רשות המסים
צילום: רשות המסים

כך רשות המסים מצליחה לגבות חובות ישנים

בפסק דין שהתקבל באחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה, הובהר כי חוב מס בן 20 שנה אינו נעלם מעצמו ואינו מתיישן, אם רשות המסים נקטה מהלך כלשהו לאורך השנים. אף שהנישום טען שלא ידע דבר על החוב, השופט קבע כי פעולות כמו עיקול או שליחת מכתב השאירו את החוב רלוונטי - ויצרו איפוס למועד ההתיישנות שלו

עוזי גרסטמן | (5)

במאי האחרון פורסם פסק דין יוצא דופן במחוזי חיפה, שבו נדחתה העתירה של בעל עסק בתעשיית הבשר שטען כי חוב מס בסכום כולל של כ-10 מיליון שקל מ-2002-2001 התיישן. שופט המחוזי, אינאס סלאמה, קבע כי חוב מס - גם כזה שנשאר “בשקט” עשרות שנים - יכול להישאר לגבייה במידה שבמהלך השנים נעשו פעולות מצד רשות המסים.

רעיון המקרה פשוט אך מורכב: בעל עסק הוטלו עליו שומות מס משמעותיות ב-2001 (יותר מ-8 מיליון שקל) ו-2002 (כ-800 אלף שקל), בנוסף לקנסות גירעון ועיצומים שנוספו עם הזמן. סך כל החוב הגיע כאמור לכ-10 מיליון שקל. במשך השנים טען בעל העסק כי לא קיבל מכתבים או הודעות על החוב, שהליכי הגבייה הושבתו, ואף שבשלהי 2021, כשניסה לפתוח תיק עוסק מורשה, לא נמסר לו על החוב הקיים. ואולם במאי־יוני 2022, כך נטען, פתאום החל להיתקל במכתבי דרישה ובעיקול בנקאי על חשבונו בסכום של יותר מ-10 מיליון שקל. לטענתו, המחאות ששלח לא כובדו, והוא הופתע לשמוע על קיומו של התחייבות כספית עצומה שלא ידע עליה במשך שנים.

הנישום טען כי מעולם לא נודע לו על החוב לאורך שנים, ומאז 2011 - אז העביר את העניין לעורך דין - לא נקטה רשות המסים יוזמה כלשהי לגבייה. על כן, לטענתו, החוב אמור היה להתיישן. מנגד, פקיד שומה טען כי נעשו פעולות לאורך השנים: הודעות, עיקולים, תביעות חוב בהליך פשיטת רגל - הקו המתמשך של פעולות אלה מונע את קיומה של התיישנות של המקרה. כמו כן, הובעה ביקורת קשה על התנהלות התובע, בטענה שהוא נמנע באופן מתמשך מלקיים את חובותיו.

הנישום קיבל פטור מריבית, הצמדה, עיצומים ופיגורים

השופט סלאמה קיבל את הטענות של רשות המסים וקבע בפסק הדין כי, “אין שבע שנים רצופות שבהן הנישום ישב בחיבוק־ידיים” בלי שננקטו פעולות כלשהן. הוא קבע כי במסגרת הזמן לאורך השנים נוצרה “חזקת איפוס” של מרוץ ההתיישנות - מושג משפטי שבעקבותיו פעולות מצד הנושה ממחזרות את מניין הזמן מחדש. גם נטען כי התובע ידע על השומות לאורך השנים - בעת קביעתן, בעת בקשת הארכת מועד ערעור ב-2011, וגם כשנפתחו הליכי פשיטת רגל ב-2016. אף שמצא השופט כי נגרם עיכוב של שנים בגביית החוב בשל תקלה טכנית במערכת המחשוב של רשות המסים, שמנעה העברת עדכונים לגורמים אנושיים במשך כארבע שנים - הוא פטר את הנישום מתשלום ריבית, הצמדה, עיצומים ותוספות פיגורים שנבעו מאותה תקופה. כלומר החוב נשאר קיים, אך לא ייתוספו עליו עמלות נוספות.

