העליון: ניתן לחלק גם נכסים מלפני הנישואים

אי שם בתחילת שנות האלפיים, בשכונה שקטה בנס ציונה, החלה לצמוח עלילה משפטית שהגיעה עד לפסגת העקרונות המשפטיים שנוגעים לרכוש זוגי. שופטת בית המשפט העליון יעל וילנר בחרה להמחיש את המורכבות בעזרת דימוי: "אדם מקבל במתנה שתיל, ומחליט לטפחו יחד עם בן זוגו. השניים מטפחים יחד את השתיל, עד שזה הופך לעץ מניב פרי. בהנחה שנקבע כי התנהגות בני הזוג מלמדת על כוונת שיתוף בעץ – עצם העובדה כי השתיל ניתן במתנה לאחד מהם, אינה מלמדת כי בשונה מהעץ, השתיל הוחרג מכוונת השיתוף".

פסק הדין, שניתן באחרונה בהרכב השופטים וילנר, דוד מינץ וגילה כנפי שטייניץ, קובע כי כשבן זוג שותף פעיל ומשמעותי בהשבחת נכס שהוענק במתנה לבן זוגו, יש לראות בנכס כולו, לרבות מרכיביו המקוריים, ככזה הנתון לשיתוף. בכך, נשברה אחת מן ההבחנות הדקות אך הדרמטיות שהתקיימו עד כה בדיני המשפחה: ההבחנה בין המתנה עצמה לבין הפירות שנולדו ממנה.

הקרקע שנשתלה לפני הנישואים, העץ שצמח בתוך הבית

הסיפור נוגע לבני זוג שנישאו ב-1996 וחיו יחד כ-23 שנה. שבועות ספורים לפני נישואיהם, קיבלה האישה מתנה מאביה - שתי חלקות קרקע חקלאיות בנס ציונה. לימים, אחת מהן שינתה את ייעודה למגורים, וב-2002 נחתם הסכם קומבינציה עם קבלן, שהפך את חלק מהקרקע למיזם נדל"ני - שבע דירות שייבנו על המגרש. עם הזמן נמכרו שתיים, וחמש נותרו בבעלותה. הכספים מדמי השכירות של הדירות עברו לחשבון משותף. הבעל היה מעורב כמעט לחלוטין בניהול ההליך: שינוי ייעוד, עבודה מול הקבלן, חתימה על מסמכים, קבלת הדירות, תשלום מסים וניהול ההשכרה. האישה, על פי עדותה, לא הייתה מעורבת בענייני הדירות כלל.

במהלך השנים הצטברו עובדות: דמי שכירות נכנסו לחשבון זוגי, משכנתה שירתה את הפרויקט כולו, כספי ירושה של האיש הוזרמו לחשבונות המשותפים, ודירות שנמכרו על ידי האישה – נרכשו מחדש תחת שמות שניהם. הפסיקה, כפי שנכתב, קבעה: “האיש הצליח להוכיח מעורבות פעילה, כמעט בלעדית, בטיפול בדירות לאורך הבניה וכן לאחר שנבנו [...] האישה נהנית הלכה למעשה מההתנהלות הכספית והפרוצדורלית הנלווית לטיפול בדירות".

• המריבה על הדירה הוכרעה בעזרת הסכם הממון
• תבעה מחצית מדירת הידוע בציבור - ונדחתה

ההלכה המשפטית שהתפתחה בשנים האחרונות מכירה בכך שבן זוג רשאי לטעון לשיתוף גם בנכסים חיצוניים, כלומר כאלה שהיו שייכים לבן הזוג השני לפני הנישואים, או נתקבלו כמתנה או בירושה. אולם הדרך להוכחת השיתוף אינה פשוטה: עליו להוכיח "כוונת שיתוף ספציפי", כלומר ישנה הסכמה ברורה, מפורשת או משתמעת, שהנכס המופקע יהפוך לנכס זוגי.

