האח ניסה למנוע ירושה מהידוע בציבור - ביהמ"ש דחה אותו בחריפות

בערב שגרתי בדירה ברמת גן, בין קירות עמוסים זיכרונות ושגרה של חיים משותפים שנמשכו שנים, נותר אדם אחד בלי מי שהיתה עבורו בת זוג. המנוחה, עורכת דין שמעולם לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם, הלכה לעולמה בינואר 2019, בלי להשאיר אחריה צוואה. לכאורה מדובר במקרה קלאסי של ירושה על פי דין, כזה שאמור להסתיים במסלול מנהלי מהיר אצל רשם הירושה. אבל תוך זמן קצר הסיפור קיבל תפנית: במקום שקט של אבל, נולד מאבק משפטי. במרכזו עמדה השאלה הפשוטה אך הטעונה: האם הגבר שחי עם המנוחה במשך יותר משני עשורים היה הידוע בציבור שלה, ולכן הוא זכאי לרשת אותה.

המנוחה לא הותירה אחריה ילדים. הוריה כבר לא היו בחיים, ואת מקומם תפסו האחים והאחיינים. אחיה פנה במאי 2020 לרשם הירושה וביקש להוציא צו ירושה, כשהוא מצהיר כי היורשים הם האחים שנותרו בחיים ואחייניה, ובעיקר שהוא בטוח שלמנוחה לא היה במותה בן זוג. אלא שאז הגיע האיש, הנתבע 1, והגיש התנגדות. הוא טען כי הוא חי עם המנוחה כבן זוגה מ-1997 ועד יום מותה, תחת קורת גג אחת, בחיי משפחה ובמשק בית משותף, ולכן הוא זכאי להיחשב ידוע בציבור לפי סעיף 55 לחוק הירושה.

המאבק הזה, שהתגלגל לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בפני השופט יהורם שקד, עבר במהרה לפסים אישיים מאוד. מצד אחד עמד האיש שטען לזוגיות ארוכת שנים. מצד שני ניצבה התובעת - אלמנתו של האח שהגיש את הבקשה המקורית, שנכנסה לנעליו אחרי שנפטר במהלך ההליך. אלא שלפי פסק הדין, התביעה כמעט שלא הביאה עדויות של ממש. השופט אף ציין במפורש כי התובעת לא מסרה גרסה מפיה, והעד היחיד שהובא מטעמה היה בנו של האח המנוח, שהצהיר למעשה רק "אינני מכיר בהיותו של [האיש] כידוע בציבור של המנוחה", בלי לספק עובדות מידיעתו האישית. השופט כתב בהחלטתו שהוא "מתקשה לראות ערך כלשהו או משקל מה לתצהירו", מפני שלא נאמר בו שום דבר לגבי חיי המנוחה או לגבי המגורים הנטענים עם האיש.

כאן נכנס רכיב שהפך את ההליך לחריג במיוחד: מסמך מהעבר הרחוק, מ-1998. באותה שנה התנהל הליך משפטי אחר שבו המנוחה היתה צד, והוגש תצהיר של שלושה בני משפחה, ובהם אותו אח שכעת ביקש להצהיר שאין למנוחה בן זוג. ושם נכתבו דברים ברורים: "היא גרה בדירה זו יחד עם הידוע בציבור שלה [האיש]". השופט קבע כי מדובר באמירה חד־משמעית "שאינה ניתנת לכל פרשנות זולת הפשט", ובהמשך אף הורה בשל כך על "היפוך נטל הבאת הראיה". כלומר מהרגע שהתברר שהאח עצמו כבר הכיר בעבר באיש כידוע בציבור, מי שטוען היום ההפך צריך להסביר מדוע, ולהוכיח זאת.

• 124 טריליון דולר במעבר דורי: למה מיליונרים צעירים ממהרים למכור את הנכסים שירשו
• פס"ד: מינוי בן ממשיך היה למראית עין - הנחלה תחולק
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

לא היה חשבון בנק משותף

הטענה המרכזית של המשפחה היתה טעונה במיוחד: המנוחה היתה דתייה, ולכן לטענתם לא היתה יכולה לנהל זוגיות ללא נישואים. לפי גרסתם, כשהיא היתה נשאלת אם האיש הוא בן זוגה, "היתה עונה בנחרצות ובאינטואיטיביות 'מה פתאום'", משום שהיא "לעולם לא תחייה בחטא". בנוסף, נטען כי לא היה שיתוף: לא חשבון בנק משותף, לא ניהול כלכלי יחד, לא חיי חברה משותפים, לא משק בית משותף. התביעה גם טענה שהאיש היה לכל היותר "מכר ותו לא".

