כמו זוג נשוי: בגידה לא מבטלת הכרה של ידועים בציבור
פסק דין שניתן באחרונה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, מעלה לדיון סוגיה משפטית מורכבת: האם מערכת יחסים של ידועים בציבור, גם כשיש בה בגידות, מצדיקה שיתוף כלכלי על נכסים? במרכז הערעור נמצאת אשה שביקשה להכיר בה כידועה בציבור של מנוח שעמו היא חיה במשך יותר מ-20 שנה, ולקבוע שהיא זכאית לחלק מהנכסים שהיו בבעלותו, כולל דירה שנרשמה על שמו בלבד.
המערערת והמנוח חיו ביחד מ-1997, תחילה בדירה שכורה ובהמשך עברו לגור בדירה שנרכשה ב-2014. לאחר מותו של המנוח, המערערת גילתה כי הוא הוריש את כל הנכסים שלו לבנו מנישואים קודמים, ואילו היא כלל לא מוזכרת בצוואה שהותיר. המערערת טענה כי הדירה נרכשה במשותף, וכי התקיימה ביניהם מערכת זוגית מלאה של ידועים בציבור - ולכן יש להכיר בזכויותיה בנכסים.
מנגד, הבן טען כי בין המערערת למנוח לא היתה מערכת זוגית אמיתית, וכי הם קיימו הפרדה כלכלית מלאה, פרט לחשבון בנק משותף שניהלו. לטענתו, המערערת פעלה ממניעים כלכליים בלבד, ולא ניתן להכיר בה כידועה בציבור של אביו המנוח.
בית המשפט לענייני משפחה קבע כי אף שהמערערת והמנוח התגוררו יחד לאורך שנים רבות ואף פתחו וניהלו חשבון בנק משותף, לא הוכח שיתוף מלא בנכסים אחרים, כולל הדירה. בפסק הדין שפרסמו השופטים נכתב כי, ”לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמנוח הרבה לנהל קשרים עם נשים אחרות, והמערערת ידעה על כך ולא עשתה דבר“. עוד צוין כי ההפרדה הכלכלית שניהלו בני הזוג מחזקת את המסקנה כי לא היתה כוונת שיתוף ביחס לדירה.
- טענה שהיתה ידועה בציבור; השופט: היכן התמונות?
- רצה חצי מהדירה של בת הזוג שלו - מה קבע בית המשפט?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בערעור שהוגש, בית המשפט המחוזי בחיפה בחן מחדש את הראיות והשיקולים המשפטיים. השופט סארי ג'יוסי, ביחד עם השופטת עפרה אטיאס והשופט ניצן סילמן, קבעו כי אף שקשרים זוגיים עשויים לכלול אלמנטים של בגידה, הדבר לכשעצמו לא מבטל את תוקף חיי הזוגיות או השפעתם על השיתוף הכלכלי.
במהלך הדיון במחוזי, הדגישו השופטים את חשיבות ההבחנה בין אלמנטים אישיים של מערכת היחסים לבין שאלות הנוגעות לכוונת השיתוף הכלכלי. הם ציינו כי, "על אף הבגידות, לא נצפתה הפסקת חיי הזוגיות בפועל, והצדדים המשיכו לחלוק מגורים משותפים וחיי משפחה אינטנסיביים". השופטים בחנו לעומק את המסמכים הפיננסיים, עדויות הצדדים, והראיות שהוצגו, והגיעו למסקנה כי היעדר ראיות חד-משמעיות לכוונת שיתוף ביחס לדירה מהווה גורם מכריע בהחלטה.
למרות הבגידות, נקבע כי המערערת והמנוח קיימו מערכת יחסים זוגית ארוכת טווח שהתאפיינה בניהול משק בית משותף. ”המגורים
המשותפים, הבילויים המשותפים והטיפול הרפואי המסור שהעניקה המערערת למנוח מעידים על קשר עמוק ויציב“, נכתב בפסק הדין. בנוסף, בית המשפט הכיר בכך שבני הזוג חלקו חשבון בנק משותף, אך ציין כי ”מרבית ההכנסות של המערערת הופקדו בחשבונה הפרטי, דבר המעיד על העדר שיתוף כלכלי
מלא“. בית המשפט גם קבע כי ”המערערת לא הצליחה להוכיח כי היתה כוונת שיתוף ספציפית בנוגע לדירה, אשר נרשמה על שמו של המנוח בלבד“. המנוח אף נטל משכנתא מכספו האישי, ולא הוכח שהמערערת השתתפה במימונה של הדירה.
- איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
- חברת הדפסות תפצה אמן שעיצב חולצות לחיילים
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
בית המשפט המחוזי הדגיש את הצורך בבחינה דו-שלבית במקרים של ידועים בציבור: ראשית, קיומם של חיי זוגיות; שנית, כוונת שיתוף בנכסים. ”על בית המשפט לבחון את מכלול הנסיבות ולהתחקות אחר כוונת הצדדים בפועל, ולא להסתמך על אירוע כזה או אחר, כמו בגידה“, קבע השופט ג'יוסי בפסק הדין.
