קורקינט
צילום: שלומי יוסף

האם תאונה על קורקינט בדרך הביתה יכולה להיחשב פגיעת עבודה?

עובדת שבחרה לחזור לביתה לאחר אירוע גיבוש של החברה שבה עבדה, התנגשה ברכב חונה - וכתוצאה מהתאונה נאלצה לעבור כריתה של אחת מכליותיה. בביטוח הלאומי סירבו להכיר באירוע כתאונת עבודה, וטענו, בין השאר, כי היא נהגה תחת השפעת אלכוהול, והסתמכו על מסמכים רפואיים לביסוס טענתם

עוזי גרסטמן |

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק כי תאונת קורקינט שעברה עובדת בדרכה חזרה ממסיבת חברה תוכר כתאונת עבודה, חרף טענות המוסד לביטוח לאומי כי פער הזמנים בין סיום האירוע לתאונה מנתק את הקשר הסיבתי. השופט דורי ספיבק קבע כי אין בכך כדי לשלול את זכאותה להכרה כנפגעת עבודה, אף על פי שהתובעת שתתה משקאות אלכוהוליים במהלך האירוע.



המקרה אירע בלילה שבין 28 ל-29 בדצמבר 2022. התובעת, שעובדת בתור אנליסטית סיכונים, השתתפה באירוע גיבוש של החברה שבה עבדה בתל אביב. האירוע הסתיים בסביבות השעה 2:00 בלילה, אך בשל עומס בתחבורה הציבורית ומחסור במוניות, ניסתה התובעת במשך קרוב לשעה להזמין מונית ללא הצלחה. לבסוף היא החליטה לשכור קורקינט ולנסוע עליו לביתה. במהלך הרכיבה, היא איבדה שליטה על הכלי והתנגשה ברכב חונה. כתוצאה מהתאונה היא נחבלה קשות ונאלצה לעבור ניתוח חירום שבמהלכו נכרתה אחת מכליותיה.


לטענת הביטוח הלאומי - יש לראות בהתנהגותה סיכון עצמי




לאחר שהתובעת פנתה לביטוח הלאומי בבקשה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, נדחתה בקשתה בטענה כי פער הזמנים בין סיום האירוע לבין התאונה מנתק את הקשר בינה לבין העבודה. בנוסף, נטען כי התובעת נהגה תחת השפעת אלכוהול, ולכן יש לראות בהתנהגותה סיכון עצמי המונע הכרה בפגיעתה כתאונת עבודה.


בכתב התביעה טענה התובעת כי כל מה שהתרחש מאז יציאתה מהאירוע ועד לתאונה היה בגדר חזרתה מהעבודה, ולכן על האירוע להיחשב תאונת עבודה. בנוסף, היא הדגישה כי שתיית האלכוהול היתה מינימלית, עברה יותר משעה וחצי מאז ששתתה את המשקה האחרון ועד למועד התאונה, ואין כל ראיה אובייקטיבית שכך שהיא היתה בגילופין.


במהלך הדיון בבית הדין, חזרה נציגת ביטוח לאומי בה מהטענה כי פער הזמנים מנתק את הקשר בין האירוע לבין התאונה, אך התעקשה כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול שוללת את ההכרה בתאונה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי הסתמך על מסמכים רפואיים שבהם נכתב כי התובעת היתה "תחת השפעת אלכוהול" בעת התאונה, אך לא סיפק בדיקות כמותיות המעידות על כך.


התובעת, מנגד, הציגה עדויות שלפיהן שתתה אלכוהול במידה מתונה, ושהיתה צלולה בזמן שעלתה על הקורקינט והחלה לנסוע. כמו כן, הודגש כי המעסיק עצמו סיפק אלכוהול באירוע החברה, ולכן שתייתו אינה יכולה להוות בסיס לשלילת זכאותה.




