במאי 2020 הגיע זוג שהתגרש לאחר יותר מעשור של נישואים לאולם בית הדין הרבני באשקלון. כמו זוגות רבים לפניהם, גם הם ביקשו לשים סוף לפרק כואב של חייהם באמצעות הסכם גירושים. ואולם בשונה מרבים, כמה שנים אחר כך חזרה האשה לבית הדין - הפעם כשהיא מבקשת לבטל את ההסכם שעליו חתמה. טענותיה היו קשות: היא טענה שנעשקה, שהוטעתה, שלא הבינה את משמעות ההסכם ושחתמה עליו תחת לחץ נפשי. אלא שלפחות לדעת הדיינים, זה כבר היה מאוחר מדי.

המערערת, שלמדה משפטים בזמן כריתת ההסכם, טענה שמדובר בהסכם בלתי הוגן שהופעל עליה לחץ רב לחתום עליו, עד כדי כך שהגיעה לאשפוז בעקבות התקף חרדה. היא טענה כי במהלך החתימה על ההסכם שהוכן יחד עם עורך דין שהכירה דרך בן זוגה, לא הוסברו לה סעיפים מרכזיים, ובהם סעיף 43, שלפיו רשאי בעלה לרכוש את חלקה בדירה במחיר מופחת שייקבע על ידי שמאי מטעם הבנק ובהליך של "מימוש מהיר".

בית הדין לא התרשם. הדיינים קבעו בפסק דינם כי מדובר בטענות חסרות בסיס: "לא נאמנת המערערת בטענתה שלא הבינה את משמעות כל המילים בהסכם שעליו חתמה. זאת אף בהיותה סטודנטית למשפטים בעת עריכת ההסכם, ויודעת היטב שלכל מלה יש משמעות".

הסעיף שבמרכז הסערה

הסעיף העיקרי שעמד במוקד המחלוקת נגע כאמור לזכותו של הבעל לרכוש את הדירה המשותפת במחיר שייקבע לפי שמאות במימוש מהיר. לדברי האשה, הסעיף פוגע בזכויותיה באופן חמור - גם משום שהשמאי מונה על ידי הבנק, וגם משום שמדובר במחיר נמוך בהרבה ממחיר שוק רגיל. היא טענה כי לא הבינה את משמעות הסעיף ולא היתה חותמת עליו אילו הייתה מבינה.

• נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
• בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

גם כאן, דעת הרוב בבית הדין הייתה חד משמעית: "לא ניתן לקבוע בהחלט כי המושג 'מימוש מהיר' הינו מושג שאינו בר הבנה. זה מושג מקובל, שקיימת הנחה על מכירה מהירה". לדבריהם, עצם העובדה שהאישה חתמה על ההסכם לאחר שעברה עליו, ואף התייעצה עם עורך דין שבחרה, מעידה על כך שהבינה את משמעותו או לכל הפחות, שוויתרה במודע על האפשרות לברר.

מרכיב נוסף ומרכזי בהסכם, שעליו ניסתה האשה לערער היה טבלת חובות שצורפה להסכם הגירושים, שבה נרשם כי עליה לשאת במחציתם - סכום של יותר ממיליון שקל. היא טענה כי הבעל הוסיף לרשימה חובות שלא הוכחו, חלקם ללא כל אסמכתא, ושהובטח לה שלא תשלם שקל בלי שיוכח החוב.

ואולם בית הדין פסק אחרת. "הטוען לבטלות הסכם, מוטל עליו נטל ראיה כבד", כתבו הדיינים. הם קבעו כי בטענות הכלליות של האשה אין די, והוסיפו: "מן השיחה המפורטת בתמליל ניכר כי המבקשת מודעת היטב לפרטיו של ההסכם, ואף נראה שהיא הייתה חזקה די הצורך להעלאת שאלות ותמיהות". עם זאת, בית הדין כן הכיר בצורך בביקורת לאחר המעשה. הוא קבע כי על הבעל להציג אסמכתאות לעו"ד י', ששימש נאמן מטעם שני הצדדים, על פירעון כל חוב מהחובות ברשימה. אם ייכשל בכך, ייאלץ הבעל לשלם לאשה מחצית מהחובות שלא הוכחו. בכך הכירו הדיינים במידת הצורך לוודא כי אכן מדובר בחובות אמיתיים, והעניקו מנגנון של פיקוח.

• ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
• כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

בית המשפט כאבן דרך - לא כמקלט מצוקה

פסק הדין מבקר בחריפות את הניסיון לבטל הסכם גירושים בדיעבד, גם כשמדובר באשה שטוענת למצוקה נפשית. "גם אם היה אירוע חד פעמי שבו אושפזה המשיבה מחמת חרדות", נכתב, "אין בכוח אירוע חד פעמי זה כדי לקבוע שההסכם נחתם מתוך כפיה או עושק". גם הטענה להטעיה נדחתה. הדיינים קובעים בפשטות כי אם לא ידעה המערערת מהו המונח "מימוש מהיר", היה עליה לברר: "אם לא הבינה איזו מילה, היה עליה לברר את משמעותה. הייתה רשאית לבחון את סעיפי ההסכם ע"י ייצוג אישי מטעמה. היא בחרה לפנות לשם כך לעו"ד י' שהוא היה מצד הבעל. החליטה שבדיקה זו מספקת אותה, כך שאין לה מקום להלין כיום ולומר שלא הבינה".

מרכיב חשוב נוסף בהחלטה היה שאלת הזמן שחלף מאז כריתת ההסכם. הדיינים מציינים כי האשה לא העלתה כל טענה בנוגע לסעיף המחלוקת במשך קרוב לשנתיים לאחר חתימת ההסכם. הנקודה הזו היתה חלק מהנימוק לדחיית הערעור. בית הדין מצטט את ההלכה האזרחית והדתית גם יחד, המדגישה כי שיהוי הוא אינדיקציה להסכמה ולויתור. "לחלוף הזמן מעת ההסכם ועד להגשת התביעה, מאשש את ההנחה כי אכן הסכם הגירושין נחתם לשביעות רצונה של המערערת", נכתב בפסק הדין שפורסם.

החלטת בית הדין אינה עוסקת רק בפירוש טכני של סעיפים משפטיים. היא מבקשת לשדר מסר ברור: לא בנקל יבוטל הסכם גירושין. גם אם צד אחד סבור שההסכם אינו מיטיב עמו, אין בכך עילה אוטומטית לביטולו. "הסכם שנעשה בין שני צדדים - אסור להפר אותו גם אם לא היה נעשה בקניין", נכתב, "מדין 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב'". ובכך, למרות דעת מיעוט אחת שסברה כי ייתכן שהאשה לא הבינה את משמעות המונח "מימוש מהיר", דעת הרוב הכריעה אחרת. "האשה לומדת משפטים, ואביה ומשפחתה משפטנים", נכתב, "ולא מסתבר כלל שאף אחד מהם לא הבין מהו 'מימוש מהיר'."

בסופו של דבר ערעור האשה נדחה. אמנם סדר השלבים לביצוע ההסכם שונה מעט, כך שהבעל נדרש קודם להציג אסמכתאות על תשלום החובות לפני השלמת העברת הדירה, אך עיקרו של ההסכם נותר בתוקף מלא.

האם עצם היותה של המערערת סטודנטית למשפטים בשלב מוקדם ללימודיה מעניק לה יתרון או חסרון בעת חתימתה על ההסכם?

בית הדין ראה בכך דווקא חיסרון מבחינת טענותיה המאוחרות של האשה. אף שהייתה רק בשנתה השנייה ללימודים, הדיינים ציינו כי "מי שלומד משפטים לא חותם על מסמך בלי לבדוק", מה שמשליך על הציפייה ממנה להבין את משמעות ההסכם או לפחות לשאול שאלות. ההנחה היא שלסטודנט למשפטים, גם אם בתחילת דרכו, יש מודעות בסיסית לחשיבות של ניסוח משפטי ולמשמעויות של חתימה על מסמך מחייב.

