קורקינט
צילום: שלומי יוסף

האם תאונה על קורקינט בדרך הביתה יכולה להיחשב פגיעת עבודה?

עובדת שבחרה לחזור לביתה לאחר אירוע גיבוש של החברה שבה עבדה, התנגשה ברכב חונה - וכתוצאה מהתאונה נאלצה לעבור כריתה של אחת מכליותיה. בביטוח הלאומי סירבו להכיר באירוע כתאונת עבודה, וטענו, בין השאר, כי היא נהגה תחת השפעת אלכוהול, והסתמכו על מסמכים רפואיים לביסוס טענתם

עוזי גרסטמן |

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב פסק כי תאונת קורקינט שעברה עובדת בדרכה חזרה ממסיבת חברה תוכר כתאונת עבודה, חרף טענות המוסד לביטוח לאומי כי פער הזמנים בין סיום האירוע לתאונה מנתק את הקשר הסיבתי. השופט דורי ספיבק קבע כי אין בכך כדי לשלול את זכאותה להכרה כנפגעת עבודה, אף על פי שהתובעת שתתה משקאות אלכוהוליים במהלך האירוע.



המקרה אירע בלילה שבין 28 ל-29 בדצמבר 2022. התובעת, שעובדת בתור אנליסטית סיכונים, השתתפה באירוע גיבוש של החברה שבה עבדה בתל אביב. האירוע הסתיים בסביבות השעה 2:00 בלילה, אך בשל עומס בתחבורה הציבורית ומחסור במוניות, ניסתה התובעת במשך קרוב לשעה להזמין מונית ללא הצלחה. לבסוף היא החליטה לשכור קורקינט ולנסוע עליו לביתה. במהלך הרכיבה, היא איבדה שליטה על הכלי והתנגשה ברכב חונה. כתוצאה מהתאונה היא נחבלה קשות ונאלצה לעבור ניתוח חירום שבמהלכו נכרתה אחת מכליותיה.


לטענת הביטוח הלאומי - יש לראות בהתנהגותה סיכון עצמי




לאחר שהתובעת פנתה לביטוח הלאומי בבקשה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, נדחתה בקשתה בטענה כי פער הזמנים בין סיום האירוע לבין התאונה מנתק את הקשר בינה לבין העבודה. בנוסף, נטען כי התובעת נהגה תחת השפעת אלכוהול, ולכן יש לראות בהתנהגותה סיכון עצמי המונע הכרה בפגיעתה כתאונת עבודה.


בכתב התביעה טענה התובעת כי כל מה שהתרחש מאז יציאתה מהאירוע ועד לתאונה היה בגדר חזרתה מהעבודה, ולכן על האירוע להיחשב תאונת עבודה. בנוסף, היא הדגישה כי שתיית האלכוהול היתה מינימלית, עברה יותר משעה וחצי מאז ששתתה את המשקה האחרון ועד למועד התאונה, ואין כל ראיה אובייקטיבית שכך שהיא היתה בגילופין.


במהלך הדיון בבית הדין, חזרה נציגת ביטוח לאומי בה מהטענה כי פער הזמנים מנתק את הקשר בין האירוע לבין התאונה, אך התעקשה כי נהיגה תחת השפעת אלכוהול שוללת את ההכרה בתאונה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי הסתמך על מסמכים רפואיים שבהם נכתב כי התובעת היתה "תחת השפעת אלכוהול" בעת התאונה, אך לא סיפק בדיקות כמותיות המעידות על כך.


התובעת, מנגד, הציגה עדויות שלפיהן שתתה אלכוהול במידה מתונה, ושהיתה צלולה בזמן שעלתה על הקורקינט והחלה לנסוע. כמו כן, הודגש כי המעסיק עצמו סיפק אלכוהול באירוע החברה, ולכן שתייתו אינה יכולה להוות בסיס לשלילת זכאותה.