ואולם השופט שקד לא קיבל את הגישה הזו. בניסוח חריף במיוחד, הוא קבע כבר בתחילת פרק הדיון כי מדובר בהליך "הנגוע בחוסר תום לב קיצוני", ואף כתב שהוא דוגמה ומופת להליך שאין בו אפילו "דבר ואבק של דבר עם זכות לגיטימית" להתדיינות מהסוג הזה. השופט הדגיש שהפער בין הצהרות האח בעבר להצהרותיו בהליך הירושה "זועק דרשני", ואף הוסיף שחרף הטענה שכביכול היה ידוע לכולם שהאיש לא היה בן הזוג, לא הובא אפילו עד אחד מאותם "כולם". לא שכנים, לא בני משפחה, ולא התובעת עצמה, שחיה עם האח המנוח עשרות שנים והיתה יכולה, לכאורה, לשפוך אור על מה שידעה.

מנגד, האיש הביא לבית המשפט עדויות אחרות. הוא העיד כי חי עם המנוחה חיי זוגיות מלאים: "חיינו ביחד חיי משפחה, חיי אהבה ושיתוף. חלקנו ביחד מיטה זוגית וחדר משותף ודאגנו מאז זה לזו". הוא סיפר שהמשפחה ידעה היטב שהוא בן זוגה, ושהם טיילו יחד והשתתפו באירועים. לדבריו, אחרי מותה נמצאה טיוטת צוואה לא חתומה, שהודפסה במכונת כתיבה, ובה המנוחה מצווה לו שלושה רבעים מהרכוש, ומוסיפה הוראה על כספים וקצבאות שמגיעים לה "בתוקף היותו בן זוגי".

• בשרוול, בנעל ובנייד: בנקאית שגנבה תקבל פיצויי פיטורים?
• אלוף הסנוקר טען להתעמרות - ביהמ"ש סימן קו אדום
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• דירות בכיכר המדינה, פנטהאוז בראשון, מרצדס, יהלומים, ומזומנים...

השופט בחן גם את ההיבטים המשפטיים היבשים: סעיף 55 לחוק הירושה קובע כי, "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה… רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהיה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים". הפסיקה מדגישה כי התנאים המרכזיים הם חיי משפחה ומשק בית משותף, וכי אין חובה לזמן מינימלי מסוים - אפילו תקופה קצרה יחסית יכולה להספיק, וקל וחומר כשמדובר בשנים רבות.

המנוחה והאיש "חיו בחשאיות, סודיות, לא רצו שאף אחד לא יידע עליהם"

ואז הגיעו העדים שחיזקו את גרסת האיש: אח נוסף של המנוחה, שהעיד לטובת האיש אף שזה מנוגד לאינטרס הכלכלי שלו. הוא סיפר שהיה בקשר יומיומי עם המנוחה והאיש, שהיה לו מפתח לדירתם, ושהם חיו יחד כזוג לכל דבר: "גרו יחד באותו חדר, חלקו מיטה זוגית, אהבו זה את זו, דאגו זה לזו, ניהלו משק בית משותף". הוא גם תיאר כיצד האיש סעד את המנוחה באשפוז, והיה שם מבוקר ועד לילה. בחקירה הנגדית עלתה אמירה מעניינת במיוחד, שעשויה להסביר את הסתירה בין זוגיות ארוכת שנים לבין ההכחשות שנטענו מצד המשפחה: העד אמר שהמנוחה והאיש "חיו בחשאיות, סודיות, לא רצו שאף אחד לא יידע עליהם כלום". השופט חזר לכך בהמשך וקבע שלצורך הדיון בלבד ניתן להניח שאם המנוחה אכן היתה דתייה והכחישה מול בני משפחתה, ייתכן שזה נבע מהחשש שיחשבו שהיא חיה בחטא.

עוד העידו שני אחיינים של המנוחה, בניו של אותו אח שתמך באיש. הם סיפרו שביקרו בבית פעמים רבות, ראו שהשניים חיים יחד, ואפילו תיארו דברים קטנים שנוגעים לשגרה: שהם הוזמנו ביחד לשמחות, ישבו ביחד, חתמו ביחד על ברכה לזוג צעיר. אחד מהם אמר בפשטות משפט שהשופט ככל הנראה מצא בו אמת אנושית: "אתה רואה שהם גרים ביחד, חיים בשיתוף, כאילו אין הבדל בין מה שהם חיים לבין איך שאני חי עם אשתי".

