העליון: בגירושים הדירה נמכרת - לא מחולקת
בני זוג שחיו ביחד המון שנים - נישאו ובנו חיים משותפים, ובסוף גם התגרשו - נאלצו להגיע עד לבית המשפט העליון כדי להכריע בשאלה אחת: מה עושים עם הנכס המשותף? האם פשוט מחלקים אותו לשניים, כל אחד מקבל את חלקו, או שמוכרים אותו ומחלקים את הכסף? ההחלטה שניתנה באחרונה על ידי השופט אלכס שטיין עשויה לשנות את הדרך שבה בתי המשפט בכל הארץ מטפלים בנדל"ן בהליכי גירושים.
מדובר בזוג שנישא לפני 1974, התגורר יחד במשך שנים ארוכות, ובסוף ניתק את הקשר באמצעות גט. לבני הזוג היה נכס מקרקעין שהיה רשום על שמותיהם שווה בשווה, ועליו עמדו שני בתים בגדלים שונים. אחד מהם היה ביתם המשותף. כשהגיעו לשאלת חלוקת הנכס, הגבר ביקש לפצל: כל אחד יקבל חלק פיזי מהאדמה ויסתדר בעצמו. האשה התנגדה וטענה שצריך למכור את הכל ולחלק את הכסף. בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קיבל את עמדת האשה ומינה את עורכי הדין ככונסי נכסים לביצוע המכר. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד אישר את ההחלטה. הגבר לא ויתר והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
השופט שטיין דחה את הבקשה כבר בתחילת ההחלטה, בעיקר בגלל שהנכס רשום על שמות שני הצדדים בחלקים שווים - מה שמייתר את הדיון בשאלה העקרונית לגבי המקרה הספציפי. אבל הוא לא עצר שם. "מאחר שמדובר בסוגיה משפטית חשובה שראוי ליתן עליה את הדעת לא רק בהיבט הפרטני, אלא גם במישור הרוחבי-עקרוני, מצאתי לנכון ליתן התייחסות לפסיקת הערכאות דלמטה לגופם של דברים", כתב השופט שטיין, וביצע ניתוח מפורט של כל הסוגיה.
למה לא לחלק בעין?
עיקר פסיקתו של שטיין היה סביב שאלה מהותית: למה, כשמדובר בגירושים, לא מיישמים את ברירת המחדל של חוק המקרקעין, שקובעת חלוקה פיזית של הנכס? התשובה שלו היא שדיני המשפחה הם דין ספציפי שגובר על הדין הכללי. חוק יחסי ממון, שחל על מי שנישאו אחרי ה-1 בינואר 1974, קובע באופן מפורש שכל אחד מבני הזוג זכאי "למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג". שטיין הדגיש כי, "מחצית שוויים משמעותה זכות אובליגטורית-כספית, להבדיל מזכות קניינית-רכושית". כלומר מגיע לך כסף, לא בניין.
- בגדה, חתמה, הפסידה - אבל בית המשפט החזיר לה הכל
- רשם דירה על שמה, סמך עליה - כשהתגרשו טענה שהדירה היא מתנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחד הטיעונים המעניינים שמעלה השופט שטיין הוא כלכלי-מעשי: חלוקת נכס בעין בין גרושים גורמת בדיוק למה שהגירושים אמורים למנוע - המשך תלות הדדית. "חלוקה בעין עלולה לסכל תכלית זו - שכן היא מותירה את בני הזוג במצב של שכנות בין נכס לנכס, באופן שמנציח ביניהם תלות הדדית ומשאיר פתח להתנכלויות מסוגים שונים", הוא כתב. כך למשל, אחד מהצדדים עלול להגיש כל הזמן התנגדויות לבנייה על חלקו של השני. לא בדיוק הפרידה שלה ציפו כולם.
גם מבחינה כלכלית טהורה, המסקנה של שטיין היתה חד משמעית. "השארת האפשרות העתידית לחלק את נכס המקרקעין באמצעות פרצלציה בידי קונה הנכס, שיציע עבורו מחיר מרבי, הינה עדיפה בהרבה על פני חלוקתו הפיזית בין בני הזוג הניצים", נכתב בפסק הדין שפורסם. כלומר קונה חיצוני של הנכס ישלם יותר, ובכך שני הצדדים יוצאים מרוויחים.
מה עם זוגות שנישאו לפני 1974?
לגבי זוגות שנישאו לפני ינואר 1974, שעליהם חוק יחסי ממון לא חל, שטיין קבע שגם כאן ברירת המחדל צריכה להיות מכירת הנכס וחלוקת התמורה, מכוח הלכת השיתוף (הידועה גם כ"ב.ב.ב."). ההבדל כאן הוא שלגבי זוגות שחוק יחסי ממון חל עליהם, עיקרון המכירה מחייב ואין לסטות ממנו, למעט אם בני הזוג הסכימו ביניהם אחרת בהסכם פרטני. לגבי הזוגות הוותיקים יותר, ניתן לסטות מהכלל גם ללא הסכם, במקרים מיוחדים - למשל כשחלוקה בעין מיטיבה עם שני הצדדים.
- ביקשה לפסול שופט בתיק הגירושים - ותשלם 1,500 שקל
- משכיר צילם שוכרים בלי רשות וסירב לטפל בליקויים - השוכרים תבעו, מה קרה בהמשך?
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
לפי ההחלטה, כל פירוק שיתוף בנכס מקרקעין שנעשה "אגב פירוד ופירוק הנישואין ייעשה בדרך של מכירת הנכס וחלוקת התמורה שווה-בשווה". יש לכך חריגים, למשל אם לשני בני הזוג יש אינטרס משותף בחלוקה פיזית, או כשמדובר בנכס שאינו דירת מגורים אלא נכס עסקי או להשקעה. השופט גם ציין כי על בית המשפט למנות שמאי מטעמו, ולאפשר הליך תחרותי שיבטיח שהתמורה תהיה עם תשואה טובה.