וכאן נכנס הדימוי של השתיל והעץ: כאשר שותלים שתיל יחד, משקים, מדשנים, חופרים, קשה להאמין שהעץ לא נהפך להיות שלהם. הפסיקה חידדה כי ההתנהלות בפועל מלמדת על כוונה ברורה לשיתוף – גם אם מקור הנכס במתנה. ההסכמה לא צריכה להיות כתובה, לא מוקלטת, ואף לא נאמרת. די בהתנהגות שיטתית, ברורה ובלתי מתכחשת לאורך זמן.

כפי שקבעה השופטת וילנר: “הסכמה שהתגבשה בין בני זוג לשותפות בנכס מסוים עשויה שלא לקבל ביטוי בראיות מפורשות וממוסמכות... תכחשות בדיעבד עלולה לקבע חוסר שוויון ממוני שבני הזוג לא רצו בו בזמן אמת... תרחיש כזה הוא בדיוק התרחיש שביקשנו למנוע".

• אחרי שלוש ערכאות: החברה תקבל 30 מיליון שקל
• אחרי עשור: שופרסל תפצה ב-412 אלף שקל
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

המחלוקת על הקרקע החקלאית, והקביעה החד-משמעית

הערכאות הקודמות קבעו אמנם שהדירות עצמן שייכות לשני בני הזוג, אך קבעו כי הקרקע עצמה, שהיתה שייכת רק לאשה, אינה כלולה בשיתוף. לכן, האיש אמנם יקבל מחצית מהדירות, אך יידרש לשלם לאשה את שווי הקרקע, כפי שהיתה במועד קבלתה במתנה: קרקע חקלאית בלתי מופשרת.

פסיקת העליון שברה גם את ההבחנה הזו. "אדם יכול לקבל מתנה, ולהחליט שהוא משתף אותה עם אדם אחר", כתבה השופטת וילנר. "העובדה שהתוצר המושבח הורתו במתנה, אינה מלמדת כשלעצמה על היעדר כוונת שיתוף ברכיב שניתן במתנה".

במלים אחרות: אין כל הצדקה לנסות להפריד בין "הקרקע" לבין "הדירות", כשברור ששניהם פעלו יחד להוציא את התוצאה לפועל. מבחינה משפטית, הבעלות בקרקע חלה גם על הבנוי והנטוע עליה (חוק המקרקעין, סעיף 12). לכן, כל ניסיון "לגזור" את הבעלות בדירות מן הקרקע ולחלק אחרת, נוגד גם את ההיגיון וגם את החוק.

טענה נוספת שהעלתה האשה נדחתה אף היא באופן נחרץ: לא ניתן להחיל את הלכת השיתוף הספציפי, לדבריה, על נכסים שאינם בית מגורים, ומכיוון שמדובר בדירות להשקעה, אין בכך כדי להעיד על שיתוף. גם כאן, פסק הדין מבאר: הסכמה לשיתוף בזכויות יכולה לחול גם על קרקעות, דירות להשקעה, עסקים ועוד. "כשם שבני זוג רשאים להגיע להסכמות בדבר שיתוף הזכויות בדירת המגורים, כך הם רשאים להגיע להסכמות הנוגעות לשיתוף זכויות בנכסים אחרים", נכתב. למעשה, כל עוד יש התנהגות עקבית, ברורה ומתמשכת, שיכולה להעיד על שיתוף, גם אם מדובר בנכס כלכלי ולא רגשי, בית המשפט יכיר בשיתוף. ומעבר לכך, אין צורך להוכיח ראיה פורמלית של התחייבות בכתב או מצג ברור בפני עדים. "פעמים רבות ההסכמה לשיתוף בין בני זוג אינה מתגבשת באופן מפורש וממוסמך", פסקו השופטים.

בית המשפט העליון, פה אחד, קיבל את ערעורו של האיש ודחה את ערעור האשה. המשמעות: אין להחריג את שווי הקרקע מגדרי השיתוף, והדירות כולן, לרבות רכיב הקרקע, משותפות. בכך, מבסס פסק הדין את העיקרון שהובא כבר בדוגמת העץ: כשיש טיפוח משותף – השותפות נוגעת לשורש.

