האם תאונה על קורקינט בדרך הביתה יכולה להיחשב פגיעת עבודה?
עובדת שבחרה לחזור לביתה לאחר אירוע גיבוש של החברה שבה עבדה, התנגשה ברכב חונה - וכתוצאה מהתאונה נאלצה לעבור כריתה של אחת מכליותיה. בביטוח הלאומי סירבו להכיר באירוע כתאונת עבודה, וטענו, בין השאר, כי היא נהגה תחת השפעת אלכוהול, והסתמכו על מסמכים רפואיים לביסוס טענתם
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק כי תאונת קורקינט שעברה עובדת בדרכה חזרה ממסיבת חברה תוכר כתאונת עבודה, חרף טענות המוסד לביטוח לאומי כי פער הזמנים בין סיום האירוע לתאונה מנתק את הקשר הסיבתי. השופט דורי ספיבק קבע כי אין בכך כדי לשלול את זכאותה להכרה כנפגעת עבודה, אף על פי שהתובעת שתתה משקאות אלכוהוליים במהלך האירוע.
המקרה אירע בלילה שבין 28 ל-29 בדצמבר 2022. התובעת, שעובדת בתור אנליסטית סיכונים, השתתפה באירוע גיבוש של החברה שבה עבדה בתל אביב. האירוע הסתיים בסביבות השעה 2:00 בלילה, אך בשל עומס בתחבורה הציבורית ומחסור במוניות, ניסתה התובעת במשך קרוב לשעה להזמין מונית ללא הצלחה. לבסוף היא החליטה לשכור קורקינט ולנסוע עליו לביתה. במהלך הרכיבה, היא איבדה שליטה על הכלי והתנגשה ברכב חונה. כתוצאה מהתאונה היא נחבלה קשות ונאלצה לעבור ניתוח חירום שבמהלכו נכרתה אחת מכליותיה.
לטענת הביטוח הלאומי - יש לראות בהתנהגותה סיכון עצמי
לאחר שהתובעת פנתה לביטוח הלאומי בבקשה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, נדחתה בקשתה בטענה כי פער הזמנים בין סיום האירוע לבין התאונה מנתק את הקשר בינה לבין העבודה. בנוסף, נטען כי התובעת נהגה תחת השפעת אלכוהול, ולכן יש לראות בהתנהגותה סיכון עצמי המונע הכרה בפגיעתה כתאונת עבודה.
בכתב התביעה טענה התובעת כי כל מה שהתרחש מאז יציאתה מהאירוע ועד לתאונה היה בגדר חזרתה מהעבודה, ולכן על האירוע להיחשב תאונת עבודה. בנוסף, היא הדגישה כי שתיית האלכוהול היתה מינימלית, עברה יותר משעה וחצי מאז ששתתה את המשקה האחרון ועד למועד התאונה, ואין כל ראיה אובייקטיבית שכך שהיא היתה בגילופין.
- הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במהלך הדיון בבית הדין, חזרה נציגת ביטוח לאומי בה מהטענה כי פער הזמנים מנתק את הקשר בין האירוע לבין התאונה, אך התעקשה כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול שוללת את ההכרה בתאונה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי הסתמך על מסמכים רפואיים שבהם נכתב כי התובעת היתה "תחת השפעת אלכוהול" בעת התאונה, אך לא סיפק בדיקות כמותיות המעידות על כך.
התובעת, מנגד, הציגה עדויות שלפיהן שתתה אלכוהול במידה מתונה, ושהיתה צלולה בזמן שעלתה על הקורקינט והחלה לנסוע. כמו כן, הודגש כי המעסיק עצמו סיפק אלכוהול באירוע החברה, ולכן שתייתו אינה יכולה להוות בסיס לשלילת זכאותה.
בפסק הדין שפורסם, קבע השופט ספיבק כי התובעת היתה בדרכה חזרה הביתה מהאירוע, ולכן יש לראות באירוע תאונת עבודה. "המבחן המרכזי הוא האם התאונה אירעה במהלך הדרך מהעבודה לבית, וכאן אין ספק כי מדובר בחזרה ממסיבת חברה, הנחשבת לפעילות נלווית לעבודה", ציין השופט.