בפסק הדין שפורסם, קבע השופט ספיבק כי התובעת היתה בדרכה חזרה הביתה מהאירוע, ולכן יש לראות באירוע תאונת עבודה. "המבחן המרכזי הוא האם התאונה אירעה במהלך הדרך מהעבודה לבית, וכאן אין ספק כי מדובר בחזרה ממסיבת חברה, הנחשבת לפעילות נלווית לעבודה", ציין השופט.

קיראו עוד ב"משפט"


לא הובאה ראיה חד משמעית שהתובעת היתה בגילופין


בנוגע לשתיית האלכוהול, ציין השופט כי לא הובאה ראיה חד-משמעית לכך שהתובעת אכן היתה בגילופין. "העובדה כי התובעת שתתה מעט אלכוהול במהלך אירוע חברתי, שבו סופק אלכוהול על ידי המעסיק עצמו, אינה מספיקה כדי לשלול ממנה את זכאותה להכרה כנפגעת עבודה", נכתב בפסק הדין שפורסם. השופט התייחס גם להיעדר ראיות אובייקטיביות המעידות על שכרות, וציין כי, "בניגוד למקרים אחרים שבהם נמצאה רמת אלכוהול גבוהה בבדיקת דם, כאן לא בוצעה בדיקה כזו. לכן לא ניתן לקבוע כי התאונה אירעה בהכרח כתוצאה משכרות".

עוד הדגיש בית הדין כי גם אם היתה רשלנות כלשהי מצד התובעת, הרי שזו אינה מנתקת את הקשר הסיבתי. "גם אם ניתן היה לצפות כי שימוש בקורקינט חשמלי בשעת לילה מאוחרת טומן בחובו סיכון מסוים, הרי שהמבחן הוא האם מדובר בהתנהגות המצדיקה שלילת הכרה כנפגעת עבודה. אין ספק כי בנסיבות המקרה, הרכיבה על קורקינט הייתה פתרון סביר בנסיבות העניין".




פסק הדין במקרה הנ"ל קובע כי עצם שתיית אלכוהול במהלך פעילות הקשורה לעבודה אינה עילה לשלילת זכאות לפיצויים, כל עוד לא מוכח כי מדובר בשכרות קיצונית שהובילה לתאונה. ההכרעה עשויה להשפיע על עובדים רבים המשתתפים באירועי חברה או ימי גיבוש, ולהוות תקדים בהכרה בפעילויות אלה כחלק אינטגרלי מהעבודה. בנוסף, בית הדין חייב את המוסד לביטוח לאומי לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכום כולל של 3,000 שקל.



במקרה אחר, בית הדין לעבודה בבאר שבע הכריע בנובמבר האחרון בתביעה שנגעה להכרה באירועים המתרחשים מחוץ למקום העבודה כתאונות עבודה. המקרה התרחש ביולי 2019, כשעובדת בכירה בעיריית באר שבע, ששימשה סגנית גזבר העירייה, השתתפה בהשתלמות מקצועית שנמשכה ארבעה ימים. ההשתלמות, שנערכה בבית מלון בירושלים, עסקה באתגרי העבודה בעולם הדיגיטלי וכללה הרצאות מקצועיות לצד סיור לימודי בעיר העתיקה. במהלך היום האחרון להשתלמות, נתקלה העובדת במפגע שהיה בלובי של המלון, נפלה ונחבלה בכף רגלה השמאלית. שלושה חודשים לאחר האירוע פנתה העובדת למוסד לביטוח לאומי וביקשה להכיר בפציעתה כתאונת עבודה. הביטוח הלאומי דחה את הבקשה בטענה שההשתלמות נחשבת פעילות כללית ולא פעילות נלווית לעבודה. העובדת, שלא השלימה עם הדחייה, הגישה תביעה לבית הדין לעבודה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
מס שבח
צילום: Freepik

המסמכים הישנים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי

מחלוקת על מועד רכישת זכויות חכירה בנכס ותיק בתל אביב הובילה לעימות בין האלמנה והיורשת של המוכר לרשות המסים. ועדת הערר קבעה כי אין די בזיכרונות מאוחרים ובשחזורים בדיעבד, וכי מסמכים ודיווחים בזמן אמת הם אלה שמכריעים בשאלת הזכאות לשיעור מס מופחת

