בערב שגרתי אחד בשנת 2000, כשהתובעת - אז גרושה ואם לילדים - הכירה את מי שנהפך לבן זוגה החדש, נדמה היה שמתחיל סיפור אהבה שני, בוגר ובשל. הם הכירו בתחילת העשור השישי לחייהם, שניהם כבר בעלי נכסים, קריירה וניסיון חיים, ובחרו, ביודעין, שלא להתחתן. הם עברו להתגורר יחד בבית שבבעלותה, פתחו חשבון בנק משותף, שילבו את חייהם זה בזו, וטיפחו מערכת זוגית שנמשכה קרוב לשני עשורים. 

ואולם כשהקשר התפרק ב-2018, נהפך סיפור האהבה הארוך לסכסוך רכושי משפטי. בלבו של הסכסוך ניצבת השאלה האם נוצר שיתוף רכושי מלא בין בני הזוג, כזה שמזכה את כל אחד מהם במחצית מכל זכויותיו ונכסיו של האחר, לרבות פנסיות, קרנות גמל וחסכונות פרטיים. כך נולד התיק שהובא בפני השופטת הילה מלר-שלו בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, והסתיים בפסק דין מעמיק שכולל יותר מ-70 עמודים, העוסק בשאלות יסוד של יחסים כלכליים בין בני זוג ידועים בציבור.

לפי גירסתה של התובעת, מערכת היחסים החלה עוד ב-1999, והחיים המשותפים החלו ביוני 2000, כשהנתבע עבר להתגורר בביתה. "לא שילם דבר עבור מגוריו", הדגישה. כשנה לאחר מכן, הוא החל להעביר לחשבונה האישי את דמי השכירות משתי דירות שהיו בבעלותו, ובהמשך, כשנפתח חשבון בנק משותף ב-2004, הועברו אליו כל ההכנסות - גם שלה וגם שלו - ונוהלו דרכו כלל ההוצאות: מזון, טיולים, תחזוקת הדירות, תשלומי ביטוח, תמלוגים על ספרו של הנתבע, ואף קצבאות פנסיה ופיצויים. לטענתה, כל אלה מעידים על כוונת שיתוף מלאה, ממש כמו בין בני זוג נשואים. במיוחד הדגישה את עדותה של עורכת הדין עידית זמר, שלפיה הנתבע ביקש ב-2015 להבטיח בצוואה שמחצית מזכויותיו בקרן הפנסיה שלו יועברו לתובעת לאחר מותו. "זו עדות מובהקת לשיתוף", נטען.

מנגד, הנתבע טען שהחשבון המשותף שימש לצורך ניהול שוטף בלבד, "קופה לטיולים והוצאות הבית", כהגדרתו. לדבריו, יתר נכסיהם ונכסיו נוהלו בהפרדה מלאה. "היא שמרה על כספיה, על נכסי הירושה שלה, אני שמרתי על שלי", הוא טוען בעדותו. לדבריו, הוא הפקיד בחשבון המשותף סכומים גבוהים, כולל פיצויים, תמלוגים, דמי שכירות, אך לא מתוך כוונה לשיתוף כולל. "מדובר בזוגיות של פרק ב', כל אחד בא עם הרכוש שלו - והתכוונו לשמר אותו כך", אמר. הוא הצביע על עובדות רבות שתומכות בגרסתו: העובדה שהתובעת פתחה קרן השתלמות על שמה בלבד ומשכה ממנה כספים מבלי לעדכן אותו; העובדה שכל אחד מהם ניהל חשבון בנק נפרד נוסף; והעובדה שלאורך השנים מעולם לא דיברו על איחוד נכסים, למעט באותו חשבון בנק משותף שנוהל כחשבון שוטף בלבד.

• ביקש להקדים את מועד הקרע עם אשתו - ב-38 שנה
• חצי מיליון שקל מאמא? לא רכוש משותף
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

פסק הדין עוסק לא רק בסכסוך בין בני הזוג לשעבר, אלא גם במתח המשפטי המתמיד שבין שיתוף רכושי לבין רצון לאוטונומיה אישית בזוגיות ללא נישואים. "כיום אין חוק מסודר שמסדיר את זכויות הידועים בציבור כמכלול", ציינה השופטת מלר-שלו. לפיכך, על בן הזוג שתובע שיתוף מוטל נטל ראייתי גבוה יותר מאשר על בני זוג נשואים. "הנטל אינו קל", היא הדגישה, "בפרט כאשר מדובר בנכסים שאינם בבחינת נכסים משפחתיים מובהקים, אלא בזכויות סוציאליות ופנסיוניות".

