בני זוג שחיו ביחד כמה שנים, חלקו קורת גג, ארוחות, חיי משפחה ואף קראו זה לזו “בעלי” ו“אשתי”, מצאו את עצמם בבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל. התובע, גבר נשוי ואב לארבעה, ביקש כי יוכר כשותף למחצית מדירת מגורים הרשומה על שם בת זוגו לשעבר - גרושה ואם לשניים - בטענה שהשניים היו “ידועים בציבור”, ולכן חל עליהם עקרון השיתוף בנכסים. אלא שהשופטת גלית מרגלית ביטון קבעה בפסק דין מפורט כי אף שהשניים אכן ייחשבו ידועים בציבור בתקופת חייהם המשותפים השנייה, אין בכך כדי להקנות לתובע כל זכות רכושית. “ההכרה כידועים בציבור אינה מקימה מאליה שיתוף כלכלי”, כתבה השופטת, וקבעה כי התובע “לא הרים את נטל הראיה המוגבר הדרוש להוכחת שיתוף בנכסים”.

הסיפור בין השניים נמשך יותר מעשור וכלל שתי תקופות זוגיות נפרדות - הראשונה בין 2012 ל-2015, והשנייה מ-2019 ועד לפרידתם הסופית ב-2023. הגבר, שנשוי זה עשרות שנים, טען כי למרות נישואיו ניהל עם האשה מערכת זוגית מלאה, שכללה מגורים משותפים, ניהול משק בית אחד ומאמץ כלכלי משותף. לדבריו, הדירה שנרכשה על שמה של בת הזוג נרכשה למעשה “במאמץ משותף”, והוא העביר לה סכומים במזומן ששימשו לתשלום מקדמות ומשכנתה.

האשה מצדה הציגה תמונה אחרת לחלוטין. לדבריה, מדובר היה בקשר רומנטי שהתבסס על נוחות כלכלית בלבד, ללא כל כוונה לשיתוף רכושי. היא הדגישה שהתובע היה נשוי כל השנים, ושהיא עצמה מעולם לא ראתה בו שותף לנכסיה. “מעולם לא היתה לי כוונה לשתף אותו בזכויותיי”, היא העידה בבית המשפט, “הוא פשוט פינק אותי וסייע כלכלית, אבל לא היה בינינו שיתוף רכושי”.

רק בתקופה השנייה הוכרו כידועים בציבור

בית המשפט בחן בפירוט רב את עדויות הצדדים, בני משפחתם והמסמכים שהוגשו, וקבע כי רק בתקופה השנייה - החל מ-2019 ועד 2023 - ניתן לראות בשניים ידועים בציבור. בתקופה הראשונה, קבעה השופטת, לא התקיים מגור משותף רציף, ואף הוצא נגד הגבר צו הגנה ב-2016. “גרסתה של הנתבעת, לפיה התובע נהג לישון בביתה לסירוגין בלבד, מתיישבת עם העדויות והראיות”, כתבה השופטת בפסק הדין שפורסם.

• בת הזוג נותרה בלי שום חלק בירושה
• האם הסכם ממון הוא גם הצוואה?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עם זאת, בנוגע לשנים המאוחרות יותר היא קבעה כי, “הצדדים התנהלו כבני זוג לכל דבר ועניין”, קיימו אורח חיים משותף, ערכו קניות יחד ושילמו הוצאות הבית. “הם נהגו לכנות אחד את השני ‘בעלי’ ו‘אשתי’”, נכתב בפסק הדין, “התובע נשא בהוצאות אחזקת הבית, והנתבעת נעזרה בו בניהול חיי המשפחה”. גם בנותיה של הנתבעת היו מעורבות בקשר, ואף קראו לו “אבא” בקבוצת ווטסאפ משפחתית. אלא שההכרה במעמד כידועים בציבור היא רק השלב הראשון. השלב השני, והמורכב יותר, נוגע לשאלה האם מתקיים שיתוף כלכלי ברכוש שנצבר במהלך הקשר. כאן כבר התמונה השתנתה.