עוזי גרסטמן |

כמעט שישה עשורים לאחר שנחתמו ההסכמים הראשונים ביחס למגרש קטן ברחוב הפלך בתל אביב, מצאה את עצמה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין נדרשת לשאלה שמעסיקה לא מעט בעלי נכסים ותיקים ויורשיהם: מתי בעצם נרכש הנכס. השאלה הזו, שנראית לעתים טכנית בלבד, עשויה להיות שוות ערך לעשרות ולעתים למאות אלפי שקלים במס שבח, בעקבות ההבחנה שעושה החוק בין נכסים שנרכשו לפני 31 במרץ 1961 לבין כאלה שנרכשו לאחר מכן. במקרה שנדון, הפער הכספי הגיע לכ-90 אלף שקל, אך ההשלכות העקרוניות רחבות הרבה יותר.

ההליך עסק בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 7087 חלקה 86, נכס תעשייתי ותיק ביפו, שנמכר ב-2018 על ידי יצחק אברט ז"ל. לאחר המכירה, התגלעה מחלוקת בין המוכר - ולאחר פטירתו, אלמנתו והיורשת שלו יפה אברט - לבין מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, סביב השאלה האם המכירה זכאית לשיעור מס שבח מופחת, המכונה "שיעור מס היסטורי". הזכאות לשיעור שכזה מותנית בכך שיום הרכישה של הזכות במקרקעין היה עד ה-31 למרץ 1961.

לטענת העוררת, שורשי הזכויות בנכס נעוצים עוד בראשית 1961. היא הסתמכה על כך שבבסיס חוזה החכירה שנחתם עם עיריית תל אביב ב-1964 עמד הסכם מוקדם יותר, מ-29 בינואר 1961, שאושר בידי משרד הפנים. לשיטתה, די בכך כדי לראות את יום הרכישה כיום המוקדם, ולהחיל את שיעור המס ההיסטורי. מנגד, רשות המסים טענה כי יצחק אברט נכנס לתמונה רק ב-1970, כשרכש זכויות מאחד השותפים האחרים, ולכן הוא לא עומד בתנאי החוק.

ועדת הערר, בראשות השופט הרי קירש ולצדו רו"ח מיכה לזר ועו"ד דן מרגליות, נדרשה לפרק לגורמים מסכת מסועפת של מסמכים, חלקם בני יותר מ-60 שנה. כבר בראשית פסק הדין הבהיר השופט קירש כי ההכרעה תישען על "הרשום במסמכים (הרבים) שהוגשו", וכי גם אם יינתן משקל כלשהו לעדות המאוחרת של העוררת, אין בה כדי לשנות את התמונה העולה מן הראיות הכתובות.

בהסכם החכירה הראשון אין אזכור לאברט

המסמך הראשון שנבחן היה הסכם פיתוח מ-28 בינואר 1961, שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו לבין אדם בשם נסים בכר. ההסכם התיר לבכר לתפוס חזקה זמנית במגרש לצורך הקמת מבנה תעשייתי, וקבע כי אם הוא יעמוד בתנאים, תיערך עמו בהמשך חכירה. אישור משרד הפנים להסכם ניתן במרץ 1961. אלא שכבר כאן קבעה הוועדה ממצא ברור: להסכם היו שני צדדים בלבד - העירייה ובכר, ואין בו שום אזכור ליצחק אברט או לשותפים האחרים שטענו לזכויות מוקדמות. "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד - העירייה ונסים בכר", נכתב בפסק הדין.