היא בחנה את מכלול ההתנהגות הכלכלית של הצדדים לאורך השנים - לא רק הפקדות וחשבונות, אלא גם תהליכים סובייקטיביים כמו אמון, שקיפות, תלות כלכלית או הסכמות מפורשות. במקרה הזה, העדות היחידה מצד התובעת היתה עדותה שלה. היא נמנעה מלהביא עדים תומכים, בני משפחה, חברים או אנשי מקצוע שיכלו להעיד על "כוונת שיתוף". מנגד, הנתבע הביא עדים מהימנים שתמכו בטענותיו, ובעיקר את עו"ד זמר, שניסחה עבורו טיוטת הסכם חיים משותפים וצוואה שבה צוין במפורש כי, "ההסכם קובע הפרדה רכושית מוחלטת למעט חשבון בנק משותף".

השופטת לא הסתפקה בהיעדר עדים מטעמה של התובעת. היא גם בחנה לעומק את עדותה. תוך כדי הדיונים, התברר שהתובעת עצמה משכה כספים פרטיים לחשבון המשותף, ולאחר מכן משכה אותם חזרה לחשבונה - פעולה שאינה מתיישבת עם טענת שיתוף. גם התנהלותה בתקופת המשבר הזוגי, מ-2015 ואילך, חיזקה את גירסת הנתבע. באותה שנה, כך לדבריה, היא "גילתה" שהנתבע משך כספים מקופת גמל פרטית מבלי לעדכן אותה. ואולם גם אז, היא לא דרשה שיתוף, לא הסדירה עניינים רכושיים, ואף לא סיימה את הקשר. "כאשר צד טוען לכוונת שיתוף אך נמנע מלעמת את בן זוגו באותה עת - אלא פועל נגדו באופן עצמאי, הדבר מחליש מאוד את טענתו", פסקה השופטת בהכרעת הדין שפורסמה. בהקשר זה, היא גם ציינה כי, "דווקא ההתנהלות הכלכלית של התובעת לאורך השנים חותרת תחת טענותיה בדבר שיתוף. אם הייתה כוונת שיתוף, לא היה מקום להתנהל באופן סודי ולהסתיר משיכות כספים מהבן זוג".

• טענה שהיתה ידועה בציבור; השופט: היכן התמונות?
• האם ניתן לבטל צוואה הדדית של אדם שאיבד את כשירותו?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק...

כשהשופטת מלר-שלו ניגשה לבחון את מהות החשבון המשותף, היא בחנה אותו לא כסימן לכוונת שיתוף גורפת, אלא כדבר מוגבל. היא הדגישה כי עצם קיום חשבון בנק משותף - אפילו אם הופקדו בו סכומים גבוהים - אינו מבסס שיתוף רכושי מלא. "מדובר היה ב'קופה זוגית' לתפעול החיים המשותפים, אשר הצדדים בחרו לנהל אותה בנפרד מכל יתר נכסיהם", היא פסקה בפסק הדין שלה. היא גם דחתה את טענת התובעת כאילו העובדה שכספים הוזרמו לחשבון מצביעה על שיתוף בזכויות הפנסיוניות או בנכסים שבמקור שייכים לאחד הצדדים בלבד. בנוסף, העובדה שהצדדים חילקו את החשבון לאחר הפרידה, בלי לחתום על הסכם כולל או לדרוש זה מזו איזונים רכושיים, מחזקת את מסקנתה של השופטת, שלפיה "השיתוף הוגבל למרחב ברור, ולא חרג ממנו".