"משנקבע כי הוכחה כוונת שיתוף בדירות, הרי שלא נמצא בסיס להחריג מגדר שיתוף זה את הקרקע שעליה בנויות הדירות", כתבה השופטת וילנר. ההיגיון המשפטי והעובדתי מתלכדים לכדי מסר ברור, שלפיו אין מקום לפיצול בדיעבד של נכס אחד למרכיבים מופרדים, כאשר בפועל מדובר ברכיב אחד שהושבח יחד. הפסיקה הזו, שעשויה לשמש תקדים מכונן בתביעות רכושיות בעתיד, מלמדת כי בית המשפט העליון אינו חושש לחדש גם בתחום כה טעון ואישי כמו רכוש בין בני זוג. דימוי השתיל לא נבחר במקרה: זהו תהליך שמתחיל מנקודת פתיחה שונה, אך הופך, בצמיחה משותפת, לעץ אחד, חזק ושורשי. וכשמטפחים אותו יחד, הפירות, כך נקבע, שייכים לשניהם.

מה ההשלכות האפשריות של פסק הדין על זוגות שעדיין לא ערכו הסכם ממון?

פסק הדין מדגיש כי גם אם בן זוג קיבל נכס במתנה לפני הנישואים, ההתנהגות המשותפת לאחר מכן עשויה להוביל לכך שהנכס ייהפך למשותף. כלומר, גם זוגות שמראש התכוונו להשאיר רכוש "חיצוני" כנפרד, עלולים למצוא עצמם בסיטואציה של שיתוף בפועל אם הם יתנהלו לאורך השנים בשיתופיות ביחס לנכס. הדבר ממחיש את החשיבות שבהסדרה ברורה מראש באמצעות הסכם ממון מפורש ומאושר, שימנע פרשנות מאוחרת על סמך התנהגות.

האם ניתן ללמוד מפסק הדין הזה שכל מתנה תיהפך לרכוש משותף?

לא בהכרח. פסק הדין לא קובע שכל מתנה תיהפך לרכוש משותף, אלא רק במקרים שבהם יש אינדיקציות מובהקות לכך שהייתה כוונת שיתוף, כמו ניהול משותף של הנכס, מימון משותף, הפקדת רווחים לחשבון זוגי, או היעדר התנגדות של המקבל לכך שבן הזוג שותף בפועל. השאלה המרכזית היא לא עצם קבלת המתנה, אלא מה נעשה לאחר מכן.

האם יש חשיבות לעובדה שהדירות לא שימשו למגורים?

כן, אך לא כפי שטענה האשה. בפסיקה הודגש כי גם נכסים שאינם דירת מגורים, כמו דירות להשקעה, עשויים להיחשב רכוש משותף, אם ההתנהלות מלמדת על כך. כלומר השימוש בנכס אינו הקריטריון היחיד. זו אמירה עקרונית חשובה שמרחיבה את תחולת הלכת השיתוף הספציפי גם לנכסים שהם כלכליים ולא רגשיים.

האם הסכמות משתמעות בין בני זוג גוברות על היעדר הסכם כתוב?

במידה רבה, כן. הפסיקה כאן מדגימה גישה פרשנית שמעניקה תוקף להסכמות "מכללא", כלומר כאלה שנלמדות מהתנהגות בפועל. בית המשפט הבהיר כי אין לדרוש הסכמות מפורשות או כתובות, כל עוד מכלול ההתנהגויות מלמד על שיתוף. בכך נשללת הטענה לפיה היעדר הסכם כתוב מהווה מחסום להכרה בזכויות.

האם פסק הדין מתייחס להבדל בין שיתוף קנייני לשיתוף אובליגטורי?

לא במפורש, אך באופן מהותי כן. פסק הדין מבסס את השיתוף שנוצר כנובע מהתנהגות ומכוח הסכם משתמע, ומייחס לו מאפיינים קנייניים. המשמעות היא שלא מדובר רק בזכות כספית (אובליגטורית) לקבלת מחצית שווי, אלא בזכות מהותית בנכס עצמו, בעלות בפועל. זהו שדר של בית המשפט כי שיתוף מסוג זה אינו "פשרה" אלא הכרה אמיתית בזכות.

האם הפסיקה הזו משנה את האיזון בין חוק יחסי ממון לבין הדין הכללי?