בית המשפט הזכיר כי גם בין ידועים בציבור יכולה לחול הלכת השיתוף, אך רק כשהוכח מאמץ משותף ונכונות של שני הצדדים לשיתוף רכושי. “על בן הזוג הטוען לשיתוף מוטל נטל הוכחה כבד במיוחד”, קבעה השופטת, “שכן אין ביניהם אקט פורמלי של נישואין המעיד על גמירת דעתם לשתף רכוש”. היא גם ציטטה מפסקי דין קודמים: “הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן זוגו כבד יותר מזה הרובץ על בן זוג נשוי”. לדבריה, כשהקשר אינו ממוסד, הדבר עשוי להעיד על רצון לשמור על הפרדה רכושית או על ארעיות הקשר. לכן, רק ראיות ברורות לכוונת שיתוף יאפשרו לבית המשפט להחיל את הלכת השיתוף.

במקרה הזה, נקבע, לא הובאה אף ראיה ממשית לכך שהתובעת התכוונה לשתף את בן זוגה בדירתה או ברכוש אחר. הדירה נרכשה מכוח זכאות אישית שלה כגרושה, נרשמה על שמה בלבד ומיום רכישתה היא הושכרה לצד שלישי. “הצדדים מעולם לא התגוררו בדירה, והמשכנתה שולמה מחשבונה של הנתבעת בלבד”, קבעה השופטת. גם העובדה שהתובע העביר לה סכומי כסף מעת לעת או סייע בצביעת הדירה לא שינתה את התמונה. “אין די בסיוע כלכלי או פיזי כדי להקים שיתוף ספציפי בנכס”, נכתב. יתרה מזאת, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, כל הסכמה לשיתוף במקרקעין חייבת להיות בכתב, “ושעה שלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו”, הוסיפה השופטת בהכרעתה.

• הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק הדין היה חריג
• נתקלה בדלת השקופה בחנות ושברה את האף - האם מגיע פיצוי?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• פיצוי של יותר מ-40 אלף ש' למשפחה שטיסתה בוטלה

"יחסי נוחות כלכלית - לא כוונת שיתוף"

השופטת התרשמה כי מערכת היחסים אמנם כללה דאגה הדדית וחיים משותפים, אך לא התאפיינה בשיתוף רכושי אמיתי. “מדובר בזוגיות שהתבססה בעיקר על נוחות כלכלית”, כתבה, “התובע העניק לנתבעת רווחה כלכלית וסייע לה, אולם היא מעולם לא ראתה בו שותף לנכסיה”. בית המשפט ציין כי לא נוהל בין השניים חשבון בנק משותף, לא נערך הסכם חיים משותפים ולא נרשמו נכסים במשותף. כלכלית, הנתבעת שמרה על עצמאות מלאה - חשבון בנק נפרד, הלוואות ומשכנתה על שמה בלבד. “גם אם הצדדים קיימו אורח חיים זוגי ודאגו זה לזה, אין בכך כדי להעיד על כוונת שיתוף”, קבעה השופטת בהכרעת הדין. “חיים משותפים אינם שקולים להסכמה לחלוקת רכוש”.

עם זאת, בית המשפט לא דחה את התביעה כליל. לאחר שהאשה הודתה כי בן זוגה סייע לה בסכום של כ-45 אלף שקל בעת רכישת רכב חדש, הורתה לה השופטת להשיב לו את הסכום הזה. “נוכח הודאת הנתבעת, יש להורות על השבת הסך של 45 אלף שקל לתובע בתוך 30 ימים”, נכתב. מעבר לכך, כל יתר דרישותיו - למחצית מהדירה, מכלי הרכב ומנכסים נוספים - נדחו. השופטת אף נמנעה מלחייב את מי מהצדדים בתשלום הוצאות משפט, וציינה כי כל אחד מהם יישא בהוצאותיו.

פסק הדין, המשתרע על פני יותר מ-100 עמודים, מתווה קו ברור ומספק תשובה לשאלה הרווחת בציבור: האם כל זוג המוכר כ“ידועים בציבור” חולק אוטומטית רכוש? התשובה של בית המשפט חד-משמעית - לא. "הכרה במעמד של ידועים בציבור אינה מביאה מאליה לשיתוף כלכלי”, קבעה השופטת ביטון, “שיתוף בנכסים דורש כוונה מפורשת וראיות ברורות, שאינן מתקיימות בכל מערכת יחסים זוגית”. היא הוסיפה כי מדובר בהבחנה חשובה, במיוחד בתקופה שבה זוגות רבים בוחרים שלא להינשא, אך חיים יחד במשך שנים ארוכות. “החיים המשותפים כשלעצמם אינם תחליף להסכם מפורש או לכוונת שיתוף מוכחת”, נכתב.

