כמו זוג נשוי: בגידה לא מבטלת הכרה של ידועים בציבור
פסק דין שניתן באחרונה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, מעלה לדיון סוגיה משפטית מורכבת: האם מערכת יחסים של ידועים בציבור, גם כשיש בה בגידות, מצדיקה שיתוף כלכלי על נכסים? במרכז הערעור נמצאת אשה שביקשה להכיר בה כידועה בציבור של מנוח שעמו היא חיה במשך יותר מ-20 שנה, ולקבוע שהיא זכאית לחלק מהנכסים שהיו בבעלותו, כולל דירה שנרשמה על שמו בלבד.
המערערת והמנוח חיו ביחד מ-1997, תחילה בדירה שכורה ובהמשך עברו לגור בדירה שנרכשה ב-2014. לאחר מותו של המנוח, המערערת גילתה כי הוא הוריש את כל הנכסים שלו לבנו מנישואים קודמים, ואילו היא כלל לא מוזכרת בצוואה שהותיר. המערערת טענה כי הדירה נרכשה במשותף, וכי התקיימה ביניהם מערכת זוגית מלאה של ידועים בציבור - ולכן יש להכיר בזכויותיה בנכסים.
מנגד, הבן טען כי בין המערערת למנוח לא היתה מערכת זוגית אמיתית, וכי הם קיימו הפרדה כלכלית מלאה, פרט לחשבון בנק משותף שניהלו. לטענתו, המערערת פעלה ממניעים כלכליים בלבד, ולא ניתן להכיר בה כידועה בציבור של אביו המנוח.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אף שהמערערת והמנוח התגוררו יחד לאורך שנים רבות ואף פתחו וניהלו חשבון בנק משותף, לא הוכח שיתוף מלא בנכסים אחרים, כולל הדירה. בפסק הדין שפרסמו השופטים נכתב כי, ”לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמנוח הרבה לנהל קשרים עם נשים אחרות, והמערערת ידעה על כך ולא עשתה דבר“. עוד צוין כי ההפרדה הכלכלית שניהלו בני הזוג מחזקת את המסקנה כי לא היתה כוונת שיתוף ביחס לדירה.
- טענה שהיתה ידועה בציבור; השופט: היכן התמונות?
- רצה חצי מהדירה של בת הזוג שלו - מה קבע בית המשפט?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בערעור שהוגש, בית המשפט המחוזי בחיפה בחן מחדש את הראיות והשיקולים המשפטיים. השופט סארי ג'יוסי, ביחד עם השופטת עפרה אטיאס והשופט ניצן סילמן, קבעו כי אף שקשרים זוגיים עשויים לכלול אלמנטים של בגידה, הדבר לכשעצמו לא מבטל את תוקף חיי הזוגיות או השפעתם על השיתוף הכלכלי.
במהלך הדיון במחוזי, הדגישו השופטים את חשיבות ההבחנה בין אלמנטים אישיים של מערכת היחסים לבין שאלות הנוגעות לכוונת השיתוף הכלכלי. הם ציינו כי, "על אף הבגידות, לא נצפתה הפסקת חיי הזוגיות בפועל, והצדדים המשיכו לחלוק מגורים משותפים וחיי משפחה אינטנסיביים". השופטים בחנו לעומק את המסמכים הפיננסיים, עדויות הצדדים, והראיות שהוצגו, והגיעו למסקנה כי היעדר ראיות חד-משמעיות לכוונת שיתוף ביחס לדירה מהווה גורם מכריע בהחלטה.
למרות הבגידות, נקבע כי המערערת והמנוח קיימו מערכת יחסים זוגית ארוכת טווח שהתאפיינה בניהול משק בית משותף. ”המגורים
המשותפים, הבילויים המשותפים והטיפול הרפואי המסור שהעניקה המערערת למנוח מעידים על קשר עמוק ויציב“, נכתב בפסק הדין. בנוסף, בית המשפט הכיר בכך שבני הזוג חלקו חשבון בנק משותף, אך ציין כי ”מרבית ההכנסות של המערערת הופקדו בחשבונה הפרטי, דבר המעיד על העדר שיתוף כלכלי
מלא“. בית המשפט גם קבע כי ”המערערת לא הצליחה להוכיח כי היתה כוונת שיתוף ספציפית בנוגע לדירה, אשר נרשמה על שמו של המנוח בלבד“. המנוח אף נטל משכנתא מכספו האישי, ולא הוכח שהמערערת השתתפה במימונה של הדירה.
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
בית המשפט המחוזי הדגיש את הצורך בבחינה דו-שלבית במקרים של ידועים בציבור: ראשית, קיומם של חיי זוגיות; שנית, כוונת שיתוף בנכסים. ”על בית המשפט לבחון את מכלול הנסיבות ולהתחקות אחר כוונת הצדדים בפועל, ולא להסתמך על אירוע כזה או אחר, כמו בגידה“, קבע השופט ג'יוסי בפסק הדין.
פסק הדין מדגיש את האיזון המורכב שקיים בין הוכחת קשר זוגי לבין הוכחת שיתוף בנכסים. על אף ההכרה בקיום מערכת יחסים זוגית, נדרש להוכיח באופן ברור ומוחשי כוונת שיתוף ספציפית לגבי נכסים מסוימים. בית המשפט המחוזי אמנם לא שינה את תוצאת פסק הדין, אך חיזק את ההבנה המשפטית כי בגידות אינן מבטלות את זכויות הצדדים במערכת היחסים.
פסק הדין עשוי לשמש תקדים במקרים נוספים של ידועים בציבור, שבהם מתעוררת מחלוקת על נכסים. הוא מחדד את הצורך של בני זוג המעוניינים להבטיח את זכויותיהם הכלכליות לערוך הסכמים ברורים ומפורשים, בייחוד במקרים שבהם הנכסים נרשמים על שמו של אחד מהם בלבד.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת
הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה
היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.
בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.
“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"
בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.
- חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.