האם האפשרות להציג חוות דעת מומחה לגבי חובות היתה יכולה לשנות את תוצאת פסק הדין?

ייתכן. בית הדין קבע שמעמדו של עו"ד י' כנאמן לפירעון החובות נותר בעינו, ואף נדרש בהמשך לספק אסמכתאות לאותנטיות של החובות. לו הייתה המערערת מצליחה להציג ממצאים חיצוניים סותרים או חוות דעת של רואה חשבון המעידים על חובות פיקטיביים או מנופחים, ייתכן שבית הדין היה בוחן מחדש את חלק מהסכומים. אך מכיוון שלא הוצגה חוות דעת כזו, אין בכך כדי לבסס טענה לביטול ההסכם.

האם מונח משפטי כמו "מימוש מהיר" דורש הבהרה על ידי הדיינים בעת אישור הסכם?

בית הדין קובע שלא. לשיטתו, "המושג 'מימוש מהיר' הוא מושג מקובל", ואין הדיין נדרש להסביר כל מונח ומונח. תפקידו הוא לוודא שהצדדים מבינים את עיקרי ההסכם ולא לפרט את כל רכיביו, בעיקר כשמדובר במונחים כלכליים שאינם חורגים ממה שמקובל בעולם המשפט או העסקים. למעשה, אחריות ההבנה מוטלת על החותמים – במיוחד כשמדובר באנשים עם רקע משפטי או כשניתנה להם הזדמנות להתייעץ עם גורם משפטי.

כיצד בית הדין מתייחס לטענות בנוגע ללחץ נפשי ואשפוזים קודמים כעילה לעושק?

הדיינים קבעו שטענה לעושק מחייבת הוכחה ממשית למצוקה חריגה שאינה "קושי ארעי או חולף". הם ציטטו פסיקה אזרחית ולמדו ממנה כי גם אשפוז עקב התקף חרדה, שנגרם אולי בעקבות חשש מבגידה, אינו בגדר ראיה מספקת לכך שהאשה חתמה תחת כפייה. למעשה, הטענה לעושק נדחתה בעיקר משום שלא הוצגו ראיות לכך שהלחץ הנפשי היה כה חמור עד שהשפיע על כושר ההחלטה של המערערת בעת החתימה.

מה המשמעות המשפטית של ההתנהלות השוטפת של הצדדים לאחר חתימת ההסכם?

ההתנהלות שלאחר ההסכם יכולה לשמש הוכחה להסכמה שבשתיקה או לאישור בדיעבד של תנאים בעייתיים. בית הדין ציין שהתכתובות בוואטסאפ, הפגישות עם שמאי, אי-העלאת טענות בזמנים מוקדמים יותר - כל אלה חיזקו את ההנחה שהאשה לא פעלה מתוך תחושת עוול חריגה בזמן אמת. בכך חיזק את עמדתו שאין עילה להפרת ההסכם בשל התנהלות מאוחרת בלבד.

מדוע דעת המיעוט ביקשה לבטל את סעיף 43 למרות דחיית יתר טענות האשה?

דעת המיעוט סברה כי יש לבטל את הסעיף בשל היעדר שקיפות והסבר בזמן ניסוח ההסכם לגבי "מימוש מהיר" ושמאות בנקאית. לשיטתם, העובדה שמונחים אלו לא הובהרו דיים עשויה להעיד שהאשה לא הסכימה למנגנון זה מדעת. גם אם יתר חלקי ההסכם נחתמו ברצון, המנגנון לקביעת שווי הדירה היה שונה מהמקובל בהסכמי גירושים, ולכן היה צורך בהסבר מפורש לגביו.

מה תוקפו של הסכם גירושים שצורפה לו טבלת חובות שאינה מבוססת על אסמכתאות?

בית הדין פסק שטבלה שהוגשה ושהיתה ידועה לצדדים בעת החתימה נחשבת חלק בלתי נפרד מההסכם. גם אם אין אסמכתאות לכל החובות, עצם העובדה שהאישה חתמה עליה מהווה ראיה להסכמתה. עם זאת, כדי לקבוע את הסכום הסופי לתשלום, על הבעל להוכיח את ביצוע התשלומים, ומובהר כי בגין חובות שלא הוצגו לגביהם אסמכתאות, לא יוכל לדרוש החזר.