בפסק הדין שפורסם, קבע השופט ספיבק כי התובעת היתה בדרכה חזרה הביתה מהאירוע, ולכן יש לראות באירוע תאונת עבודה. "המבחן המרכזי הוא האם התאונה אירעה במהלך הדרך מהעבודה לבית, וכאן אין ספק כי מדובר בחזרה ממסיבת חברה, הנחשבת לפעילות נלווית לעבודה", ציין השופט.

קיראו עוד ב"משפט"


לא הובאה ראיה חד משמעית שהתובעת היתה בגילופין


בנוגע לשתיית האלכוהול, ציין השופט כי לא הובאה ראיה חד-משמעית לכך שהתובעת אכן היתה בגילופין. "העובדה כי התובעת שתתה מעט אלכוהול במהלך אירוע חברתי, שבו סופק אלכוהול על ידי המעסיק עצמו, אינה מספיקה כדי לשלול ממנה את זכאותה להכרה כנפגעת עבודה", נכתב בפסק הדין שפורסם. השופט התייחס גם להיעדר ראיות אובייקטיביות המעידות על שכרות, וציין כי, "בניגוד למקרים אחרים שבהם נמצאה רמת אלכוהול גבוהה בבדיקת דם, כאן לא בוצעה בדיקה כזו. לכן לא ניתן לקבוע כי התאונה אירעה בהכרח כתוצאה משכרות".

עוד הדגיש בית הדין כי גם אם היתה רשלנות כלשהי מצד התובעת, הרי שזו אינה מנתקת את הקשר הסיבתי. "גם אם ניתן היה לצפות כי שימוש בקורקינט חשמלי בשעת לילה מאוחרת טומן בחובו סיכון מסוים, הרי שהמבחן הוא האם מדובר בהתנהגות המצדיקה שלילת הכרה כנפגעת עבודה. אין ספק כי בנסיבות המקרה, הרכיבה על קורקינט הייתה פתרון סביר בנסיבות העניין".




פסק הדין במקרה הנ"ל קובע כי עצם שתיית אלכוהול במהלך פעילות הקשורה לעבודה אינה עילה לשלילת זכאות לפיצויים, כל עוד לא מוכח כי מדובר בשכרות קיצונית שהובילה לתאונה. ההכרעה עשויה להשפיע על עובדים רבים המשתתפים באירועי חברה או ימי גיבוש, ולהוות תקדים בהכרה בפעילויות אלה כחלק אינטגרלי מהעבודה. בנוסף, בית הדין חייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 שקל.



במקרה אחר, בית הדין לעבודה בבאר שבע הכריע בנובמבר האחרון בתביעה שנגעה להכרה באירועים המתרחשים מחוץ למקום העבודה כתאונות עבודה. המקרה התרחש ביולי 2019, כשעובדת בכירה בעיריית באר שבע, ששימשה סגנית גזבר העירייה, השתתפה בהשתלמות מקצועית שנמשכה ארבעה ימים. ההשתלמות, שנערכה בבית מלון בירושלים, עסקה באתגרי העבודה בעולם הדיגיטלי וכללה הרצאות מקצועיות לצד סיור לימודי בעיר העתיקה. במהלך היום האחרון להשתלמות, נתקלה העובדת במפגע שהיה בלובי של המלון, נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית. שלושה חודשים לאחר האירוע פנתה העובדת למוסד לביטוח לאומי וביקשה להכיר בפציעתה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי דחה את הבקשה בטענה שההשתלמות נחשבת פעילות כללית ולא פעילות נלווית לעבודה. העובדת, שלא השלימה עם הדחייה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.