המקרה החשוב כאן הוא לא רק גובה החוב או שנותיו, אלא ההבנה שתקופת הזמן לבדה אינה מבטלת חוב מס. מרוץ ההתיישנות, כלומר הזמן שבו הנושה יכול לדרוש את החוב - ניתן לאפס (לחדש) אם לאורך השנים נעשות פעולות מנהליות או משפטיות שמביעות רצון לגבייה. ובמלים אחרות, אם פקיד השומה שולח מכתב דרישה, מטיל עיקול או מבקש צו כינוס נכסים - גם אם מבצע זאת בצורה אטית או חלקית - הפעולה הזו יכולה ללמנוע את התיישנות החוב. זהו עיקרון חשוב במיוחד בנושאי מסים, שכן לפי מקורות משפטיים, תקופת ההתיישנות הכללית לפי חוק ההתיישנות היא שבע שנים לתביעות רגילות. ואולם כשמדובר בחובות מס, המערכת המשפטית נוטה לאפשר מרחב פעולה רחב יותר לנושה, מתוך ראייה שפקיד השומה חייב להיות “סופר אקטיבי” בגבייה.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

המקרה הנ"ל ממחיש שבנסיבות מסוימות - גם לאחר 20 שנה - החוב עדיין חי אם לא ננקטו פעולות שקטות. זה גם מדגיש שעל הנישום מוטלת חובה להקפיד על מעקב אחרי התכתובות מול רשות המסים גם שנים רבות לאחר השומה, ולוודא שמצב התיק ברור וידוע לו.

אם נתקלים בדרישה תשלום על חוב מס ישן, חשוב לא לפסול אותה באופן אוטומטי. צריך לבדוק אם לאורך השנים בוצעו פעולות לגבייה, כי אם כן, החוב עשוי להישאר בגדר לחיוב. מנגד, אם לא נמצאו מכתבים, עיקולים או פעולות משפטיות - טיעון של התיישנות עשוי להיות רלבנטי. המקרה הזה מראה שכל שובל של פעילות, גם אם היא לא מלאה או תמיד מוצלחת, עלול להסיט את הכף לטובת המדינה. הדגש הוא שהזמן לבד אינו מבטל את החוב, אלא ההתנהלות לאורך השנים היא זו שקובעת.

קיראו עוד ב"משפט"

תגובות לכתבה(5):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 4.
    הפרשנות המתלווה למידע כזה ממש טובה. תודה (ל"ת)
    שביט 22/10/2025 09:38
    הגב לתגובה זו
  • 3.
    אנונימי 22/10/2025 05:13
    הגב לתגובה זו
    מונע מהנושה להתגונן כראי בהחלט פסק דין מקפח שופטת לא מבינה מה זה רשות והאחריות המוגברת שצריך להטיל עליה
  • 2.
    אנונימי 16/10/2025 19:22
    הגב לתגובה זו
    נהנתי מאוד מתוכן הכתבה תודה רבה
  • 1.
    אנונימי 16/10/2025 18:59
    הגב לתגובה זו
    מי שנותן משכורות לשופטים זאת המדיננהלכן כל פסקי הדין הם לטובת המדינה.אין פה שום חוכמה או מיוחדות בפסיקה שופט. קטן שמגן על המשכורות שלו ושל חבריו
  • אבי 19/10/2025 10:25
    הגב לתגובה זו
    אז לדעתך מותר לגנוב מהמדינה וחבל שהיא מממנת שופטים שיפסיקו לטובתה
תוכניות בנייה
צילום: צילום מסך, אתר חברת מכלול

בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב

פרויקט המלון החדש שתכנן איש העסקים ספי צביאל, שכולל 55 חדרי אירוח ו-32 דירות, נעצר לאחר שתושבי רחוב ארנון הסמוך טענו כי יאבדו את הנוף לים שמלווה את חייהם במשך שנים. ועדת הערר המחוזית קבעה כי אוחדו מגרשים בניגוד לתוכנית, אושרו שימושים מעורבים שאינם מותרים, והעירייה חרגה ממדיניותה. בהחלטה מפורטת נקבע כי, “אין מקום לאשר את הבקשה כפי שהוגשה”

