האם תאונה על קורקינט בדרך הביתה יכולה להיחשב פגיעת עבודה?
עובדת שבחרה לחזור לביתה לאחר אירוע גיבוש של החברה שבה עבדה, התנגשה ברכב חונה - וכתוצאה מהתאונה נאלצה לעבור כריתה של אחת מכליותיה. בביטוח הלאומי סירבו להכיר באירוע כתאונת עבודה, וטענו, בין השאר, כי היא נהגה תחת השפעת אלכוהול, והסתמכו על מסמכים רפואיים לביסוס טענתם
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק כי תאונת קורקינט שעברה עובדת בדרכה חזרה ממסיבת חברה תוכר כתאונת עבודה, חרף טענות המוסד לביטוח לאומי כי פער הזמנים בין סיום האירוע לתאונה מנתק את הקשר הסיבתי. השופט דורי ספיבק קבע כי אין בכך כדי לשלול את זכאותה להכרה כנפגעת עבודה, אף על פי שהתובעת שתתה משקאות אלכוהוליים במהלך האירוע.
המקרה אירע בלילה שבין 28 ל-29 בדצמבר 2022. התובעת, שעובדת בתור אנליסטית סיכונים, השתתפה באירוע גיבוש של החברה שבה עבדה בתל אביב. האירוע הסתיים בסביבות השעה 2:00 בלילה, אך בשל עומס בתחבורה הציבורית ומחסור במוניות, ניסתה התובעת במשך קרוב לשעה להזמין מונית ללא הצלחה. לבסוף היא החליטה לשכור קורקינט ולנסוע עליו לביתה. במהלך הרכיבה, היא איבדה שליטה על הכלי והתנגשה ברכב חונה. כתוצאה מהתאונה היא נחבלה קשות ונאלצה לעבור ניתוח חירום שבמהלכו נכרתה אחת מכליותיה.
לטענת הביטוח הלאומי - יש לראות בהתנהגותה סיכון עצמי
לאחר שהתובעת פנתה לביטוח הלאומי בבקשה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, נדחתה בקשתה בטענה כי פער הזמנים בין סיום האירוע לבין התאונה מנתק את הקשר בינה לבין העבודה. בנוסף, נטען כי התובעת נהגה תחת השפעת אלכוהול, ולכן יש לראות בהתנהגותה סיכון עצמי המונע הכרה בפגיעתה כתאונת עבודה.
בכתב התביעה טענה התובעת כי כל מה שהתרחש מאז יציאתה מהאירוע ועד לתאונה היה בגדר חזרתה מהעבודה, ולכן על האירוע להיחשב תאונת עבודה. בנוסף, היא הדגישה כי שתיית האלכוהול היתה מינימלית, עברה יותר משעה וחצי מאז ששתתה את המשקה האחרון ועד למועד התאונה, ואין כל ראיה אובייקטיבית שכך שהיא היתה בגילופין.
- הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במהלך הדיון בבית הדין, חזרה נציגת ביטוח לאומי בה מהטענה כי פער הזמנים מנתק את הקשר בין האירוע לבין התאונה, אך התעקשה כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול שוללת את ההכרה בתאונה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי הסתמך על מסמכים רפואיים שבהם נכתב כי התובעת היתה "תחת השפעת אלכוהול" בעת התאונה, אך לא סיפק בדיקות כמותיות המעידות על כך.
התובעת, מנגד, הציגה עדויות שלפיהן שתתה אלכוהול במידה מתונה, ושהיתה צלולה בזמן שעלתה על הקורקינט והחלה לנסוע. כמו כן, הודגש כי המעסיק עצמו סיפק אלכוהול באירוע החברה, ולכן שתייתו אינה יכולה להוות בסיס לשלילת זכאותה.
