בית המשפט אישר: ביטול הצוואה תקף למרות הפגמים

המקרה שנדון תחילה בבית המשפט לענייני משפחה בקריות, ובהמשך הגיע לערעור בבית המשפט המחוזי בחיפה, נשמע כמו עלילה משפחתית מורכבת: אם שהורישה את כל רכושה לאחיינית שלה במקום לילדיה, התחרטה כעבור שנים אחדות, ביטלה את הצוואה, אך לא הספיקה לערוך אחת חדשה. רק לאחר מותה התגלה כי צוואתה האחרונה בוטלה, והמאבק על הירושה החל. השופטת ליאת דהן חיון מבית המשפט לענייני משפחה, ולאחר מכן הרכב של שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי - חננאל שרעבי (אב"ד), עפרה אטיאס ואריה נאמן - נדרשו לשאלה העקרונית: האם ניתן להכיר במסמך ביטול צוואה, שנערך ללא כל הנוסח הפורמלי הנדרש, אך ברור מתוכו כי המצווה החליטה לבטל את צוואתה? שתי הערכאות השיבו בחיוב.

המנוחה ש.ו. הלכה לעולמה ביוני 2020. שש שנים קודם לכן, ב-2014, היא ערכה צוואה בפני עדים, שבה ציוותה את כל רכושה לאחייניתה - התובעת, תושבת ארה"ב - והורישה לכל אחד מארבעת ילדיה שקל אחד בלבד. את הצוואה ערך עו"ד גבריאל דויטש, שעבד באותה עת עם מזכירתו, מירי סויסה, ששימשה עדה שנייה לחתימה. לדברי האחיינית, יחסיה עם דודתה היו קרובים במיוחד. היא סיפרה שטיפלה בה ודאגה לה גם מרחוק, בעוד שילדיה התרחקו ממנה. מנגד, טענו הילדים כי היחסים אמנם ידעו זמנים לא טובים, אך בסוף ימיה חיפשה האם פיוס עם משפחתה - והחליטה לבטל את הצוואה שפגעה בהם.

ארבע שנים אחרי עריכת הצוואה, בנובמבר 2018, הגיעה המנוחה למשרדו של עו"ד דויטש. שם, על גבי דף שנשא את הכותרת "צוואה" והיה מצורף לצוואתה המקורית, נרשם בכתב ידו של עורך הדין כי, "הופיעה הגב' ש.ו. בעצמה... והודיעה על ביטול צוואתה זו. וחתמה בחתימתה על הודעת הביטול." עו"ד דויטש חתם ואישר את הדברים, וסויסה כתבה כי היא מאשרת את הביטול בנוכחותה. המסמך, שנראה על פניו דל ולקוני, עמד במרכז המחלוקת. המנוחה לא השמידה את הצוואה הישנה ולא ערכה חדשה. כשנפטרה, נותרו בידי המשפחה שני מסמכים: הצוואה המקורית מ-2014 ומסמך הביטול מ-2018.

האחיינית טענה שמסמך הביטול לא עומד בדרישות החוק

האחיינית ביקשה מבית המשפט לקיים את הצוואה המקורית. היא טענה כי מסמך הביטול אינו עומד בדרישות החוק - אין בו כותרת מתאימה, נוסח הביטול אינו מפורש, והוא אף כתוב בגוף שלישי. לדבריה, "עצם העובדה שהמנוחה לא השמידה את הצוואה ואף לא ערכה אחרת מלמדת שלא התכוונה באמת לבטלה". הילדים, שהם הנתבעים בתיק, טענו מנגד כי המסמך מבטל את הצוואה באופן תקף. לדבריהם, המנוחה יכלה להשמיד את הצוואה בבית אך בחרה להגיע למשרד עורך הדין - מה שמעיד על רצונה הברור. גם אם נפלו פגמים טכניים במסמך, הם טענו, הרי שבמרכז העניין ברור כי האם התחרטה ורצתה לבטל את צוואתה.

• היה סיעודי ועם אפוטרופוס - ונמצא כשיר לתת צוואה
• העבירה דירה במתנה; אחרי שנפטרה, האחות טענה שזו העברה לא חוקית - מה קבע בית המשפט?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית המשפט לענייני משפחה שמע את עדויותיהם של עו"ד דויטש וסויסה בלבד, בהתאם להסכמה דיונית. עו"ד דויטש סיפר כי המנוחה תיאמה פגישה מראש, הסבירה לו בטלפון שהיא רוצה לבטל את הצוואה, וביום המפגש חזרה על בקשתה. לדבריו, "היא אמרה לי מפורשות: 'תבטל את הצוואה הזאת. אני עדיין חושבת מה אעשה אחר כך'". סויסה אישרה בעדותה כי נכנסה לחדר לאחר שדויטש קרא לה, ואמר שהמנוחה רוצה לבטל את צוואתה. היא ראתה את המנוחה חותמת, ולא שמעה ממנה דבר שסותר את דבריו של עורך הדין.