עוזי גרסטמן |

הבוקר שבו קיבלו תושבי רחוב ארנון בתל אביב את החלטת ועדת הערר המחוזית היה שונה. במשך חודשים ארוכים ליוותה אותם תחושת חוסר אונים, כשממולם - ממש מול החלונות, במקום שבו האור המערבי והים נפרשים דרך חלונותיהם כבר עשרות שנים - תוכנן לקום בניין גבוה, רחב, כזה שהיה משנה לחלוטין את קו הרקיע שנראה מאחוריהם. אותם תושבים, שחייהם השקטים יחסית התעצמו דווקא בזכות המרחק מהטיילת הרועשת והקרבה לאוויר הים, לא היססו לפעול. הערר שהגישו נגד היתרי הבנייה שאישרה עיריית תל אביב לפרויקט המלון החדש ברחוב הירקון 164-162, נראה בתחילה כמו מאבק מול רוח. אלא שהחלטת ועדת הערר, המשתרעת על פני עשרות עמודים, הפכה את הקערה על פיה.

מדובר בשני מגרשים גדולים יחסית - כל אחד מהם בשטח של כ-600 מ"ר - שעליהם תכנן היזם ספי צביאל, באמצעות א.פ.צ השקעות, להקים שני מבנים בני שבע קומות, בחיבור תפקודי ומבני כמעט מלא. הבניינים היו אמורים לכלול 55 חדרי מלון ו-32 דירות מגורים, עם ארבע קומות מרתף משותפות וקומת גג. מבחינת היזם, מדובר בהמשך טבעי למלון אולימפיה הישן, שעמד על חלקה 211 מאז שנות ה-70. מבחינת התושבים, זהו שינוי דרמטי במרקם השכונה - כזה ש“יחסום את הנוף לים שממנו נהנו במשך שנים רבות”, כפי שנכתב בערר.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב אישרה בתחילת 2025 את שתי הבקשות להיתר, אך התושבים, שמתגוררים ברחוב ארנון מאחורי המגרש, לא ויתרו. ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב קיימה דיון ב-31 ביולי 2025, ולאחר הגשת השלמות טיעון מצד כל הגורמים, קיבלה החלטה תקיפה וברורה: ביטול ההיתר. בהכרעתה נכתב כי, “אין מקום לאישור הבקשה להיתר כפי שהוגשה".

הוויכוח על ייעוד הקרקע: מגורים או מלונאות?

אחד המוקדים המרכזיים במחלוקת היה השאלה מהו הייעוד התכנוני התקף של שתי החלקות. התושבים טענו כי לאורך השנים אושרו תוכניות ייעוד שונות, שבהן נקבע מפורשות כי מדובר במגרשים למלונאות בלבד, וכי כל שינוי יעוד למגורים מהווה "סטייה ניכרת". מנגד, הוועדה המקומית טענה שהתוכניות המאוחרות, ובעיקר תוכנית 3444 ותוכנית 2770, פקעו משום שלא מומשו בזמן, ולכן חזר תוקפן של התוכניות הראשיות, המייעדות את הקרקע למגורים.

ועדת הערר בחרה שלא לאמץ את עמדת היזם והעירייה. בהחלטה נקבע כי אמנם התוכניות שאפשרו מלונאות פקעו, אך הדבר לא פותח פתח לשימושים מעורבים. “תוכנית רובע 3 לא נועדה לשנות ייעודים קיימים, והיא חלה על כלל המקרקעין המיועדים למגורים בתחומה… אולם בשום מקום בתכנית רובע 3 לא מופיע השימוש למלונאות”, כתבה הוועדה בהכרעת הדין שלה.

מכמונת מהירות
צילום: אריאל אטיאס

הערעור נדחה: ביטול כתב האישום בפרשת מצלמות המהירות נותר על כנו

שנים לאחר החשד שהוצבו מצלמות מהירות שהתגלו כלא תקינות, ובצל מחלוקות חריפות על עדויות מומחים מהולנד ועל התנהלות המשטרה, דחה המחוזי את ערעור המדינה וקבע כי לא ניתן להשאיר על כנו את כתב האישום בגין עדות שקר נגד ממלא מקום מנכ"ל מכון התקנים לשעבר. בית המשפט התריע מפני תחושת אי־נוחות קשה שנוצרת מהתנהלות התביעה ושאל מדוע דווקא הוא הועמד לדין