התביעה ניסתה לערער על גרסת השיתוף בכך שהאיש לא הביא מספיק אסמכתאות: לא חשבון משותף, לא קבלות, לא הוצאות מתועדות, גם לא תמונות רבות מהשנים האחרונות. האיש הודה בכנות שלא היו להם חשבונות בנק משותפים, ושחלק מהקניות נעשו במזומן ובלי קבלות. אבל השופט קבע שהשאלה אינה אם זה נראה כמו זוג מסוים בעיני הציבור, אלא מה היתה המציאות ביניהם. הוא הדגיש שניהול משק בית משותף לא חייב להתבטא דווקא בתשלום משותף מסודר של חשבונות, והוסיף כי אין היגיון בטענה שאשה וגבר יחיו ביחד "למעלה משני עשורים… בחדר אחד… כאשר כל אותה העת הם בגדר שני זרים". לצד זה, השופט נתן משקל גם לטיוטת הצוואה. הוא כתב "לחלוטין לא התרשמתי כי האיש 'פיברק' את הטיוטא", וקבע כי הוכח שהמסמך נכתב על ידי המנוחה, שהיתה עורכת דין, והדגישה בו שהאיש יורש זכויות "בתוקף היותו בן זוגי". בכך ראה השופט גם תגלית חשובה על האופן שבו המנוחה תפשה את היחסים ביניהם, אפילו אם לא השלימה את הצוואה באופן רשמי ומחייב.

בסופו של דבר, בית המשפט קבע שהאיש הוכיח את מלוא תנאי סעיף 55 לחוק הירושה. המשמעות: האיש הוכר כידוע בציבור וזכאי לרשת את המנוחה. לפי פסק הדין הוא יקבל את מלוא זכויות המנוחה בדירה, את הרכב (אם קיים), את המיטלטלין בדירה, וכן שני שלישים משאר העיזבון. יתרת השליש תחולק בין אחי המנוחה בחלקים שווים. בנוסף, חויבה התובעת לשלם את שכר טרחת עורך הדין של האיש בסכום כולל של 30 אלף שקל.

מה זה בכלל ידוע בציבור מבחינת החוק, ולמה זה כזה עניין גדול בירושה?
ידוע בציבור זה בעצם בן זוג שחי עם מישהו כמו משפחה, אבל בלי חתונה. בירושה זה חשוב כי אם בית המשפט מכיר בך כידוע בציבור, אתה יכול לקבל חלק מהעיזבון כמו בן זוג נשוי, גם אם אין צוואה וגם אם המשפחה מתנגדת.

אם היא היתה עורכת דין, איך קרה שהיא לא השאירה צוואה מסודרת?
זה באמת נשמע מוזר, אבל בפועל זה קורה גם אצל אנשי מקצוע. לפעמים דוחים את זה כי חושבים שיש זמן, לפעמים קשה רגשית להתעסק בזה, ולפעמים מתחילים לכתוב משהו אבל לא מסיימים. במקרה הזה היתה טיוטה, אבל היא לא נחתמה ולכן לא נחשבה צוואה מלאה.

אפשר להיות ידועים בציבור גם אם אין חשבון בנק משותף?
כן. הרבה אנשים חושבים שחייבים חשבון בנק ביחד כדי להוכיח זוגיות, אבל החוק לא אומר את זה. בית המשפט מסתכל על התמונה הכוללת: חיים משותפים, בית אחד, שגרה זוגית, תמיכה הדדית, ואיך אנשים סביבם ראו אותם.

מה היה קורה אם בית המשפט היה מקבל את הטענה של האח, והיא באמת היתה דתייה מדי בשביל זוגיות בלי נישואים?
אז יכול להיות שהתוצאה היתה משתנה, כי הטענה היתה על עצם קיום הזוגיות. אבל בית המשפט לא הסתפק בטענה שלפיה היא לא היתה עושה דבר כזה, אלא חיפש ראיות אמיתיות על החיים עצמם. כלומר זה לא דיון משפטי על מה מתאים לה, אלא על מה שבאמת קרה.

אם הם חיו בסודיות, איך בכלל אפשר להוכיח זוגיות אחרי שמישהו נפטר?
זו בדיוק אחת הבעיות הכי קשות בתיקים כאלה. אבל אפשר להוכיח דרך אנשים קרובים שכן ידעו, דרך מסמכים ישנים, דרך התנהלות יומיומית, דרך ביקורים בבית, תמונות, התכתבויות, ראיות על טיפול רפואי, ואפילו דרך העובדה שהם גרו יחד לאורך זמן.

זה משנה אם הם ישנו באותה מיטה או לא?
זה לא תנאי רשמי בחוק, אבל בפועל זה יכול להיות סימן לזוגיות אמיתית. בית המשפט לא בודק את מידת הרומנטיקה, אבל כן בודק אם מדובר בחיים זוגיים ולא רק במגורים טכניים כמו שותפים לדירה.

למה בית המשפט היה כל כך חריף נגד המשפחה? זה לא לגיטימי לבדוק מי יורש?
לבדוק מי יורש זה לגיטימי, אבל כאן השופט התרשם שהתביעה לא באה ממקום תמים של "אנחנו לא יודעים", אלא ממקום של ניסיון להדוף את בן הזוג החוצה אף שהיו סימנים ברורים לקשר. מעבר לזה, היו טענות שלא גובו בעדים ובמסמכים, וזה גרם לבית המשפט לראות את ההליך כמשהו שנעשה בצורה לא הוגנת.