"הובטח לי שלא אשלם דבר"

לאורך פסק הדין נחשפו פרטים מחיי היומיום של השניים: כיצד חילקו ביניהם הוצאות הבית, כיצד התנהלו מבחינה כספית, ואיך כל צד ראה את הקשר. התובע סיפר כי “כל כסף שהיה, היה בבית, שנינו שילמנו, שנינו פינקנו אחד את השני”. הנתבעת, לעומת זאת, השיבה כי “הובטח לי שלא אשלם דבר, וזאת הסיבה שעברתי לגור איתו”. העדות הזו שכנעה את בית המשפט כי מבחינתה, התמיכה הכלכלית לא נבעה משותפות אלא מהבנה שהתובע הוא המממן. גם העובדה שהתובע המשיך לנהל את העסק שלו - שנרשם פורמלית על שם בנו - והחזיק בכרטיסי אשראי פעילים, העידה כי לא היה מדובר במצב שבו כל הכנסות בני הזוג התמזגו לכדי מאמץ משותף.

בסופו של דבר, בית המשפט הכיר בכך שהקשר בין השניים היה אמיתי וארוך טווח, אך הדגיש כי הרגש והחיים המשותפים אינם שווים לזכויות רכושיות. “יש להבחין בין חיי זוגיות ומאמץ זוגי, לבין שיתוף רכושי”, נכתב בהכרעת הדין. השופטת ביטון סיכמה כי, “עסקינן במערכת יחסים זוגית המבוססת על חיים משותפים, דאגה וזוגיות, אך אין בה כדי להקים כוונת שיתוף בנכסים”. בכך היא יצרה הבחנה ברורה בין ההיבט האישי לבין ההיבט הכלכלי של יחסי ידועים בציבור.

עו"ד דניאל פרידנברג, שותף במשרד הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה, מסביר כי, "חוק יחסי ממון, שמגדיר את גבולות הגזרה של השיתוף הרכושי בין בני זוג נשואים, אינו חל על ידועים בציבור, שהמשטר המשפטי החל על יחסי הממון שביניהם מושתת על הלכת השיתוף שהיא פרי הפסיקה. בניגוד מוחלט לדעה הרווחת בציבור, השיתוף הרכושי בין בני זוג ידועים בציבור אינו אוטומטי, והוא מורכב מכמה שלבים: ראשית יש להוכיח את עצם הזוגיות (במובחן, למשל, מקשר מזדמן ולא מחייב שנמשך זמן) ולאחר מכן יש להוכיח כוונת שיתוף כללית, וכוונה ספציפית לגבי כל נכס. הפסיקה מתחדדת עם השנים ואינה מאפשרת לרדת בקלות לרכוש של בן או בת זוג כשלא מוכחת כוונה ברורה לשיתוף שכזה. יש לכך גם השלכות משמעותיות על בני/בנות זוג שנוהגים בנדיבות ואינם מתחשבנים או מקפידים על הפרדה כספית והתחשבנויות - אלה עלולים למצוא בבוא העת את המשמעויות המשפטיות של טוב הלב, והרי לנו סיבה נפוצה לעריכת הסכמי ממון".

אז אם אני חי או חיה עם בן זוג הרבה שנים, זה אומר שאנחנו אוטומטית נחשבים שותפים ברכוש?

ממש לא. בית המשפט חידד כאן שאפילו אם חיים יחד שנים, אוכלים יחד, מנהלים בית אחד ונראים מבחוץ כמו זוג נשוי - זה עדיין לא אומר שיש שיתוף בנכסים. רק אם יש הוכחות ברורות לכך ששני הצדדים התכוונו לשתף רכוש, או עשו הסכם מפורש, אפשר לדבר על שיתוף אמיתי.

מה בעצם ההבדל בין להיות ידועים בציבור לבין שיתוף רכושי?