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
- ויתרה על האופציות בגירושים - ונשארה מחוץ לאקזיט
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
לא הובאה ראיה חד משמעית שהתובעת היתה בגילופין
בנוגע לשתיית האלכוהול, ציין השופט כי לא הובאה ראיה חד-משמעית לכך שהתובעת אכן היתה בגילופין. "העובדה כי התובעת שתתה מעט אלכוהול במהלך אירוע חברתי, שבו סופק אלכוהול על ידי המעסיק עצמו, אינה מספיקה כדי לשלול ממנה את זכאותה להכרה כנפגעת עבודה", נכתב בפסק הדין שפורסם. השופט התייחס גם להיעדר ראיות אובייקטיביות המעידות על שכרות, וציין כי, "בניגוד למקרים אחרים שבהם נמצאה רמת אלכוהול גבוהה בבדיקת דם, כאן לא בוצעה בדיקה כזו. לכן לא ניתן לקבוע כי התאונה אירעה בהכרח כתוצאה משכרות".
עוד הדגיש בית הדין כי גם אם היתה רשלנות כלשהי מצד התובעת, הרי שזו אינה מנתקת את הקשר הסיבתי. "גם אם ניתן היה לצפות כי שימוש בקורקינט חשמלי בשעת לילה מאוחרת טומן בחובו סיכון מסוים, הרי שהמבחן הוא האם מדובר בהתנהגות המצדיקה שלילת הכרה כנפגעת עבודה. אין ספק כי בנסיבות המקרה, הרכיבה על קורקינט הייתה פתרון סביר בנסיבות העניין".
פסק הדין במקרה הנ"ל קובע כי עצם שתיית אלכוהול במהלך פעילות הקשורה לעבודה אינה עילה לשלילת זכאות לפיצויים, כל עוד לא מוכח כי מדובר בשכרות קיצונית שהובילה לתאונה. ההכרעה עשויה להשפיע על עובדים רבים המשתתפים באירועי חברה או ימי גיבוש, ולהוות תקדים בהכרה בפעילויות אלה כחלק אינטגרלי מהעבודה. בנוסף, בית הדין חייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 שקל.
במקרה אחר, בית הדין לעבודה בבאר שבע הכריע בנובמבר האחרון בתביעה שנגעה להכרה באירועים המתרחשים מחוץ למקום העבודה כתאונות עבודה. המקרה
התרחש ביולי 2019, כשעובדת בכירה בעיריית באר שבע, ששימשה סגנית גזבר העירייה, השתתפה בהשתלמות מקצועית שנמשכה ארבעה ימים. ההשתלמות, שנערכה בבית מלון בירושלים, עסקה באתגרי העבודה בעולם הדיגיטלי וכללה הרצאות מקצועיות לצד סיור לימודי בעיר העתיקה. במהלך היום האחרון
להשתלמות, נתקלה העובדת במפגע שהיה בלובי של המלון, נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית. שלושה חודשים לאחר האירוע פנתה העובדת למוסד לביטוח לאומי וביקשה להכיר בפציעתה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי דחה את הבקשה בטענה שההשתלמות נחשבת פעילות כללית ולא פעילות נלווית לעבודה.
העובדת, שלא השלימה עם הדחייה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה.
בית משפט (גרוק)המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
בית משפט השלום בתל אביב אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית נגד רשפים דלתות: הלקוחות שהמתינו לביקורי התקנה ותיקון של טכנאי החברה יקבלו הארכת אחריות בשווי מצטבר של כ-3 מיליון שקל, לאחר שנקבע כי תיאום חלונות זמן ארוכים פגע בזכויות הצרכנים ובזמנם
הדלת כבר היתה מותקנת, הבית סגור, סדר היום השתנה, וההמתנה הלכה והתארכה. עבור לקוחות רבים של רשפים דלתות, זה היה תסריט מוכר: ביקור של מתקין או טכנאי שתואם לטווח של ארבע שעות, שבמהלכן נדרש הלקוח להישאר בבית, להמתין, לדחות פגישות ולעתים גם להפסיד יום עבודה. מה שנתפש במשך שנים כגזירת גורל צרכנית, נהפך לבסיס של תובענה ייצוגית, שהסתיימה כעת בפסק דין מפורט ובאישור הסדר פשרה רחב היקף, שבמרכזו פיצוי לציבור הלקוחות והתחייבות לשינוי התנהלות עתידי.