תאונת דרכים
צילום: depositphotos

יקבל פיצוי של 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה

בית משפט השלום בהרצליה פסק פיצוי חריג בהיקפו לצעיר שנפגע בתאונת דרכים, אף שחזר מיד לעבודה והצטיין בלימודי התואר השני שלו. השופטת קבעה כי למרות ההצלחה המקצועית והאקדמית, מצבור הנכויות והפגיעה הרפואית עלולים להשפיע בעתיד על כושר ההשתכרות שלו, ויש לפצות כבר היום

עוזי גרסטמן |

בערב קיץ של אוגוסט 2022, תאונת דרכים אחת קטעה באחת מסלול חיים שנראה אז ברור למדי. צעיר בן 24, סטודנט למשפטים שעבד במקביל במשרד עורכי דין, מצא את עצמו מתמודד עם כאבים, סחרחורות, צפצופים באוזניים וקשיים נפשיים שילוו אותו גם שנים אחרי. כלפי חוץ, דבר כמעט לא השתנה. הוא חזר מיד לעבודה, המשיך בלימודים, סיים תואר ראשון, החל תואר שני ואף הצטיין בו. אבל מתחת לפני השטח, כך קבע בית המשפט, נוצרה פגיעה מורכבת, מצטברת, כזו שעלולה לכרסם בכושר עבודתו בעתיד, גם אם בהווה היא כמעט ואינה ניכרת.

בפסק דין מפורט שניתן בדצמבר 2025 בבית משפט השלום בהרצליה, פסקה השופטת הבכירה לימור רייך פיצוי כולל של כ-1.43 מיליון שקל לטובת התובע, בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד כלל חברה לביטוח. הסכום הגבוה נפסק אף שהנתבעת לא חלקה על כך שהתובע לא הפסיד שכר בעבר, ואף המשיך להתקדם במסלולו המקצועי והאקדמי. לב המחלוקת, כפי שהגדירה השופטת, היה סביב שאלת הנזק, ובעיקר שאלת הפער בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית.

על פי פסק הדין, האחריות לתאונה לא היתה שנויה במחלוקת. המחלוקת נסובה כולה סביב היקף הפיצוי. לצורך כך מונו ארבעה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: בתחום האורתופדיה, הראומטולוגיה, הפסיכיאטריה ואף בתחום אף אוזן גרון. חוות הדעת לא נסתרו, והמומחים אף לא נחקרו עליהן. בסופו של דבר נקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 33.45%.

הנכות הזו לא היתה נקודתית או ממוקדת בפגיעה אחת בלבד. בתחום האורתופדי נקבעה לתובע נכות קלה בגין הגבלות בתנועות עמוד השדרה הצווארי והמותני. בתחום הראומטולוגי אובחנה תסמונת פיברומיאלגיה, עם נכות לצמיתות בשיעור של 5%, תוך ציון כי קיים סיכוי לשיפור מסוים בעתיד אך לא להחלמה מלאה. בתחום הפסיכיאטרי נקבע כי התובע פיתח הפרעת הסתגלות עם תסמינים חרדתיים, דיכאוניים ואלמנטים פוסט־טראומטיים, אם כי הנכות הזו הופחתה בשל חפיפה עם מצבו הקודם והפיברומיאלגיה. בתחום אף־אוזן־גרון נקבעה נכות משמעותית יחסית בגלל טנטון קבוע וסחרחורות.

הנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית

אלא שהנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית של כל אלה. לטענתה, גם אם קיימת נכות רפואית לא מבוטלת, בפועל אין לה כמעט השפעה תפקודית. התובע, כך נטען, עובד במשרה מלאה, השלים התמחות, לומד לתואר שני ואף עושה זאת בהצטיינות. מכאן, לטענת חברת הביטוח, הנכות התפקודית נמוכה בהרבה, ולכל היותר עומדת על 10%. השופטת רייך דחתה את הטענה הזו, אך גם לא אימצה באופן מלא את עמדת התובע. בפסק הדין הודגש כי אין עדות לכך שהנכות הרפואית זהה לנכות התפקודית. “הנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו”, נכתב בפסק הדין שפורסם, תוך הפניה לפסיקה הקיימת. עם זאת, נקבע כי אין להתעלם מהשפעתן המצטברת של הנכויות, גם אם בשלב זה אין להן ביטוי ישיר בשכר או בהיקף העבודה.