ביטוח לאומי
צילום: Shutterstock

העבודה בחו"ל לא ביטלה את החוב שהצטבר בארץ

שנים של עבודה מול מעסיק בבריטניה, התכתבויות ארוכות עם הביטוח הלאומי וטענה לאמנה בינלאומית, הסתיימו בפסק דין חד וברור. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קבע כי עורך דין תושב ישראל, שעבד באנגליה במשך שנים ולא שילם דמי ביטוח לאומי בישראל, יידרש לשלם את מלוא החוב, בצירוף הצמדה וריבית, תוך מתיחת ביקורת חריפה על התנהלותו

עוזי גרסטמן |

בשקט יחסי, הרחק מאולמות בתי המשפט ההומים, התנהלה במשך שנים פרשה שנגעה לשאלה יומיומית לכאורה, אך כזו שנוגעת בלב מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל: מי שעובד בחו"ל אך ממשיך לראות עצמו כתושב ישראל, האם הוא יכול להתעלם מחובתו לשלם דמי ביטוח לאומי בארץ. במקרה שנדון באחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, התשובה שניתנה היתה חד משמעית. לא רק שלא ניתן להתעלם מכך, אלא שגם טענות לשיהוי, להסתמכות ולפטור מכוח אמנה בינלאומית, כולן נדחו אחת לאחת.

במרכז ההליך עמד עורך דין יליד 1947, תושב ישראל, שמ-2005 החל לעבוד במקביל הן בישראל כעצמאי והן באנגליה, שם השתכר מעבודה משפטית אצל מעסיק זר. במשך השנים האלה, כך נקבע בפסק הדין, הוא לא שילם דמי ביטוח לאומי בישראל בגין הכנסותיו באנגליה, ואף לא שילם דמי ביטוח מקבילים במערכת הסוציאלית הבריטית. רק ב-2014-2012 הודיע לו המוסד לביטוח לאומי לראשונה כי קיים חוב בגין אותן הכנסות, ומכאן החלה מסכת ארוכה של התכתבויות, טענות, הבהרות, ולבסוף גם הליך משפטי.

התובע ביקש מבית הדין לבטל את החוב, או לפחות לצמצמו, והעמיד במרכז תביעתו כמה טענות עיקריות. ראשית, הוא טען להתיישנות ולשיהוי חמור מצד הביטוח הלאומי, שלדבריו ישב בחיבוק ידיים במשך שנים ארוכות ורק לאחר מכן דרש תשלום רטרואקטיבי. שנית, הוא טען כי בתחילת דרכו באנגליה נמסר לו על ידי גורם ביחידה לקשרי חוץ של הביטוח הלאומי כי הכנסותיו שם אינן מעניינו של המוסד בישראל, וכי עליו להסדיר את נושא הביטוח הסוציאלי מול הרשויות הבריטיות בלבד. שלישית, הוא הפנה לאמנה בדבר ביטוח לאומי בין ישראל לבריטניה, וטען כי בזכותה הוא היה פטור מתשלום דמי ביטוח בישראל.

אלא שבית הדין, בראשות הנשיאה השופטת שרה ברוינר ישרזדה ובהשתתפות נציגי הציבור, לא קיבל אף אחת מן הטענות האלה. כבר בפתח פסק הדין הובהר כי אין מדובר במקרה חריג או חדש, וכי סוגיות דומות נדונו בעבר בבית הדין הארצי לעבודה, בין היתר בענייניהם של אריה מיזל ועובדיה בן יחזקאל. בפסקי הדין האלה נקבעו עקרונות ברורים לגבי גביית דמי ביטוח ממי שהועסק בחו"ל אצל מעסיק זר, עקרונות שבית הדין האזורי אימץ והחיל גם במקרה הנוכחי.

השיהוי צריך להביא לביטול החוב?

במוקד הדיון עמדה שאלת השיהוי. התובע טען כי חלוף השנים, הן עד משלוח דרישת החוב הראשונה והן מאז ועד נקיטת הליכי הגבייה לפי פקודת המסים ב-2023, צריך להביא לביטול החוב. בית הדין דחה את העמדה זו וקבע כי אין מדובר ב"שיהוי מאיין גבייה". בפסק הדין צוין כי על פי סעיף 363א לחוק הביטוח הלאומי, ניתן לגבות חובות עבר שנוצרו בשל תקלה מערכתית, כל עוד נשלחה דרישה בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק, ושגם מעבר לכך, דוקטרינת השיהוי המנהלי חלה רק בנסיבות חריגות במיוחד.