירה דרך בן זוגה, לא הוסברו לה סעיפים מרכזיים, ובהם סעיף 43, שלפיו רשאי בעלה לרכוש את חלקה בדירה במחיר מופחת שייקבע על ידי שמאי מטעם הבנק ובהליך של "מימוש מהיר". בית המשפט הכריע במקרה ביולי האחרון.