עוזי גרסטמן |

בראשית 2023 קיבל אילן כרמית, ששימש בעבר ממלא מקום מנכ"ל מכון התקנים, את ההודעה הרשמית שהמדינה החליטה להגיש נגדו כתב אישום בגין מתן עדות שקר. עבור מי שהיה מצוי בלב סערה מתוקשרת סביב תקינות מצלמות המהירות מסוג א־3, זו היתה עוד נקודת מפנה בפרשה שלא חדלה מטלטלות. אלא שהמערכה המשפטית, שהסתעפה לשאלות של מקצועיות, מנהל תקין והוגנות מצד רשויות החקירה והתביעה, נחתמה השבוע בהחלטה חריגה ומשמעותית: בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המדינה, וקבע כי ביטול כתב האישום נגד כרמית ייוותר על כנו.

כדי להבין את משמעות ההחלטה יש לשוב לסיבוב הראשון, לפני כחצי שנה, כשבית משפט השלום ביטל את כתב האישום וקבע כי בחירת המדינה להעמיד לדין דווקא את כרמית, בעוד שמעורבים אחרים בפרשה לא הואשמו כלל, לוקה בפגם מהותי. השופטת קבעה כבר אז כי, "לכל הקורא את השתלשלות הדברים נוצרת תחושה קשה", וכי מדובר באפליה פסולה בהפעלת סמכות התביעה. כעת, בהרכב של שלושה שופטים, שב המחוזי אל הדברים והבהיר כי לאחר בחינה מעמיקה של כל החומר, "התחושה הקשה" אינה מתפוגגת אלא רק מתעצמת.

פסק הדין המחוזי פורש תמונה רחבה הרבה יותר מאשר המעשה הספציפי שיוחס לכרמית. הוא מחזיר את הקוראים שלו לראשית 2012, אל בדיקות התקינות של מערכת המצלמות, שם העיד כרמית כמומחה מטעם מכון התקנים לגבי ניסויים שנערכו בהולנד. חלק ניכר מהפרשה נגע לשאלה אם כרמית ידע והאם היה עליו לדעת שנציג מכון התקנים לא נכח בפועל בבדיקות שבוצעו בשטח. כרמית העיד כי התבסס על חומרים מקצועיים שנמסרו לו ועל דיווחים שקיבל, ובמשך תקופה ארוכה לא עלתה טענה נגד אמיתות דבריו. רק מאוחר יותר, בעקבות תהיות בתוך המשטרה, נפתחה חקירה פלילית בחשד שמסר עדות כוזבת.

ביהמ"ש לא הסתפק בבדיקת אמיתות דבריו של כרמית

פסק הדין מציין כי במרוצת השנים היו שינויי כיוון, הפניות חוזרות ונשנות מצד גורמי משטרה ופרקליטות, ובייחוד התכתבות פנימית ענפה בין גורמי המקצוע לבין נציגי המדינה בהולנד. וכך כתב בית המשפט בהכרעתו: "כבר ברבעון האחרון של 2016 היו ברשות המשטרה נתונים ברורים שלפיהם הדידמה - חוסר ההימצאות של נציג המכון בבדיקות - היתה ידועה ומבוררת". ובכל זאת, החקירה נגד כרמית לא נסגרה אלא התפתחה והלכה, עד שב-2023 הוחלט להגיש כתב אישום.

אלא שבית משפט השלום לא הסתפק בבחינת אמיתות התוכן של דבריו של כרמית, אלא התחקה אחר הדרך שבה התנהלה החקירה כולה. השופטת התריעה בהחלטתה מפני פגמים מהותיים שנפלו בהתנהלות המדינה וקבעה כי הכרעת הדין אינה יכולה לעמוד. כשניסתה המדינה לערער על מסקנה זו, מצא עצמו המחוזי נדרש לסוגיה מהותית הרבה יותר: לא רק אם כרמית טעה בעדותו, אלא האם כלל ניתן להעמידו לדין בנסיבות שבהן גופי האכיפה עצמם פעלו באופן שהצטייר בעיני בית המשפט כלא שוויוני.