להיות ידועים בציבור מתייחס לצד האישי - הכרה בכך שמדובר בזוג שחי כמו נשואים. שיתוף רכושי, לעומת זאת, זה עניין כלכלי - האם הרכוש והנכסים מתחלקים ביניהם. בית המשפט הבהיר שהשניים לא בהכרח הולכים יחד, וכל מקרה נבחן לגופו.

למה בעצם בית המשפט כן הכיר בהם כידועים בציבור, אם הגבר היה נשוי?

מכיוון שהפסיקה מאפשרת להכיר בידועים בציבור גם כשאחד מבני הזוג נשוי לאחר. העיקר הוא לבחון אם הם ניהלו בפועל חיי משפחה ומשק בית משותף. במקרה הזה השופטת מצאה שבתקופה השנייה זה באמת היה כך, למרות הסטטוס המשפחתי של הגבר.

אם בית המשפט כן ראה בהם ידועים בציבור, למה הוא לא קבע שיש שיתוף בדירה?

מפני שלא היו ראיות לשיתוף. הדירה נרשמה על שם האשה בלבד, נרכשה מכוח זכאות אישית שלה, והשניים מעולם לא גרו בה יחד. השופטת אמרה שהתובע אמנם עזר לה קצת כספית, אבל לא הוכיח שכוונתה היתה לשתף אותו בבעלות.

מה היה קורה אם הם היו חותמים על הסכם זוגיות או שיתוף?

במקרה כזה, בית המשפט היה מתייחס להסכם כראיה מרכזית לרצון של שניהם לשתף רכוש. זה היה יכול לשנות את התוצאה לגמרי. בלי הסכם, קשה מאוד להוכיח כוונת שיתוף, בייחוד כשאין נכסים שרשומים על שני הצדדים יחד.

התובע כן קיבל משהו בסוף?

כן, רק סכום אחד - 45 אלף שקל. זה הסכום שהאשה הודתה שהוא העביר לה כשקנתה רכב חדש, והשופטת הורתה להחזיר לו את הכסף הזה בלבד. כל שאר הדרישות שלו נדחו.

במקרה אחר, בשנת 2000, כשהתובעת - אז גרושה ואם לילדים - הכירה את מי שנהפך לבן זוגה החדש, נדמה היה שמתחיל סיפור אהבה שני, בוגר ובשל. הם הכירו בתחילת העשור השישי לחייהם, שניהם כבר בעלי נכסים, קריירה וניסיון חיים, ובחרו, ביודעין, שלא להתחתן. הם עברו להתגורר יחד בבית שבבעלותה, פתחו חשבון בנק משותף, שילבו את חייהם זה בזו, וטיפחו מערכת זוגית שנמשכה קרוב לשני עשורים. ואולם כשהקשר התפרק ב-2018, נהפך סיפור האהבה הארוך לסכסוך רכושי משפטי. בלבו של הסכסוך ניצבת השאלה האם נוצר שיתוף רכושי מלא בין בני הזוג, כזה שמזכה את כל אחד מהם במחצית מכל זכויותיו ונכסיו של האחר, לרבות פנסיות, קרנות גמל וחסכונות פרטיים. כך נולד התיק שהוכרע במאי האחרון על ידי השופטת הילה מלר-שלו בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה. לפי גירסתה של התובעת, מערכת היחסים החלה עוד ב-1999, והחיים המשותפים החלו ביוני 2000, כשהנתבע עבר להתגורר בביתה. "לא שילם דבר עבור מגוריו", הדגישה. כשנה לאחר מכן, הוא החל להעביר לחשבונה האישי את דמי השכירות משתי דירות שהיו בבעלותו, ובהמשך, כשנפתח חשבון בנק משותף ב-2004, הועברו אליו כל ההכנסות - גם שלה וגם שלו - ונוהלו דרכו כלל ההוצאות: מזון, טיולים, תחזוקת הדירות, תשלומי ביטוח, תמלוגים על ספרו של הנתבע, ואף קצבאות פנסיה ופיצויים. לטענתה, כל אלה מעידים על כוונת שיתוף מלאה, ממש כמו בין בני זוג נשואים. במיוחד הדגישה את עדותה של עורכת הדין עידית זמר, שלפיה הנתבע ביקש ב-2015 להבטיח בצוואה שמחצית מזכויותיו בקרן הפנסיה שלו יועברו לתובעת לאחר מותו. "זו עדות מובהקת לשיתוף", נטען.