השופטת דהן חיון מצאה את עדותו של דויטש אמינה במיוחד: "עדותו מפורטת, קוהרנטית וסדורה... עדותו בעלת משקל רב, בהיותו עד ניטרלי לחלוטין אשר נסיבות המקרה ידועות לו באופן אישי". היא התרשמה כי המנוחה פעלה מתוך רצון חופשי, ללא כפייה וללא השפעה מצד אחר, וכי החליטה לבטל את הצוואה.

השופטת בחנה את השאלה המשפטית המרכזית: האם ניתן להכיר במסמך הביטול, אף שאינו עומד בדרישות הצורניות המחמירות של חוק הירושה. סעיף 36 לחוק קובע כי מצווה רשאי לבטל צוואתו, "אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה". בפסק הדין צוטטו פסקי דין קודמים שקבעו כי יש לאזן בין כיבוד רצון המת לבין הדרישות הפורמליות של החוק. כך למשל, בעניין אהרון נ' אהרוני נקבע כי, "כל עוד בית המשפט מתרשם באמיתות הביטול ובגמירות הדעת של המצווה, לא ידקדק בדרישה הפורמלית".

• ישלם רק 21.6 אלף שקל מתוך חוב של 686 אלף
• פיצוי של יותר מ-40 אלף ש' למשפחה שטיסתה בוטלה
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?

הדרישות המהותיות התקיימו

לאור ההלכה הזו, קבעה השופטת כי גם אם נפלו פגמים טכניים - הכותרת "צוואה" במקום "ביטול צוואה", ניסוח בגוף שלישי, או היעדר תאריך הצוואה המבוטלת, הרי שהדרישות המהותיות התקיימו: המנוחה כתבה וחתמה על הודעת ביטול בפני שני עדים, מרצונה ובדעה צלולה. עוד הוסיפה השופטת כי גם אם נניח שהיה פגם צורני, הרי שניתן לפתור זאת באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, המתיר לקיים צוואה או לבטל אותה גם אם נפלו בה פגמים טכניים, כל עוד אין ספק שהמסמך משקף את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. לכן היא קבעה כי, "אני קובעת שהנתבעים הוכיחו ללא כל ספק את רצונה החופשי של המנוחה בביטול הצוואה תוך גמירות דעת וכן שמעשה הביטול נערך בהתאם להוראות כל דין". הצוואה מ-2014 בוטלה, והילדים הוכרו כיורשיה החוקיים.

האחיינית, שלא השלימה עם התוצאה, הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. היא חזרה על טענותיה בדבר הפגמים במסמך הביטול וטענה כי בית המשפט יצר למעשה "הלכה חדשה" כשהכשיר את המסמך. ואולם הרכב השופטים בערעור דחה את טענותיה מכל וכל. בפסק דין ארוך ומנומק, קבעו השופטים כי אין כל מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הקודמת, וכי פסק הדין מבוסס היטב בדין ובפסיקה.

"הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא מעוגנים היטב בממצאי המהימנות אותם קבע, כמו גם בחומר הראיות ובהתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים ובפרט מעו"ד דויטש," כתבו השופטים בפסק הדין של הערעור. לדבריהם, הערעור לא נועד לפתוח מחדש את ההליך אלא רק לבחון אם נפל בו פגם מהותי - דבר שלא נמצא. עוד הם הבהירו כי לא מדובר ביצירת הלכה חדשה. "משקבע בית המשפט קמא קביעות עובדתיות מוחלטות בדבר רצונה, כוונתה וגמירות דעתה של המנוחה לבטל את צוואתה, הרי שהשימוש שעשה בסעיף 25(א) לחוק הירושה מעוגן בדין ובפסיקה, ואין כאן כל הלכה חדשה", נכתב בהכרעת הדין שלהם.

פסק הדין הראשון היה "מפורט, מנומק ומבוסס על הדין והשכל הישר"

השופטים הדגישו את הכלל הוותיק שלפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות, שכן רק הערכאה הדיונית נחשפה לעדים ויכולה להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי. הם ציטטו בעניין הזה את דברי שופט העליון אלפרד ויתקון ז"ל מ-1976, שזלפיהם "בתי המשפט של ערעור הרגילו עצמם שלא להרהר אחר מידותיו של השופט שראה ושמע את העדים והתרשם מהם; ועד כה יצאו מכלל זה אך מקרים נדירים ביותר."