פסק הדין ניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופט ליאור גלברד, במסגרת תובענה ייצוגית שהגישה זוהר יעקבסון נגד רשפים דלתות. ההליך עסק בפרקטיקה של תיאום ביקורי הובלה, התקנה ותיקון של דלתות ומוצרי החברה, בטווחי זמן של ארבע שעות, שלטענת המבקשת חרגו מהוראות חוק הגנת הצרכן ופגעו בזכויות הלקוחות. על פי המתואר בפסק הדין, המקרה הפרטי שממנו צמחה התובענה אינו חריג. יעקבסון רכשה דלת כניסה מתוצרת רשפים, ולאחר שהתגלתה תקלה ביקשה לתאם ביקור טכנאי. הביקור נקבע ליום מסוים, בטווח שבין 10:00 ל-14:00. ארבע שעות של המתנה, ללא אפשרות לדעת מתי בדיוק יגיע הנציג. לטענתה, לא מדובר במקרה נקודתי אלא במדיניות שיטתית, שננקטה כלפי לקוחות רבים. במסגרת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית צורפו גם ראיות נוספות, לרבות הליך משפטי אחר שבו הודתה החברה כי זהו חלון הזמן המקובל אצלה.
בבסיס התביעה עמדה פרשנות של סעיף 18א לחוק הגנת הצרכן, העוסק בזמני המתנה לביקור נותן שירות בבית הצרכן. הסעיף קובע כי כשנדרש ביקור של שליח, מתקין או מתקן, על העוסק לתאם מועד כך שזמן ההמתנה לא יעלה על שעתיים מעבר לשעה שנקבעה. לטענת המבקשת, תיקון לחוק שנכנס לתוקף ב-2018 הרחיב את תחולת ההסדר, כך שהוא חל על כלל נותני השירות ולא רק על טכנאים של מוצרי חשמל, כפי שהיה בעבר. תכלית התיקון, כך נטען, היא פשוטה וברורה: לכבד את זמנו של הצרכן ולמנוע פגיעה בשגרת יומו.
רשפים דלתות מצדה, דחתה את הטענות. בתשובתה לבקשה לאישור היא טענה כי החוק אינו חל עליה במלואו, וכי פרשנות המבקשת מרחיבה יתר על המידה את הוראות הדין. החברה הסתמכה בין היתר על חוות דעת של ארגון אמון הציבור, שלפיה החובה הנוגעת לזמני המתנה קשורה למוצרים מסוימים בלבד, ובראשם מוצרי חשמל, ואינה חלה בהכרח על דלתות. עוד נטען כי גם כשתואם חלון זמן של ארבע שעות, בפועל ברוב המקרים הגיעו נציגי החברה מוקדם יותר, כך שהלקוחות לא נדרשו להמתין את מלוא הזמן.
- נדחתה בקשת אמזון: ייצוגית של צרכנים תתברר בישראל
- האם פייסבוק פוגעת בפרטיות של מי שאינם משתמשים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל
המבקשת לא קיבלה את הדברים. בתגובתה היא טענה כי עצם קביעת חלון זמן של ארבע שעות מהווה הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל. לדבריה, מדובר בפרקטיקה שמנצלת את העובדה שהחוק קובע פיצוי סטטוטורי רק לאחר חלוף פרק זמן מסוים, ומאפשרת לעוסקים להתיישר פורמלית עם הדין, אך לפגוע בפועל בצרכנים. עוד הודגש כי המונח "טובין" בחוק הגנת הצרכן אינו מוגבל למוצרי חשמל, אלא כולל כל נכס מוחשי שאינו מקרקעין, ובהגדרה זו נכללות גם דלתות.
ויתרה על האופציות בגירושים - ונשארה מחוץ לאקזיט
שנה אחרי שנחתם הסכם הגירושים, נמכרה החברה שבה עבד הבעל תמורת עשרות מיליוני דולרים, והאופציות שלו נהפכו לזהב. בעקבות כך פנתה האשה לבית המשפט וטענה כי הוטעתה ושהסתירו ממנה מידע, אך בית המשפט קבע: ההסכם ברור, הוויתור מפורש - והדלת סגורה
כשהם חתמו על הסכם הגירושים, האופציות כמעט שלא תפסו מקום בשיחה. הן היו שם, על הנייר, רשומות כחלק מהנכסים, אבל אף אחד לא באמת חשב שהן שוות משהו. החברה שבה עבד הבעל נחשבה אז חברה מדשדשת, כזו שנאבקת על הישרדותה, והעתיד שלה נראה רחוק מלהיות מזהיר. שנה בלבד לאחר מכן, המציאות התהפכה. עסקת מיזוג ענקית עם חברה אמריקאית הפכה את האופציות של הבעל לרווח של מיליונים, והאשה, שנותרה מחוץ לאקזיט, מצאה את עצמה פונה לבית המשפט בטענה אחת מרכזית: לא ידעתי, הוטעיתי, ויתרתי על משהו שאף אחד לא גילה לי את ערכו האמיתי.
בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע דחה את התביעה באופן חד וברור. בפסק דין ארוך ומפורט, קבעה השופטת שני כ"ץ כי האשה ידעה על קיומן של האופציות, ויתרה עליהן במפורש במסגרת הסכם הגירושים שאושר וקיבל תוקף של פסק דין, ולא ניתן לפתוח מחדש את ההסכם רק משום שבדיעבד התברר שהוויתור היה כלכלית שגוי. "ניסיון התובעת לאחוז את החבל בשני קצותיו - הותרת הסכם הגירושין על כנו מחד גיסא, ודיון מחדש באחד מרכיביו בלבד מאידך גיסא - אינו ראוי ואינו מתיישב עם ההלכה הפסוקה", כתבה השופטת בהחלטתה.
בני הזוג נישאו ב-2004, נולדו להם שני ילדים, ובמהלך שנות הנישואים עבד הבעל בתפקיד בכיר בחברת טכנולוגיה פרטית. במסגרת עבודתו הוקצו לו אופציות למניות החברה - נכס נפוץ בעולם ההייטק, אך כזה שערכו תלוי כמעט לחלוטין באירועים עתידיים שלא ניתן לחזות אותם. כשהיחסים ביניהם עלו על שרטון, פנו בני הזוג להליך גישור והחליטו להסדיר את כל ענייניהם - גירושים, ילדים, מזונות ורכוש - בהסכם כולל אחד.
כחלק מההליך מונה אקטואר מוסכם, שבחן את הזכויות הסוציאליות, הפנסיוניות והנכסים השונים. האופציות נכללו בחוות הדעת, אך האקטואר קבע כי בשים לב לכך שמדובר בחברה פרטית ולא ציבורית, "הסיכוי לממש את האופציות הוא לוט בערפל". בהתאם לכך, ובמסגרת ההסכם שנחתם ביוני 2020, נקבע ויתור מפורש של האשה על כל טענה עתידית לגבי האופציות. סעיף ההסכם קבע כי לאחר ביצוע האיזונים, "לא יהיה לאחר העברת סכום זה כל דרישה ו/או טענה... בעניין זכויות סוציאליות ו/או מוניטין ו/או אופציות".
- זו ההטבה שבעזרתה סטארטאפים מגייסים בכירים
- רווח מרשים לעובדי אלביט מהאופציות - 780 מיליון דולר; כמה הרוויח כל עובד?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
לאחר שנחשפה לכתבה בנושא, פנתה האשה לביהמ"ש
ההסכם אושר בבית המשפט, קיבל תוקף של פסק דין, ובוצע במלואו. האשה קיבלה סכומים משמעותיים עבור היוון זכויות פנסיוניות, ורכשה את חלקו של הבעל בבית המגורים המשותף. שנה לאחר מכן, ביולי 2021, אירעה נקודת המפנה. החברה נמכרה לחברה אמריקאית בעסקה בהיקף של עשרות מיליוני דולרים, והאופציות, שנראו קודם לכן חסרות ערך, נהפכו לרווח כספי משמעותי עבור הבעל. רק אז, לאחר שנחשפה לכתבה בעיתון כלכלי, פנתה האשה לבית המשפט. לטענתה, הבעל ידע בזמן הגירושים על הפוטנציאל הגלום באופציות, הסתיר מידע מהותי, והציג מצג שווא כאילו מדובר בנכס חסר ערך. היא הדגישה כי אילו ידעה את מה שהתברר בדיעבד, לא היתה מוותרת על חלקה. עם זאת, היא הקפידה להבהיר כי אינה מבקשת לבטל את הסכם הגירושים כולו, אלא רק לקבל מחצית משווי האופציות.