בפסק הדין שפורסם, קבע השופט ספיבק כי התובעת היתה בדרכה חזרה הביתה מהאירוע, ולכן יש לראות באירוע תאונת עבודה. "המבחן המרכזי הוא האם התאונה אירעה במהלך הדרך מהעבודה לבית, וכאן אין ספק כי מדובר בחזרה ממסיבת חברה, הנחשבת לפעילות נלווית לעבודה", ציין השופט.
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
לא הובאה ראיה חד משמעית שהתובעת היתה בגילופין
בנוגע לשתיית האלכוהול, ציין השופט כי לא הובאה ראיה חד-משמעית לכך שהתובעת אכן היתה בגילופין. "העובדה כי התובעת שתתה מעט אלכוהול במהלך אירוע חברתי, שבו סופק אלכוהול על ידי המעסיק עצמו, אינה מספיקה כדי לשלול ממנה את זכאותה להכרה כנפגעת עבודה", נכתב בפסק הדין שפורסם. השופט התייחס גם להיעדר ראיות אובייקטיביות המעידות על שכרות, וציין כי, "בניגוד למקרים אחרים שבהם נמצאה רמת אלכוהול גבוהה בבדיקת דם, כאן לא בוצעה בדיקה כזו. לכן לא ניתן לקבוע כי התאונה אירעה בהכרח כתוצאה משכרות".
עוד הדגיש בית הדין כי גם אם היתה רשלנות כלשהי מצד התובעת, הרי שזו אינה מנתקת את הקשר הסיבתי. "גם אם ניתן היה לצפות כי שימוש בקורקינט חשמלי בשעת לילה מאוחרת טומן בחובו סיכון מסוים, הרי שהמבחן הוא האם מדובר בהתנהגות המצדיקה שלילת הכרה כנפגעת עבודה. אין ספק כי בנסיבות המקרה, הרכיבה על קורקינט הייתה פתרון סביר בנסיבות העניין".
פסק הדין במקרה הנ"ל קובע כי עצם שתיית אלכוהול במהלך פעילות הקשורה לעבודה אינה עילה לשלילת זכאות לפיצויים, כל עוד לא מוכח כי מדובר בשכרות קיצונית שהובילה לתאונה. ההכרעה עשויה להשפיע על עובדים רבים המשתתפים באירועי חברה או ימי גיבוש, ולהוות תקדים בהכרה בפעילויות אלה כחלק אינטגרלי מהעבודה. בנוסף, בית הדין חייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 שקל.
במקרה אחר, בית הדין לעבודה בבאר שבע הכריע בנובמבר האחרון בתביעה שנגעה להכרה באירועים המתרחשים מחוץ למקום העבודה כתאונות עבודה. המקרה
התרחש ביולי 2019, כשעובדת בכירה בעיריית באר שבע, ששימשה סגנית גזבר העירייה, השתתפה בהשתלמות מקצועית שנמשכה ארבעה ימים. ההשתלמות, שנערכה בבית מלון בירושלים, עסקה באתגרי העבודה בעולם הדיגיטלי וכללה הרצאות מקצועיות לצד סיור לימודי בעיר העתיקה. במהלך היום האחרון
להשתלמות, נתקלה העובדת במפגע שהיה בלובי של המלון, נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית. שלושה חודשים לאחר האירוע פנתה העובדת למוסד לביטוח לאומי וביקשה להכיר בפציעתה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי דחה את הבקשה בטענה שההשתלמות נחשבת פעילות כללית ולא פעילות נלווית לעבודה.
העובדת, שלא השלימה עם הדחייה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה.
פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
בני זוג שחתמו לפני שנים על הסכם ממון שהבטיח חלוקה שוויונית בבית המגורים גילו, עם פרוץ המשבר ביניהם, כי פתק בכתב ידם עומד כעת במרכז סכסוך רכוש מהותי. למרות ההסכמה המקורית על בעלות שווה בנכס, ולמרות טענות האשה כי המסמך נחתם בלחץ וללא הבנה, בית המשפט העניק
תוקף מלא לאותו פתק. המשמעות: הנכס, ששווה 15 מיליון שקל, יישאר רשום ויחולק ביחס של שליש לאשה ושני שלישים לגבר
כמעט שלוש שנים לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בין בני זוג לשעבר, שבית אחד עמד במרכזם, הגיע לסיומו באחרונה שלב נוסף בסאגה המשפטית שמסעירה את הצדדים ומציפה מחדש שאלות על יחסי אמון, הסכמות משפחתיות והמשקל של מסמך אחד פשוט הכתוב בכתב יד. מדובר בבית מגורים ששוויו, לפי חוות דעת שמאית שהוגשה לתיק, מגיע לכ-15 מיליון שקל - נכס שנהפך לסלע מחלוקת בין בני זוג לשעבר, לאחר שחתמו ב-2006 על פתק קצר שהסדיר מחדש את חלוקת הבעלות בו, בניגוד להסכם הממון המקורי שערכו שש שנים קודם לכן.
לפי הסכם הממון משנת 2000, נקבע באופן מפורש כי בית המגורים של הצדדים יהיה משותף לשניהם "בחלקים שווים אף אם הכספים לבנייתו לא באו באופן שווה משני הצדדים". אלא שבחודשים שלפני רכישת הבית, כך לפי גרסת האיש, התברר כי הוריה של האשה, שהיו צפויים להשתתף במימון של רכישתו, אינם מתכוונים לקחת חלק כלל ברכישה. באותו שלב, כך טען, הציב אביו תנאי לתרומתו הכספית - הבית יירשם לא בשוויון, אלא בחלוקה של שלושה רבעים על שם הבן ורבע אחד בלבד על שם האשה. לבסוף הוסכם על חלוקה של שני שלישים לאיש ושליש אחד לאשה.
כאן נכנס לתמונה המסמך הקצר, שעליו חתמו הצדדים ב-3 ביוני 2006. מדובר בפתק שנכתב בכתב יד, שנחשב אז בעיניהם להסכמה פנימית פשוטה, אך קיבל מעמד דרמטי שנים לאחר מכן, כשהקשר עלה על שרטון וההליך הרכושי הגיע לפתחו של בית המשפט. האשה טענה שהמסמך נחתם תחת לחץ, בזמן שהיא אינה מבינה את השלכותיו, ושהוא עומד בסתירה מוחלטת להסכם הממון. מנגד, האיש טען שמדובר בהסכמה טבעית שנועדה ליישב שינוי נסיבות, וששני הצדדים הבינו היטב את משמעותו.
פסק הדין הנוכחי, שהוא השלישי במספר בעניינם של הצדדים, מתמקד בדיוק בשאלה זו: האם למסמך שנחתם ללא ליווי משפטי וללא אישור מבית המשפט, יש תוקף מחייב, והאם הוא גובר על הסכם הממון המקורי? בית המשפט קבע כי התשובה לכך היא חיובית.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
רק הוריו של הבעל נשאו בעלות הרכישה והבנייה
כבר בפתח נימוקיה, הדגישה השופטת אליה נוס כי המסמך נבחן תחילה מההיבט הראייתי: כיצד נחתם, מה היתה כוונת הצדדים בעת חתימתו, ומה עלה מהעדויות ומהמסמכים שסבבו את רכישת הבית. האיש העיד כי ההבנה המקורית ביניהם היתה שהמימון יתחלק בין משפחות הצדדים, ולכן ירשמו בעתיד את הבית בחלקים שווים. ואולם כשהדבר לא התממש, וכשהתברר שהוריו בלבד נושאים בעלות הרכישה והבנייה, נוצר צורך בעדכון ההסכמות. לדבריו, "העלינו את זה על הכתב, לא בניסוח של עו"ד", והוא הדגיש כי הדברים נכתבו "באווירה טובה... והכרת הטוב שאנחנו הולכים לקבל במתנה בית מהניילונים".
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