לסיום, השופטת קבעה באופן חד וברור כי, "לא עלה בידי התובעת להוכיח את כוונת השיתוף הנתבעת על ידה. הראיות תומכות בגישת הנתבע לפיה התקיים שיתוף אך ורק בחשבון המשותף – ולא מעבר לכך". לפיכך נדחתה התביעה שלה, והתובעת חויבה בהוצאות משפט בסכום כולל של 15 אלף שקל. פסק הדין הזה, מעבר למשמעויותיו הספציפיות, מציף שאלות רחבות: מהו היקף ההגנה שמערכת המשפט בישראל מעניקה לידועים בציבור? האם זוגיות ארוכה ללא נישואים יכולה להקנות זכויות דומות לאלה של זוג נשוי? לפי השופטת מלר-שלו, התשובה היא זהירה כן, אך לא תמיד - ובוודאי לא כשאין הוכחות ברורות לכוונת שיתוף מלאה. ברירת המחדל, כפי שמשתקפת בפסק הדין, היא הפרדה רכושית, אלא אם הוכח אחרת. ובכך, דווקא במערכת יחסים שנראתה כלפי חוץ כשל זוג נשוי לכל דבר, מצא בית המשפט כי הליבה הכלכלית נותרה מופרדת. סיפור אהבה גדול, אולי, אך לא שיתוף רכושי של ממש.

האם בני זוג שפתחו חשבון בנק משותף בהכרח הופכים את רכושם למשותף?

לא. זו אחת מהנקודות המרכזיות בפסק הדין. בית המשפט קבע במפורש כי פתיחת חשבון בנק משותף, גם כשמצטברים בו יותר ממיליון שקל, לא מעידה אוטומטית על כוונת שיתוף כוללת. החשבון המשותף שימש במקרה הזה, כפי שניסח זאת הנתבע, כקופה זוגית, אך לא היווה שער כניסה לשיתוף בזכויות הפנסיוניות, בקרנות ההשתלמות, או בנכסי מקרקעין.

למה התובעת לא זכתה גם במחצית מהפנסיה והפיצויים של הנתבע, אף שהופקדו חלקית לחשבון המשותף?

בית המשפט ערך הבחנה ברורה בין הפקדה של כספים לבין כוונה לשתף בזכויות שממנה נובעים הכספים. עצם העובדה שכספי פנסיה, למשל, הוזרמו לחשבון המשותף – אינה מספיקה. צריך להוכיח כוונת שיתוף במקור ההכנסה, לא רק בשימוש בו. מדובר בדרישה מהותית בפסיקה, והיא היתה חסרה במקרה הזה.

האם צוואה שמורה על העברת מחצית מהרכוש לאחר המוות יכולה להוכיח שיתוף?

לא בהכרח. בית המשפט ראה בצוואה של הנתבע, שנכתבה ב-2015, אמירה חשובה אך לא מספיקה. צוואה עוסקת במה יקרה לאחר המוות - לא בשאלה כיצד הצדדים פעלו בפועל במהלך חייהם. השופטת מלר-שלו ציינה בפסק הדין שלה שכוונה להוריש חלק מהרכוש לאחר המוות אינה בהכרח עדות לשיתוף כלכלי במהלך החיים. יש הבדל מהותי בין שיתוף רצוני חיים לבין הורשה חד-צדדית.

אם הנתבע ביקש לערוך הסכם ממון, האם זה לא מעיד שהוא ראה את הרכוש כמשותף וחשש מאיבודו?

שאלה מצוינת — אבל התשובה היא: להיפך. עצם הבקשה לערוך הסכם ממון דווקא מלמדת על רצון לשרטט קווים ברורים של הפרדה רכושית. לפי עו"ד עידית זמר, ההסכם שניסח הנתבע ביקש לעגן את העובדה שהשיתוף היחיד בין הצדדים הוא החשבון המשותף — וכל היתר מופרד. זו אינה הוכחה לחשש מאיבוד רכוש שכבר שותף, אלא ניסיון למנוע שיתוף עתידי שיתפרש שלא כהלכה.

האם העובדה שהתובעת נאלצה להודות שמשכה כספים מהחשבון המשותף לעצמה, פגעה באמינותה?

כן, במידה מסוימת. השופטת ראתה בכך לא רק סתירה מהותית לטענת שיתוף, אלא גם אינדיקציה להתנהלות כלכלית עצמאית. בנוסף, היא ציינה שהתובעת עשתה זאת מבלי ליידע את הנתבע, באופן שמחזק את טענתו כי כל אחד מהם נהג כריבון מלא על זכויותיו. חוסר הדדיות בפעולות הפיננסיות בין בני זוג מקשה על ביסוס שיתוף אמיתי.