פסק הדין מדגיש את האיזון המורכב שקיים בין הוכחת קשר זוגי לבין הוכחת שיתוף בנכסים. על אף ההכרה בקיום מערכת יחסים זוגית, נדרש להוכיח באופן ברור ומוחשי כוונת שיתוף ספציפית לגבי נכסים מסוימים. בית המשפט המחוזי אמנם לא שינה את תוצאת פסק הדין, אך חיזק את ההבנה המשפטית כי בגידות אינן מבטלות את זכויות הצדדים במערכת היחסים.
פסק הדין עשוי לשמש תקדים במקרים נוספים של ידועים בציבור, שבהם מתעוררת מחלוקת על נכסים. הוא מחדד את הצורך של בני זוג המעוניינים להבטיח את זכויותיהם הכלכליות לערוך הסכמים ברורים ומפורשים, בייחוד במקרים שבהם הנכסים נרשמים על שמו של אחד מהם בלבד.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
בית המשפט המחוזי בתל אביב הכריע בעימות הממושך בין יזמי הנדל"ן איציק תשובה וחיים (ז’אן־מרק) ולנסי. לאחר שנים של שותפות, שתי עסקות היפרדות ושורה ארוכה של הליכים, קבע השופט גלעד הס כי תשובה לא חייב לשלם ריבית של מיליונים, אך מחויב להשלים לולנסי פער של
שטחים בנכס שנמסר לו. הפער הקטן נהפך למכריע: כ-40 מ״ר שהובילו לפיצוי של 375,725 שקל
בסופו של יום, בין השותפות ארוכת השנים לבין התהומות של הסכסוך שהעמיקו יותר ויותר, ניצבו שני אנשי נדל"ן מנוסים - חיים (ז’אן־מרק) ולנסי ואיציק תשובה - כשהם מציגים באופן עקבי גרסאות הפוכות כמעט בכל נקודת מחלוקת. הם החלו כשותפים, הניעו יחד פרויקטים, קידמו עסקות, ובמשך תקופה ארוכה ניהלו שורה של חברות משותפות. אלא שהדרך העסקית המשותפת התפצלה, ובית המשפט נדרש שוב ושוב להכריע במחלוקות שהתעוררו לאחר ההיפרדות. פסק הדין שניתן על ידי השופט גלעד הס חושף מערכת יחסים שהידרדרה באטיות אך בעקביות, עד שנהפכה למערכת משפטית ענפה, כזו שנפרשת על פני שלושה תיקים שאוחדו לתיק אחד. השופט עצמו כתב כי מדובר ב"מחלוקות נקודתיות יחסית שהתגלעו בין הצדדים", אך כל אחת מהן צמחה מתוך אותו סדק שנפער בעסקים המשותפים.
ולנסי ותשובה הגיעו בעבר לשני הסכמי היפרדות - האחד ב-2018 והשני, המקיף יותר, באפריל 2019. הרעיון היה לסיים את כל העסקים ביניהם ולהפריד את החברות. תשובה התחייב לשלם לולנסי סכומים גבוהים או לחלופין להעביר נכסים בערך של התשלום. ואולם גם הסכמים אלה לא סתמו את הגולל, אלא נהפכו לנקודת מוצא למחלוקות חדשות.
אחת הטענות המרכזיות שהעלה ולנסי היתה כי תשובה ביצע "איחור עצום" במתן ערבות חוק מכר לנכסים שנמסרו כחליף לכסף, ולכן הוא זכאי לריבית של 9% לשנה, ריבית שלטענתו הגיעה לסכומים מצטברים של יותר מ-10 מיליון שקל. תשובה מצדו טען שאין בסיס לדרישה, וכי כל התשלומים, בין אם בכסף ובין אם בנכס, בוצעו במועדים המדויקים שנקבעו בהסכמי המכר.
השופט: ההסכם ברור - אין ריבית בלי איחור
הכרעתו של השופט הס בנושא הזה היתה חדה. הוא קבע שלפי ההסכם, ריבית בשיעור של 9% תחול רק על תשלום שלא בוצע במועד שנקבע בהסכמי המכר, ולא בכל מקרה שבו עדיין לא הוענקה ערבות חוק מכר. השופט כתב בהחלטתו כי, "לשונו של סעיף 34 ברורה… סעיף זה עוסק במקרה של תשלום שלא שולם במועדו… וקובע סנקציה בדמות ריבית של 9% על אי תשלום במועדים אלו". השופט גם הדגיש כי אין כל חובה חוזית או חוקית להמציא ערבות חוק מכר לפני שהגיע מועד התשלום בהסכם המכר, וכי הפירוש של ולנסי "אינו מתיישב עם לשון ההסכם ואף לא עם תכליתו".
- יוזמות נדל"ן רוכשת שליטה בפרויקטים של איציק תשובה בנתניה
- העסקים יוצאים מתל אביב -כל היתרונות של משרד יוקרתי מחוץ לבועה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ולנסי ניסה לטעון כי חתם על הסכמי המכר "תחת מחאה", אך השופט הסביר כי לא ניתן לטעון לכפייה בדיעבד, ובכל מקרה, אם ולנסי היה סבור שההסכמים נכפו עליו, היה עליו לבטל אותם ולא להמשיך לפעול על פיהם. בית המשפט כתב בהכרעת הדין כי, "ולנסי חתם על ההסכם לאחר משא ומתן… ומכאן חתימתו מחייבת אותו". בסופו של דבר, דרישתו של ולנסי לריבית נדחתה במלואה.