במקרה הזה, כתבו השופטים, לא מדובר באחד מאותם מקרים הנדירים. להפך - פסק הדין של הערכאה הראשונה היה "מפורט, מנומק, מבוסס על הדין ועל השכל הישר". גם מבחינת מהות הדין, הזכירו השופטים, ההבחנה בין עריכת צוואה לבין ביטולה מוכרת בפסיקה זה מכבר, ולפיה דרישות הצורה בביטול גמישות יותר, כל עוד ברור לבית המשפט כי מדובר ברצון חופשי ואמיתי של המצווה. השופטים אף הזכירו כי בפסיקה הקודמת, בפרשת אהרון נ' אהרוני, הוכר מסמך ביטול צוואה שנחתם בפני עד אחד בלבד - פגם חמור בהרבה מזה שנדון כאן - ובית המשפט העליון בכל זאת הכשיר אותו.

בסופו של דבר קבע בית המשפט המחוזי כי, "נחה דעתנו כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא... לא מצאנו כי יש מקום להתערב במסקנות המשפטיות המעוגנות בדין ובפסיקה". הערעור נדחה, והאחיינית חויבה בהוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקל.

למה בכלל מישהי תכתוב בצוואה שכל אחד מילדיה יקבל רק שקל אחד?

לפי העדויות, המנוחה היתה מסוכסכת עם ילדיה במשך שנים ארוכות, וכנראה חשה שהם הפנו לה עורף דווקא בתקופה שבה היא היתה חולה ובודדה. היא רצתה להעביר להם מסר חריף, ולכן בחרה בניסוח סמלי שמדגיש את הניתוק - שקל אחד בלבד לכל אחד מהם.

ואם ארבע שנים אחר כך היא התחרטה, למה היא לא כתבה צוואה חדשה כמו שצריך?

לפי עורך הדין שערך את שתי הצוואות, היא באמת תכננה לכתוב צוואה חדשה, אבל עדיין לא החליטה איך לחלק את רכושה. הוא העיד שהיא אמרה לו שהיא “עוד חושבת מה לעשות”, אבל ביקשה כבר אז “לבטל את הצוואה הישנה בוודאות”. היא פשוט לא הספיקה להשלים את השלב הבא.

איך בכלל אפשר לבטל צוואה? מספיק לכתוב על דף “אני מבטל”?

החוק אומר שאפשר לבטל צוואה בכמה דרכים - למשל על ידי השמדתה, או על ידי כתיבת ביטול מפורש באחת הצורות שבהן נערכת צוואה רגילה. במקרה הזה, המנוחה הגיעה לעורך הדין וחתמה על מסמך שבו הודיעה על ביטול הצוואה, בנוכחות שני עדים. אף שהמסמך לא היה מושלם מבחינת הניסוח, בית המשפט קבע שזה מספיק, כי ברור שרצונה היה כן ומפורש.

למה זה בכלל משנה איך נראית הצוואה או מסמך הביטול?

הצורה חשובה כדי למנוע זיופים ומריבות. יש דרישות מדויקות לגבי איך צריכה להיראות צוואה - מי נוכח, מי חותם, מה נאמר בה. אבל בתי המשפט גם מבינים שיש מצבים שבהם הדרישות הטכניות לא צריכות לגבור על הרצון האמיתי של האדם. במקרה הזה, השופטים אמרו בפירוש שרצונה של המנוחה היה ברור, ולכן לא ראו טעם לפסול את המסמך רק בגלל שהניסוח שלו לא מושלם.

מה בעצם היה הטיעון הכי חזק של האחיינית?

היא ניסתה לשכנע שהמסמך לא תקף מבחינה חוקית - שאין בו כותרת מתאימה, שאין בו הצהרה מפורשת של המנוחה, ושהעדים לא שמעו ממנה במפורש את הבקשה לבטל. היא גם הדגישה שהמנוחה לא השמידה את הצוואה המקורית ולא כתבה אחת אחרת במקומה.

ומה שכנע את השופטים לדחות את הערעור שלה?

בעיקר האמינות של עורך הדין. הוא היה זה שערך גם את הצוואה וגם את הביטול, והוא הסביר בעקביות איך הדברים קרו. השופטים התרשמו שאין לו אינטרס אישי, והאמינו לו כשהעיד שהמנוחה ביקשה לבטל את הצוואה מרצונה החופשי. הם גם הזכירו שמקרים כאלה כבר קרו בעבר, ובתי המשפט קבעו שעדיף לכבד את רצון המצווה מאשר להיתפס לפורמליות.

אם המסמך לא היה נחתם בפני עדים, זה היה נחשב ביטול תקף?

כמעט בוודאות לא. בלי עדים היה קשה להוכיח שהמנוחה באמת כתבה וחתמה בעצמה. במקרה כזה, גם בית המשפט היה מתקשה להסתמך רק על עדות בעקיפין. כאן דווקא העובדה שהיו שני עדים, וששניהם חתמו, הכריעה את הכף.

האם הילדים קיבלו את כל הירושה?

כן. מכיוון שלא נמצאה צוואה חדשה אחרי הביטול, הירושה חולקה לפי הדין, כלומר בין ארבעת ילדיה של המנוחה בחלקים שווים.

במקרה אחר, באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו בחודש שעבר רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה. המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה". למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.