האם זה משנה שמדובר בזוגיות פרק ב'?

בהחלט. בני זוג בפרק ב' לרוב מגיעים עם נכסים שצברו בנישואים קודמים או במהלך חייהם, ומטבע הדברים יש להם אינטרס להפריד רכוש. הפסיקה קובעת כי כשבני זוג לא נשואים, והם בפרק חיים שני, נטל ההוכחה לשיתוף רכושי נהפך לגבוה יותר. מערכת היחסים עצמה אינה מוכיחה כוונה לשיתוף. צריך לבחון אותה בראי כלכלי התנהגותי - ומה שנמצא במקרה הנ"ל לא תמך בכך.

אם הם ניהלו משק בית משותף במשך 16 שנה, האם זה לא מספיק להוכיח שיתוף?

לא לפי ההלכה הקיימת. משק בית משותף הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק. כפי שנקבע גם בפסקי דין קודמים של העליון (כמו בעניין מנדלסון, שחר ופרידמן), יש להוכיח כוונת שיתוף סובייקטיבית, למשל באמצעות הסכמים, מסמכים, עדויות על ניהול רכוש משותף בפועל או אמירות שמלמדות על כוונה לחלוק נכסים עתידיים.

האם אפשר היה לראות בהתנהלות של הנתבע, שתרם הרבה יותר לחשבון המשותף, כאילו הוא התכוון לשיתוף רחב יותר?

גם כאן התשובה היא שלילית. דווקא העובדה שהנתבע הפקיד סכומים גדולים (למשל 200 אלף שקל מכספי פיצויים) באופן חד-צדדי, מחזקת את המסקנה כי כל צד שמר על חופש פעולה מלא בנוגע לכספים שלו. השופטת ציינה שהפקדת כספים לחשבון לא מעידה בהכרח על ויתור על בעלות - בייחוד כשאין מנגנון הדדי או הדגמה של התייעצות בינאישית.

מה קורה אם לא נחתם הסכם ממון? האם כל רכוש נחשב אוטומטית משותף?

לא. להבדיל מבני זוג נשואים (שחוק יחסי ממון חל עליהם), ידועים בציבור אינם כפופים להסדר חוקי מסודר. בהיעדר הסכם ממון, בית המשפט בוחן את ההתנהלות בפועל, וכל צד צריך להוכיח טענותיו. בעניין הזה, השופטת חיזקה את קביעות בית המשפט העליון, שלפיהן "חיים משותפים אינם בהכרח שיתוף כלכלי מלא".

במקרה אחר, פסק דין שניתן בינואר האחרון על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, העלה לדיון סוגיה משפטית מורכבת: האם מערכת יחסים של ידועים בציבור, גם כשיש בה בגידות, מצדיקה שיתוף כלכלי על נכסים? במרכז הערעור היתה אשה שביקשה להכיר בה כידועה בציבור של מנוח שעמו היא חיה במשך יותר מ-20 שנה, ולקבוע שהיא זכאית לחלק מהנכסים שהיו בבעלותו, כולל דירה שהיתה רשומה על שמו בלבד. המערערת והמנוח חיו ביחד מ-1997, בתחילה בדירה שכורה ובהמשך עברו לגור בדירה שנרכשה ב-2014. לאחר מותו של המנוח, המערערת גילתה כי הוא הוריש את כל הנכסים שלו לבנו מנישואים קודמים, ואילו היא כלל לא מוזכרת בצוואה שהותיר. המערערת טענה כי הדירה נרכשה במשותף, וכי התקיימה ביניהם מערכת זוגית מלאה של ידועים בציבור - ולכן יש להכיר בזכויותיה בנכסים. מנגד, הבן טען כי בין המערערת למנוח לא היתה מערכת זוגית אמיתית, וכי הם קיימו הפרדה כלכלית מלאה, פרט לחשבון בנק משותף שניהלו. לטענתו, המערערת פעלה ממניעים כלכליים בלבד, ולא ניתן להכיר בה כידועה בציבור של אביו המנוח.