האם הדיינים לקחו בחשבון את החשש שבן הזוג ניהל חשבונות חבויים?

כן, אך הם פסקו כי מאחר שהטענות לא הועלו בעת ניסוח ההסכם, ומכיוון שהאשה עצמה טענה כי האמינה שהכספים שימשו לפירעון חובות, הרי ש"סברה וקיבלה". סעיף "העדר תביעות" נחשב לוויתור מרצון על טענות עתידיות, למעט מקרים של הונאה חמורה שלא הוכחה כאן.

האם בית הדין פסק בנושא אחריותו של עורך הדין שייצג את שני הצדדים?

בעקיפין בלבד. הדיינים הבהירו שהאשה בחרה לסמוך על עו"ד י' ביודעין, ואף ביקשה שהוא ייצג את שניהם. מכיוון שכך, אין לה כיום עילה לטעון לרשלנות או להטיה. אם אכן נפל פגם בהתנהלותו, עליה להגיש תביעה נפרדת נגדו, ולא לנסות לבטל את ההסכם כולו.

מהי החשיבות ההלכתית שמיוחסת להסכמים שנחתמים בבית הדין?

בית הדין הדגיש את כובד המשקל ההלכתי והמוסרי של הסכמים כאלה. נכתב כי "הסכם שנעשה בין שני צדדים - אסור להפר אותו גם אם לא היה נעשה בקניין", וזאת "מדין 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב'". לכן, ביטול הסכם כזה דורש הוכחות משמעותיות במיוחד, מה שלא התקיים במקרה הנדון.

במקרה אחר, בית המשפט העליון פרסם באחרונה פסק דין חשוב בנוגע לחלוקת רכוש משותף. במסגרת ההחלטה שהתקבלה בפסק הדין הזה, נקבע כי כשבן זוג שותף פעיל ומשמעותי בהשבחת נכס שהוענק במתנה לבן זוגו, יש לראות בנכס כולו, לרבות מרכיביו המקוריים, ככזה הנתון לשיתוף. בכך, נשברה אחת מן ההבחנות הדקות אך הדרמטיות שהתקיימו עד כה בדיני המשפחה: ההבחנה בין המתנה עצמה לבין הפירות שנולדו ממנה. הסיפור נוגע לבני זוג שנישאו ב-1996 וחיו יחד כ-23 שנה. שבועות ספורים לפני נישואיהם, קיבלה האישה מתנה מאביה - שתי חלקות קרקע חקלאיות בנס ציונה. לימים, אחת מהן שינתה את ייעודה למגורים, וב-2002 נחתם הסכם קומבינציה עם קבלן, שהפך את חלק מהקרקע למיזם נדל"ני - שבע דירות שייבנו על המגרש. עם הזמן נמכרו שתיים, וחמש נותרו בבעלותה. הכספים מדמי השכירות של הדירות עברו לחשבון משותף. הבעל היה מעורב כמעט לחלוטין בניהול ההליך: שינוי ייעוד, עבודה מול הקבלן, חתימה על מסמכים, קבלת הדירות, תשלום מסים וניהול ההשכרה. האשה, על פי עדותה, לא היתה מעורבת בענייני הדירות כלל. במהלך השנים הצטברו עובדות: דמי שכירות נכנסו לחשבון זוגי, משכנתה שירתה את הפרויקט כולו, כספי ירושה של האיש הוזרמו לחשבונות המשותפים, ודירות שנמכרו על ידי האישה – נרכשו מחדש תחת שמות שניהם. הפסיקה, כפי שנכתב, קבעה: “האיש הצליח להוכיח מעורבות פעילה, כמעט בלעדית, בטיפול בדירות לאורך הבניה וכן לאחר שנבנו [...] האישה נהנית הלכה למעשה מההתנהלות הכספית והפרוצדורלית הנלווית לטיפול בדירות".