פסק הדין ממשיך מגמה קיימת אך גם מעמיק אותה: הוא מחזק את ההכרה בכך שהדין הכללי, ובעיקר דיני החוזים ודיני הנאמנות, ממשיכים להתקיים לצד חוק יחסי ממון, ואינם כפופים לו לחלוטין. זו הבהרה חשובה לגבי היחס בין ההסדר החקיקתי לבין שיקול הדעת השיפוטי.

אילו כלים עומדים לבני זוג שרוצים לשמור על הפרדה רכושית?

הדרך המרכזית היא עריכת הסכם ממון מפורט, שיקבל תוקף משפטי מחייב. מעבר לכך, חשוב לשמור על ניהול כספי נפרד בפועל: לא להשתמש בנכסים פרטיים לשימוש זוגי, לא לערב חשבונות, לא לנהל יחד נכס שאמור להישאר אישי. גם היעדר התנגדות יכול להתפרש כהסכמה, ולכן יש להקפיד על ביטוי ברור של עמדות.

האם שיקולי צדק או מוסר חברתי קובעים את התוצאה?

לא כשלעצמם. פסק הדין מדגיש כי הבסיס הוא כוונת הצדדים כפי שהיא נלמדת מהתנהגותם, ולא שיקולי צדק מופשטים. שיקולים כאלה יכולים לתמוך בפרשנות של כוונה, אך אינם מחליפים אותה. המשפט מבקש לכבד הסכמות שנרמזו, ולא להחיל הסדרים "ראויים" לפי עמדת השופטים.

מה המשמעות של הדימוי עם השתיל והעץ?

זהו דימוי משפטי עם כוח פואטי וחוקתי כאחד. השתיל מסמל את הנכס המקורי שהתקבל במתנה; העץ הוא הנכס לאחר טיפוח והשבחה זוגית. המסר הוא ששיתוף שנוצר בטיפוח משותף כולל גם את "שורשי" הנכס, לא רק את הפירות שלו. אי אפשר ליהנות מהעץ ולומר שהשתיל לא שלך.

במקרה אחר, הכריע באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בשאלה האם סכום של 505 אלף שקל שהועבר מהאם לבנה במהלך הנישואים, יוחרג מהגדרת הנכסים המשותפים לחלוקה בין בני זוג גרושים. מדובר בכספים שהועברו, לטענת האיש, "על חשבון ירושה" - טענה שזכתה לאישור, אף שהכסף הועבר במהלך חיי האם וללא הסכם משפטי מחייב. מאחורי הסכום הזה מסתתר סיפור זוגי שנפרש על פני שני עשורים, עוסק בחיי נישואים מורכבים, חברות משותפת, מחלות קשות וסכסוך רכושי שכלל האשמות הדדיות, מסרונים טעונים, טענות בדבר שיתוף וניכור, ובעיקר פער עצום בפרשנות של מה נחשב ל"משותף" כשמדובר בזוגיות ממושכת שבמהלכה גם המשפחות המורחבות מעורבות כלכלית. מדובר בזוג שנישא ב-1999, הביא לעולם שלושה ילדים משותפים, התגרש ב-2020 - אך קרב הגירושים נמשך באולמות המשפט הרבה מעבר למועד של מתן הגט. שני הצדדים טענו לשיתוף מלא, אך הנתבע - הבעל לשעבר - ביקש החרגה מיוחדת: סכום של 735 אלף שקל, שלטענתו הועבר אליו מאמו, והוא כלל סכומים שקיבל במועדים שונים, לטענתו "על חשבון חלקו העתידי בעיזבון". השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "הנתבע העיד כי קיבל מאמו סך 275,000 שקל ואת תמורת הדירה בסך 460,000 שקל , חלקו על חשבון אחותו... סה"כ 735,000 שקל. אלא שעדותו זו אינה תואמת את הסכומים עליהם העידו אחיותיו". אחרי עיון מעמיק, החליטה השופטת להכיר בסכום חלקי בלבד מתוך הסכום הנטען - 505 אלף שקל - כהחרגה מוצדקת מהאיזון הרכושי.